יורה דעה - סימן קפג
אשה שראתה דם צריכה לישב שבעה נקיים
נידה
ויקרא (טו יט)-ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב.
ויקרא (כ יח)- ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקרה הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם:
ויקרא (יב ז)- והקריבו לפני ידוד וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה זאת תורת הילדת לזכר או לנקבה
תנאים לנידה דאו'
1. מקור הדם-ברייתא בתורת כהנים (מצורע פרשת זבים פרשה ד פרק ו) -ואשה כי תהיה זבה יכול אפילו זבה מכל מקום תהא טמאה ? תלמוד לומר והיא גלתה את מקור דמיה (ויקרא כ יח) לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור:
2.סוגי  דמים מטמאים- כל היד דף יט . מתני'. חמשה דמים טמאים באשה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום(כזוית גן שכרכום גדל בו), וכמימי אדמה(מביא אדמה מבית כרם ונותנה בכלי), וכמזוג (כיין אדום המזוג במים ואע"ג דקליש אדמימות דיליה טמא). בש"א: אף כמימי תלתן(פנגרי"ג=חילבה), וכמימי בשר צלי(מוהל היוצא ממנו), וב"ה מטהרים. הירוק, עקביא בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין. אמר רבי מאיר: אם אינו מטמא משום כתם - מטמא משום משקה. רבי יוסי אומר: לא כך ולא כך. איזהו אדום - כדם המכה, שחור - כחרת(איידרמינ"ט=צבע שחור), עמוק מכן - טמא, דיהה מכן - טהור. וכקרן כרכום - כברור שבו, וכמימי אדמה - מבקעת בית כרם ומיצף מים, וכמזוג שני חלקים מים ואחד יין, מן היין השרוני.
ובגמ'- וממאי דהני טהורין והני טמאין? אמר רבי אבהו: דאמר קרא (מלכים ב' ג) ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא. אימא אדום ותו לא! א"ר אבהו: אמר קרא (ויקרא י"ב) דמיה דמיה - הרי כאן ארבעה. והא אנן חמשה תנן! אמר רבי חנינא: שחור - אדום הוא, אלא שלקה. תניא נמי הכי: שחור - כחרת, עמוק מכן - טמא, דיהה - אפי' ככחול טהור. ושחור זה, לא מתחלתו הוא משחיר, אלא כשנעקר הוא משחיר, משל לדם מכה - לכשנעקר הוא משחיר.
ופירשי- שאדום פחות מ 4  סוגי אדמומיות, לאו דם הוא.
3. הרגשה ויציאה לבית החיצון –דם הנדה  נז : אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה - טהורה, שנאמר (ויקרא טו) בבשרה - עד שתרגיש בבשרה. האי בבשרה - מיבעי ליה שמטמאה בפנים כבחוץ!  (במשנה להלן ) א"כ לימא קרא בבשר, מאי בבשרה - שמע מינה: עד שתרגיש בבשרה. ואכתי מיבעי ליה: בבשרה - ולא בשפיר, ולא בחתיכה! (כלומר שצריך שיצא דם ממש ולא דם בלוע בשפיר או בחתיכה) תרתי שמע מינה.
יוצא דופן מ .מתני/. יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן. ר"ש אומר: הרי זה כילוד. כל הנשים מטמאות בבית החיצון, שנאמר (ויקרא ט"ו) דם יהיה זובה בבשרה, אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו - אוחז באמה ובולע את התרומה. ומטמאין בכל שהוא, אפילו כעין החרדל ובפחות מכן.
הגדרות לאיברי האשה
יוצא דופן   מא: כל הנשים מטמאין בבית החיצון: הי ניהו בית החיצון? אמר ריש לקיש: כל שתינוקת יושבת ונראת. א"ל רבי יוחנן: אותו מקום - גלוי הוא אצל שרץ (כלומר אותו מקום שנגע בשרץ מטמא את הגוף, ומכאן ראיה שאין הוא בית סתרים כי קי"ל שאין בית סתרים מטמא). אלא אמר רבי יוחנן: עד בין השינים (רש"י -יש בתוך הרחם תלתולי בשר). איבעיא להו: בין השינים. כלפנים או כלחוץ? ת"ש דתני רבי זכאי: עד בין השינים, בין השינים עצמן - כלפנים. במתניתא תנא: מקום דישה. מאי מקום דישה? אמר רב יהודה: מקום שהשמש דש. תנו רבנן: בבשרה - מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ, ואין לי אלא נדה, זבה מנין - ת"ל זובה בבשרה. פולטת ש"ז מנין - ת"ל יהיה.
רמב"ם ה , ג-ה -משל משלו חכמים באשה הרחם שנוצר בו הולד הוא הנקרא מקור, והוא שדם נדה וזבה יוצא ממנו וקוראין אותו חדר לפי שהוא לפני ולפנים, וצואר הרחם כולו והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת לידה קוראין אותו פרוזדור כלומר שהוא בית שער לרחם. ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות, ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדור בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה, והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה מקום זה הוא הנקרא עליה, וכמו נקב פתוח מן העליה לגג הפרוזדור ונקב זה קוראין אותו לול, והאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה. דם הבא מן החדר כולו טמא חוץ מדם טוהר שהתורה טיהרתו ודם קושי כמו שיתבאר, ודם העליה כולו טהור שהוא כמו דם מכה שבמעים או בכבד או בכוליא וכיוצא בהן, ודם הנמצא בפרוזדור אם נמצא מן הלול ולפנים הרי זה טמא שחזקתו מן החדר, וחייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו תרומה וקדשים ואין אומרים שמא מן העליה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאין כאן מן החדר, נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק, שמא מן החדר בא או מן העליה שתת דרך הלול לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקדשים ואין חייבין עליו על ביאת המקדש.
האחרונים נתקשו להתאים את תאור הראשונים לידוע היום, ובמיוחד באיברים "לול" "עליה". ועיין עוד בנשמת אדם ע"ו.
שעור לדם המטמא
משנה יוצא דופן מ.-ומטמאין בכל שהוא, אפילו כעין החרדל ובפחות מכן. ראה משנה לעיל.
שאין נפק"מ לסיבת הראיה
ויקרא טו כה-ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טמאתה כימי נדתה תהיה טמאה הוא:
בנות כותים  לו : דת"ר: דמה - דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, אתה אומר מחמת ולד, או אינו אלא מחמת אונס? כשהוא אומר ואשה כי יזוב זוב דמה - הרי אונס אמור, הא מה אני מקיים דמה - דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד.
סוגי אונס המביאים את האדם לידי זיבה- נזיר סה: מתני'. בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה: במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, ובחולי, ובמראה (=דם חימוד), ובהירהור.
הבדל בין "אונס" ו"רצון"
ברצון- לפי טבע האשה שרואה מחמת עצמה. (ב"ח)
אונס –ע"י קפיצה (טז)
שש"ה-נפקמ בין אונס לרצון הוא שראיה באונס לא קובעת וסת.
שלבי היטהרות מנידה
ספירת שבעה מיום שרואה בו לראשונה- ר"ה י.-רבא אומר שלגבי נדה אין תחילת היום עולה לה בסופה ואילו של  סוף היום עולה לה בתחילתה.
ופירש"י- שבעת ימים תהיה בנדתה - תהא בנדתה כל שבעה, ולא תאמר מקצת יום שביעי ככולו, ותטבול ביום.
סוף היום עולה לה בתחלתה - שאם ראתה סמוך לשקיעת החמה - עולה לה יום זה בשבעה ימי נדה, ואינה צריכה למנות אלא ששה והוא, ובנדה דאורייתא קאמר, שאינה זקוקה לנקיים, שלא הצריכה תורה ספירת שבעה נקיים אלא לזבה, אבל לנדה אפילו ראתה כל שבעה ופסקה עם שקיעת החמה - טובלת לערב, ומיהו, עכשיו החמירו בנות ישראל על עצמם להחזיקן בספק זיבות לטעון שבעה נקיים בלא דם, ואין יום שפוסקת בו עולה לה למנין שבעה, והרבה טעו בשמועה זו ללמוד מכאן לספור יום שפוסקת בו למנין שבעה נקיים, שהיו מפרשים סוף היום עולה לה בתחלתה, דסוף יום שפוסקת בו עולה לה ראשון לשבעה נקיים - וזו מדת בנות כותיים הוא, ששנינו בהן (נדה לג, א): יום שפוסקת בו סופרת למנין שבעה.
שיטת רש"י  ערכין  ח .-תחילת נדות שזה דין נדה דאורייתא ראתה היום מונה ששה והוא ראתה שנים מונה חמשה והן ואפילו ראתה כל שבעה ופסקה לערב טובלת ומשמשת ומיום שביעי ואילך הויין ימי זיבה אחד עשר יום שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת ואם ראתה בהן ג' רצופין הויא זבה גמורה וטעונה ספירה ז' נקיים וקרבן ואם משכו ימי זובה חדש או שנה אינה חוזרת לתחילת נדות עד שתשב שבעה נקיים ישבה ז' נקיים וראתה הויא תחילת נדה ומונה ששה והוא חוזרת לעניינה ככל המפורש ואם לא ראתה באותן י"א יום ג' רצופין אינה זבה וכשתראה אחרי כן בין ראתה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הויא תחילת נדה ואפילו תראה שלשה רצופין אינה מונה אלא ארבעה והן שאין ימי זוב אלא באותן י"א יום שבין סוף נדה זה לתחלת נדה הבאה.
שיטת רמב"ם (ו,ב)-כיצד כשתראה האשה דם תחלה או כשתראה בשעת וסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים, בין ראתה כל שבעה בין שלא ראתה אלא טיפה ראשונה בלבד, ראתה דם ביום השמיני הרי זה דם זיבה מפני שהוא בלא עת נדתה.
רמב"ם ז,יג- כבר ביארנו שהנדה שראתה דם כל שבעה מותרת לשמש בליל ח' אחר שתטבול, וזבה קטנה משמרת יום אחד טהור וטובלת ומותרת לשמש לערב, וזבה גדולה סופרת שבעת ימים נקיים וטובלת ומותרת לשמש בליל שמיני, ואין בין זמן נדה לנדה אלא אחד עשר יום בלבד, ובאותן האחד עשר תהיה זבה קטנה או גדולה.
הפסק
ברשי כתוב "פסקה". כיצד פסקה? האם כשמפסיקה להרגיש? או אולי ההרגשה זה דוקא בהתחלה ואח"כ כשרוצה לבדוק חייבת להשתמש בעד.
שטבילת נידה ויולדת צריכה להיות בלילה
יומא ו.- כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת - טבילתן בלילה.
תנוקת דף סז: אמר רב: נדה בזמנה - אינה טובלת אלא בלילה, ושלא בזמנה - טובלת בין ביום בין בלילה. רבי יוחנן אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה - אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה. ואף רב הדר ביה, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה - אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה.
ופירש"י-שלומדים מהפסוק "תהא בנידתה" שצריכה להיות 7 ימים בנידתה, ולא תטבול שלא בזמנה, אא"כ לילה משום סרך בתה שלא תדע שאמה טבלה בשמיני ולא בשביעי.
זבה
התנאים לזבה כמו תנאים לנדה- כנ"ל
תקופת ימי זיבה-תנוקת עב:-  ואחד עשר יום שבין נידה לנידה הלמ"מ.
ופירשי-שבין נדה לנדה - בין סוף נדה לתחילת נדה משכלו ימי נדה אינה חוזרת להיות נדה לישב לראייה אחת ששה והוא עד שיכלו י"א יום.
הבדלים בין זבה קטנה לגדולה
1. ב"ק כד. זבה שריחקה ראיותיה טמאה, קרבה ראיותיה טהורה.
רשי-אם ראתה ג' ראיות ב-ג' ימים, טמאה 7 ימים כדכתיב "כי יזוב זוב דמה ימים רבים" ודרשינן (תו"כ מצורע) ימים-שניים, רבים –שלשה. אבל אם ראתה יום אחד טהורה מטומאת שבעה אלא שומרת יום כנגד יום.
2. מגילה ח. משנה- אין בין זב הרואה 2 ראיות לזב הרואה 3 ראיות אלא קרבן.
היטהרות מזיבה
מקצת היום ככולו- תנוקת עב. ת"ר ושוין בטובלת לילה לזבה שאינה טבילה.
רשי-אין טבילת לילה עולה אלא עד שתשמור יום המחרת קצת ותטבול.
לכתחילה צריך טבילה לאחר הנץ החמה- יומא ו. כל חייבי טבילות טבילתן ביום.      וכן יומא פח. כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביום הכפורים. נדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יום הכפורים. ועין שבת קכא שמשמיט מילת "כפורים".
טבילה לאחר עמוה"ש-כשרה דיעבד- מגילה כ. משנה- אין קורין את המגילה, ולא מלין, ולא טובלין, ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום - לא תטבול עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר - כשר.
רשי-מעלות השחר נקרא יום  אבל לפי שאין הכל בקיאים צריכים להמתין עד הנץ החמה.
טבילת לילה לאחר שעברו 7 נקיים שלמים- ב"י- לאחר ששמרה מקצת יום 7 יכולה לטבול מן התורה בין ביום ובין בלילה.
תשמיש לאחר טבילה ביום 7
מדין תורה- ויקרא טו כח- ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר.
נדה סז:  ר' שמעון אומר: "אחר תטהר" - אחר מעשה תטהר. אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תבא לידי ספק,
רשי- כיון שספרה מקצת היום של 7 (מעשה) תטהר ע"י טבילה.
גזרת חכמים-תנוקת סז:… אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תבא לידי ספק
רשי- שמא תשמש ביום ותראה מיד לאחר תשמיש, ונמצא סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה.
האם חכמים אסרו את הטבילה ביום 7 או רק את התשמיש ביום 7 אבל מותרת לטבול
דעת ב"י  שחכמים אסרו את התשמיש וכן משמע ברמבם (ו,יא-יד) אולם רשי ותוס' פרשו דקאי על הטבילה משום שאם תטבול תבוא גם לשמש. ב"י מקשה על הטור דלמה כאן נקט בטעם הרמבם אולם בקצז נקט בדעת התוס ומתרץ שהאיסור בקצז האוסר על זבה לטבול ביום ז, הוא לא מגזרת חכמים הכתובה כאן אלא מחשש כרת דאו' שכן אדם מוזהר שלא יביא עצמו למקום שיבוא לעבור על איסור דאו'.
דין אשה שלא חכתה להערב שמש
תנוקת עא:- מתני'. הרואה יום אחד עשר, וטבלה לערב ומשמשה, ב"ש אומר: מטמאין משכב ומושב, וחייבין בקרבן. וב"ה אומרים: פטורים מן הקרבן. טבלה ביום של אחריו ושמשה את ביתה, ואח"כ ראתה, ב"ש אומרים: מטמאין משכב ומושב, ופטורין מן הקרבן. וב"ה אומרים: ה"ז גרגרן. ומודים ברואה בתוך י"א יום, וטבלה לערב ושמשה - שמטמאין משכב ומושב. וחייבין בקרבן. טבלה ביום של אחריו ושמשה - ה"ז תרבות רעה, ומגען ובעילתן תלויין.
רשי-ומגען - לענין טומאה וטהרה. ובעילתן - לענין קרבן. תלויין - שאם תראה מגען מגע זבה וחייבין בקרבן ואם לא תראה מגען טהור ובעילתן פטורה.
חכמים עשו גזרה לגזרה משום חומר כרת-רן שבועות ו. וכן משמע ממשנה עא. שעשו גזרה לגזרה , גרגרן אטו תרבות רעה.
דין רואה בימים שבתוך תקופת 11 (1-9)
משנה תנוקת עא.- כנ"ל. רשי- אפילו לא תראה דם, אם לא שמרה בלילה ושימשה, מטמא משכב ומושב וחייבין קרבן כיון שבעל זבה קטנה.
אם שמרה בלילה וטבלה למחרת ושימשה- משנה תנוקת עא. הנ"ל. רשי-אמנם עשתה קצת שימור, אולם חוששים שמא תראה וראיה זו תצטרף לקודמת ואין טבילתה  טבילה, וא"כ דינם תלוי אם תראה או לא.
דין רואה ביום 10 בתקופת 11
דין תורה-תנוקתעב: מח' ר' יוחנן ור"ל האם ראיה ביום 10 מצריכה שימור.
ר' יוחנן- נידון כראיה ביום תשיעי- ולכן צריכה שימור ביום למחרת, מדאו' –כדין שומרת יום כנגד יום.
ר"ל- נדון כראיה ביום 11 -שאין צריך שימור- מדאו' (לפי שיטת ב"ה הסוברים שאין צריך שימור) שהרי ממילא אינו יכול להצטרף לזבה גדולה. (שיטת ר"ל עפ"י רשי סנהדרין פז. שאם לא תתכן הצטרפות לזבה גדולה, לא שייך דין שומרת יום כנגד יום)
ובמח' ר"ל ור"י- הלכה כר"י וכך פסק רמבם (ו,יז).  ב"י משאיר בצ"ע בדעת הסמג וב"ח מתקן הגירסה בסמג.
דין רואה ביום 11 בתקופת 11 וטבלה בליל 12 ושמשה
משנה תנוקת עא:- הנל.  לב"ש צריך קרבן כיון שהרואה ביום 11 צריכה שימור ביום 12, וב"ה סוברים שאין יום 11 צריך שימור כיון שהוא סוף ימי זיבה ואין יום שלאחריו מצטרף עמו. ועכ"ז מודים ב"ה לענין טומאה, שכן גזרת חכמים שאסור לטבול בערב שלאחר 11 אטו טבילה בערב שבתוך תקופת 11, ויבטלו דין דאו' שמצריך שימור מקצת היום.
ואם טבלה ביום 12 ושמשה ואחר ראתה
ב"ש-מטמאין משכב ומושב- גזרת חכמים אטו תוך 11 שלא יבואו לידי ספק.
ב"ה- ה"ז גרגרן. רשי-ממהר לחטוא שמא יתרגל ויעשה כן אף בתוך 11.  מדוע לא הוי גזרה לגזרה שהרי בתוך 11 גם לא אסור ?
בא סימן נד. מביאה הגמ' דין אשה שכל ימיה הם במחזוריות של 2 ימים ראיה ו2 ימים נקיים, ומקשה הגמ' והלא יכולה לשמש גם ביום 19 שהוא יום 1 לתקופת 7, ועל זה אומר ר' ששת שהוא הגרגרן של משנתנו ומשמע שר' ששת סובר שאם רואה ביום 11 צריכה לשמור יום  12 אע"פ שלא מצטרף.
רמבם (ו יח)-פסק כר' ששת שאסור לשמש ביום 12. (כנראה גם מטעם רשי הנל)
מח' ראשונים כיצד משתלבים 11 ימי זבה עם 7 ימי נדה
תנוקת עב: 11 יום שבין נדה לנדה הלמ"מ.
ראה לעיל שיטת רמבם  וכן(ו,ד-ו)- כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן הן הנקראין ימי נדתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה בהן דם, ומפני מה נקראין ימי נדה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהם דם נדה יחשב. וכל אחד עשר יום שאחר השבעה הן הנקראין ימי זיבתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה, ולמה נקראין ימי זיבה מפני שהן ראויין לזיבה, וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב, והזהר בשני שמות אלו שהן ימי נדתה וימי זיבתה. כל ימי האשה מיום שיקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחלת יום הוסת ואחריהן אחד עשר [ואחריהן] שבעה ואחריהן אחד עשר, ותזהר במנין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה או בימי זיבה, שכל ימיה של אשה כך הן שבעה ימי נדה וי"א ימי זיבה, אלא אם כן הפסיקה הלידה כמו שיתבאר. (לגבי קביעת וסת לרמבם , שהרי אין ימי זיבה קובעים לוסת עיין ערה"ש)
שיטת רשי ערכין ח.- ראה שיטת רשי לעיל. ומפרש הרמבן את שיטת רשי-שמשעה שהאשה נעשתה זבה גדולה אינה חוזרת לימי נדות עד שתספור שבעה נקיים כיצד הרי שראתה ג' ימים בסוף י"א ושפעה וראתה גם ביום הרביעי שהוא מן הימים הראויים לנדה אפילו התחילה למנות נקיים שלה וסתרה וחזרה למנותן וסתרה אינה אלא זבה שסתרה ולכשתשלים ז' נקיים [ותראה] תחזור לתחלת ימי נדה ראתה נדה בתחלה ולא ראתה בי"א משתראה ביום י"ט לראייתה הרי היא נדה כבתחלה לא ראתה עד כ"ו אין מונין ליום הראוי לזיבה אלא הרי זו תחלת נדה אין זיבה אלא באחד עשר שסמוכים לשבעה שראתה בהם נדות.
קושי על הרמבם-1על דם זיבה נאמר "לא עת נידתה" ומשמע שזה כעין מחלה ואילו לרמבם זה טבעי.   2.אם ראתה בימים 9-11 אינה נקראת זבה גדולה לרמבם.
נפקמ בין רשי לרמבם-1.איך קובעים וסת- ערוה"ש מסביר שלרמבם  דם זיבה  ג"כ קובעת וסת אם באה לאחר ימי נידה נקיים.
2.כאשר ראתה דם בשבעה נקיים- לרשי ספירה נסתרת ועליה לספור עוד ז"נ, כיון שזה דם בתקופת זיבתה, ואילו לרמבם עושים הפסקה בספירה , עד שתפסיק לראות דם נידות,ואח"כ ממשיכים לספור את הז"נ של הזיבות.
הדין כיום
החששות
ה"ה (יא ג) בשם רמבן- 1.שמא תראה דם טהור מתחילת ימי 7 ורק ביום 7 תראה דם  טמא  ותבוא לטבול בליל 8 במקום לספור 7.
2. אפילו שמראה דמיה לחכם מובהק חוששים שמא תטעה בימי נידות וזבות.
ריף-כיוון דאימעוט רבנן הבקיאים בין דם טהור לטמא.
הגזרות
1. גזרה על כל מראה דם-ב"י-אין גזרה מפורשת על כל סוגי הדם, אבל רואים אמוראים שסרבו לראות וכגון כל היד כ:- א"ר זירא טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא. וממילא שמעינן שדורות הבאים לא לחזו דמא.
2. גזרת רבי בשדות לאלו שאינן יודעות אם הן בימי זיבה או נידה-תנוקת סו. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב, התקין רבי בשדות: ראתה יום אחד - תשב ששה והוא, שנים - תשב ששה והן, שלשה - תשב שבעה נקיים.
רשי-ראתה יום או יומיים חוששים לנידה ותספור 7, כולל מה שראתה. ואם ראתה שלשה ימים חוששים לזבה ותשב 7 נקיים.
3. על טיפת דם כחרדל יושבת 7 נקיים כזבה גדולה  -תנוקת סו. אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים.
מדוע להחמיר על רבי?
ריף- הוי הרחקה יתרה שנהגו בנות ישראל למעבד כר"ז דאמרינן בבכורות לא. דהא דר"ז הלכה פסוקה.
הרן- 1.שמא תתבלבל בין ג' ימים לב' ימים מחמת ביהש. 2.כיון שיש מציאות בה יושבים 7 נקיים על טיפה כחרדל ,וכגון שראתה טיפה ב7- נקיים של זבה שסותרת ספירתה. לכן החמירו בנות ישראל לעשות כל דם כאילו היא סותרת.
ה"ה (יא ד) בשם רמבן –כדי שיהיו מונות בכל זמן מנין אחד, ולא ישתנה מנהגן בין רואה 1 לרואה 3. ויש שאינן בקיאות בין תחילת ראיה לסתירת ספירה.
אפשרויות לפרוש חומרת "טיפת דם כחרדל"
1. כמות הדם- ר' יונה דוחה כיון שכל שהוא מטמא (נידה מ.).
2. דם בצבע חרדל מטמא-ר' יונה דוחה כיון שזה מטמא מן הדין.
3. רן- החשש לזבה גדולה , שמא טועה הין רואה יומיים לרואה שלשה ימים, זה דווקא בהרבה דם, ולא במעט דם והרבותא היא שגם בטיפת דם  מחמירים שנוצרה במשך ג' ראיות ולא נדון כראיה אחת, אע"פ שזה לא מצוי.
4. שש"ה-חוששים שמא היתה טיפה ראשונה ואבדה  וכן טיפה שנייה שאבדה ומה שמוצאת כעת הוי טיפה שלישית.
5. כיון שיש מציאות בה יושבים על טיפת דם  7 נקיים וכנל ברן.
דין כתמים כשיעור גריס- לענין ז"נ
ר' ירוחם- החומרא של בנות ישראל היא דווקא לגבי דם ביוצא מגופה אבל לא בכתמים שאיסורם מדרבנן.
וכן פסק רמבם (יא,יא)-  דין הכתמים בזמן הזה כמו שביארנו ואין בדבר חידוש ולא מנהג אלא כל כתם שאמרנו שהיא טהורה הרי היא טהורה וכל כתם שאמרנו טמאה (אם אין בכתם שיעור כדי לחוש לזיבות) סופרת שבעת ימים מיום שנמצא בו הכתם, ואם היה שיעור הכתם כדי לחוש לזיבות סופרת שבעת ימים מאחר יום שנמצא בו הכתם שאין הרואה דם כרואה כתם.  השגת הראב"ד- דין הכתמים וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ זה שבוש גדול וזהו שאמרנו כתמים צריכין הפסק טהרה ונקיים בעינן ואחר יום מציאה היא מונה עכ"ל.
תהליך היטהרות כיום לדעת הרמבם (יא,יד)- זה שתמצא במקצת המקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה אף ע"פ שלא ראתה דם אלא יום אחד ואחר השבעה תשב שבעת ימים נקיים אין זה מנהג אלא טעות הוא ממי שהורה להם כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל אלא אם ראתה יום אחד סופרת אחריו ז' (נקיים) וטובלת בליל ח' שהוא ליל שני שלאחר נדתה ומותרת לבעלה.
איסור נידה בפנויה- ריב"ש- פשוט שנוהג אלא שלא הנהיגו טבילה בפנויות כדי שלא יבוא ליד מכשול בהסתלק ממנה איסור נידה החמור.
פסק שוע- איך אשה נטמאת ורמא הביא דין ריב"ש.
סעיף א- אשה שיצא דם  ממקורה, בין באונס בין ברצון, טמאה, והוא שתרגיש ביציאתו. ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא, טמאה אף על פי שלא יצא לחוץ, ואפילו לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל, יושבת עליו  שבעה נקיים. הגה: כאשר יתבאר לקמן סימן קצ"ו. ואין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה (ריב"ש סימן תכ"ב /תכ"ה/ מביאו ב"י), כי כל הבא על הנדה חייב כרת.

האם יש נידה דאו' בלא הרגשה-   שך-אם חסרה הרגשה הוי  טומאה מדרבנן.
סד"ט- לרשי תתכן נידה מדאו' גם בלי הרגשה, עפ"י רשי נח. ארגשא ולאו אדעתיה .וערוהש חולק.
ג' סוגי הרגשות מדאו' – פת א –1.זעזוע הגוף-(רמבם ה,יז)  2.פתיחת מקור- (=פתיחת צואר הרחם)( נידה יג. בתוס', תה"ד סימן רמו בשאלה. ועיין רשי בנידה יג. דמשמע דכל הרגשה המעידה על יציאת דם ואפילו כאב אוזן.)  3.הרגשת דבר לח הזב ממנה. בפנים-  נוב"י וחו"ד ואילו  חת"ס חולק ומוכיח מהגמ' כי הרגשת דבר לח לא מעוררת אשה משינה בעוד שהרגשה כן.

מקרים שמוצאים דם בלא הרגשה ויש מח' אם טמאה מדאו'- בבדיקת עד, לאחר תשמיש, סמוך להטלת מ"ר ונפק"מ אם אמרינן שהיתה הרגשה בפועל,  אלא שתלתה זאת בעד או בשמש.

מציאת דם בקינוח או שלא מכניסה העד בעומק בלא הרגשה – מדרבנן- פת ב.
האם דווקא עקירה מרחם לפרוזדור הוי ראיה או גם מפרוזדור לחוץ- נפקמ לסתירת ז"נ-מעלה דאין נפקמ, מכיון שכל זמן שהבית החיצון לא נקי בבדיקה, אין כל ודאות שאין יציאת דם מהרחם'. אולם יש נפקמ בזה, אם נעקר מן המקור אבל לא בדרך ראיה רגילה, וכגון החתיכה (קפח) ואז יציאת דם מבית חיצון לא מטמאה.
הרחבה
נפקמ אם יש הרגשה או לא- אם נמצא כתם על דבר שאין מקבל טומאה.  מקור?
דין הרגישה ולא מצאה דם-א. אם הרגישה פתיחת פי המקור- תה"ד ברמו  ושו"ע בקפח או בקצ , מחמירים כיון שהיה דם ואבד.
     ב.אם נזדעזעו איבריה- חכ"א- לא מצריך לחשוש אם בדקה מיד (תוך 5 דקות), ואילו חת"ס מטמא מדרבנן.
    ג.זיבת דבר לח- חת"ס סבור שאפילו לנוב"י לא צריכה לחשוש.
שש"ה-סכנת הנידה- רמבן ויקרא (יב,ד). בראשית לא,לה. אחרי (יח,יט). פר"ח-כהן במברך בבית נידה נמצא מקלל. למה לא חוששים היום: 1. שנוי טבעים מבחינת הניזק.  2.כיון דדשו בי רבים שומר פתאים ה'.
האם איסור נידה הוא איסור טומאה או עריות- ונפקמ אם שייך בזה יהרג ובל יעבור. גיטין ו: אל יטיל אדם .. מוכח דהוי איסור עריות, וכן ב"י  (קצה) חשיבא ערוה.
האם אפשר להקל מ7- נקיים- רמבן (תוה"א נדה פר 'א )-אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם.
טיפות דם בזכוכית מגדלת- ששה- כמו כל דני תורה אם אינו נראה לעין אינו כלום.
תוה"ש- האם נוהג דין נידה בפנויה, והלא לא שיך בה טעם ר"מ שתהיה חביבה על בעלה (לא:)-1.דרשא בעלמא. 2.מהתורה משמע שאין לחלק. 3.ר"מ מתיחס רק לנידה ולא לזבה וכיום כולם זבות גדולות. ועוד. אולם למרות שכתב שזו דרשה בעלמא מעיר ששה רכז בסימן קצב בתוהש א דן כיצד תמר ורות לא חיכו ז"י, ובתירוצו טוען דמדין תורה פנויה נדה א"צ ז"י, אלא נשואה מטעם שאמרו חז"ל שתהיה חביבה על בעלה ולכן רות ותמר לא הוצרכו לז"י כיון שאם ראו יכלו לטבול מיד, ורק בזה"ז שגזרו על כולן להיות זבות גדולות צריכות ז"נ.
טומאה מאונס- ששה ג- זב אינו מטמא מאונס אלא מרצון (לו) אבל אשה נטמאת גם באונס.
סוגי אונס-תוספתא (א,ב) כיחה וראתה, נשאה משא כבד, כהתה בעלה, ראתה חיה ועוף נזקקין, חימוד.
ראיה מרצון- באה"ג- ראתה מחמת עצמה.
נפקמ לסיבת הראיה- האם קובע וסת (קפט,יז). ומחדש ששה שאף שבקפצה וראתה איהנ קובעת וסת דזה אונס מכ"מ בראתה חיה ועוף נזקקין יש לחוש לוסת זה כיון דאין אנו בקיאין לומר שמחמת  ראיתה חיה ועוף נזקקין, ראתה דם. אבל בקפיצה קים מעשה המוכיח, וכן לא הזכיר השוע סוג אונס כזה בסימן קפט.
ששה –דם היוצא מצואר הרחם לפרוזדור, וביציאתו מן הפרוזדור הפנימי לחיצוני (הינו מן השניים ולחוץ) האשה נטמאת אע"פ שלא יצא מן הגוף.

יורה דעה- סימן קפד
שצריך לפרוש מהאשה קודם וסתה

סעיף א- האם צריך בדיקה לפני תשמיש
סתם וסת
שמאי ט: וכמה עונה? אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: עונה בינונית, שלשים יום ורבא אמר רב חסדא: עשרים יום. ולא פליגי, מר קחשיב ימי טומאה וימי טהרה, ומר לא חשיב ימי טומאה.
רשי- 7 נידה + 3 זבה 20+ ימי טהרה. ונפקמ בין הדעות שזה כולל 10 ימי הטומאה והשני לא. תוס' חולק ומתקן ל 23 עפי ר"ח.
ב"י- יש נשים הרואות ל 15- יום ויש ל 20, 25. וסתם נשים רואות לסוף 30 יום.
האם צריכה בדיקה ביש לה וסת קבוע
שמאי  יב. בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה: אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה? אמר ליה: לא תבדוק. ותבדוק, ומה בכך? אם כן - לבו נוקפו ופורש.                             מח' ראשונים האם הגמ' אוסרת בדיקה שלפני התשמיש או שלאחריו.
תוס'-בעי ר' זירא אשה מהו שתבדוק - פי' לפני תשמיש. לבו נוקפו ופורש - פר"ח כיון דרואה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודעת שחכמים לא תקנו לבדוק.
הג"מ-הגמ' אוסרת בדיקה שלאחר תשמיש אבל לפני תשמיש הוי מצוה דתנן "כל היד המרבה לבדוק בנשים ה"ז משובח".(נידה יג.).
רמבם (ד,טז)- הצנועות אין משמשות אלא עד שיבדקו עצמן תחלה קודם תשמיש, ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, לפיכך היא משמשת בשני עדים אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש, אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש אלא משום צניעות בלבד, אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים אחד לו ואחד לה אפילו מעוברת ומניקה וזקנה, וקטנה לא תשמש אלא בשני עדים אחד לו ואחד לה, אבל בתולה ויושבת על דם טוהר אינה צריכה עדים שהרי הדם שותת ממנה.
השגת הראב"ד אבל אחר תשמיש וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ כמה יגיעות יגע בחנם שאף רב יהודה שהיה צדיק שאין כמותו מנע את רבי זירא שלא לבדוק אחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש שלא אמרו בדיקות הללו אלא באשה העסוקה בטהרות עכ"ל.
האם צריכה בדיקה בשאין לה וסת קבוע- מח' בסימן קפו
בשבח המרבה לבדוק שלא בשעת תשמיש- כל היד  יג. משנה- כל היד המרבה לבדוק, בנשים - משובחת, ובאנשים - תקצץ.
רשי-כל היד המרבה לבדוק - שבודקת תמיד שמא ראתה. בנשים משובחת - שמתוך כך לא אתי לידי ספק טומאה ובעלה לא אתי לידי איסורא.
רשבא- מדובר שלא בשעת תשמיש.
פסק שוע לכאורה כרמבם, שבוסת קבוע לא צריכה בדיקה לפני התשמיש, ובשבח המרבה לבדוק שלא בזמן תשמיש ואולם לאחר תשמיש לא גילה דעתו. ולפי תוה"ש הרמא חולק ב 2 דברים:1.שאסור לה לבדוק לפני תשמיש. 2 .אסור לבדוק לאחר תשמיש, ומכ"מ משאיר בצ"ע למה לא נקט רמא בלשון  מח'.
רוב הנשים יש להם וסתות (פי' זמן קבוע אורח כנשים) לראות בזמן ידוע, כגון מעשרים לעשרים יום או משלשים לשלשים יום, וכל אשה שיש לה וסת קבוע, בא עליה שלא בשעת וסתה  ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש. (רמב"ם) הגה: גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, שלא יהא לבו נוקפו ופורש (טור ומרדכי ריש הלכות נדה ורוב הפוסקים). אבל שלא בשעת תשמיש, כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת.

הגדרת ער לענין תשמיש-טז א- כל שאינה ערה כ"כ  להשיב אם היא טהורה (תוס' יב.).
דין בדיקות באשה שלא קבעה וסת -שך כתב שכל עוד לא קבעה סוג וסת מסתמא וסתה כל 30 יום ולכן יכול לבוא עליה בתוך  30 יום בלא בדיקה כיון דמקרי שלא בשעת וסתה, אולם כו"פ א חולק על השך דכל עוד לא קבעה וסת צריכה בדיקה לפני כל תשמיש, ומישבים חוד א וסד"ט א- שבתחילת ראיה יכולה לנהוג כש"ך, כי מסתמא גם היא שייכת לרוב נשים ותקבע ליום ל', אבל כשנתחזקה שאין לה וסת, לעולם צריכה בדיקה (קפו ב). ששה יא- ולפי"ז אין דברי השך למעשה כיום כיון שאשה נישאת כמה שנים מהופעת הוסת.

ששה ב-בדורות האחרונים לרוב הנשים אין וסת קבוע, לעומת זאת בד"כ יש וסת קבוע של תה"ד (קפו,ג) שמוחזקת שלא תראה פחות מ-25 יום, אבל למעלה מ-25 יום אין קביעות.
ששה ד- חישוב וסת הפלגה- א. יש לחשב מתחילת וסת לתחילת וסת, לאפוקי משוע הרב (כב) שסובר שיש לחשב בוסת הפלגה מסוף וסת לתחילת וסת, ונפקמ כאשר רואה כל 20 יום, אלא שראיתה נמשכת לעתים ג' ימים ולעתים ד' ימים, ולשוע הרב  לא קבעה וסת.
תחילת הוסת = יום ראיה ראשון. והיינו שימי הפלגה כוללים ת. וסת ראשון ויום ראשון לתחילת וסת שני. (קפט, ב"י, לשון הרמבן)
ששה ה-כשיש וסת קבוע, יש חזקת טהרה, ולכן כשיש מכה, יכולה לתלות בה שלא בשעת וסתה.
ששה ו-ומשמע שאשה שאין לה וסת קבוע, צריכה בדיקה קו"ת- ראה מח' בקפו בין שך שאין מצריך בדיקה כלל, ואילו אחרונים מצריכים בג"פ ראשונים. ופוסק ששה שצריך בדיקת חו"ס קו"ת (לכתחילה תוך   ½ שעה מהתשמיש) וכן לאחר תשמיש. ולאחר ג"פ ראוי  לבדוק קו"ת, ובמעוברת ב-ג' חדשים אפשר להקל בקנוח לני, ולאחר תשמיש א"צ כלל.
בדיקה לאחר תשמיש בבוק-השוע בקפו כתב שא"צ בדיקה לאחר תשמיש, ואע"פ שנקט כאן בלשון הרמבם, שמצריך בדיקה לאחר תשמיש מכ"מ רצה רק להביא דברי הרמבם לגבי בדיקה קו"ת. ואף לבני ספרד הנוהגים כמחבר א"צ בדיקה לאחר תשמיש.

ששה ז- כשיעבר יום וסתה א"צ בדחקה, אך ראוי שתבדוק.
ששה ח-כו"פ אם הבעל מצוה, יכולה לבדוק קו"ת, גם לרמא. וכן פסק הגר"ז גשיכול החמיר על עצמו אבל אחר תשמיש אין יכול.
ששה יא-שאין לבדוק בנייר שמקנחים בו אחר הטלת מים- כיון שיש לו הרבה חסרונות, ומכ"מ אם יש מראה דם צריכות לשאול חכם. ומה שנאמר "כל המרבה לבדוק" היינו בעד ,ובבדיקה ממש, מפעפ לפעם, ולגבי מעוברות ומיניקות שלפעמים רואות אפשר שמשובחת.
סעיף ב –דין פרישה בעונת וסת
המקור לדין פרישה - שבועות יח: ת"ר: (ויקרא ט"ו) והזרתם את בני ישראל מטומאתם - אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבה: עונה. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן - מתים, דכתיב: והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה, וסמיך ליה: אחרי מות. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה - הויין לו בנים זכרים, דכתיב: (ויקרא י"א) להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה: אשה כי תזריע וילדה זכר. רבי יהושע בן לוי אמר: הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב: (ויקרא י') להבדיל ולהורות.
רשי-עונה - במסכת נדה מפורש או יום או לילה אם וסתה ביום יפרוש כל היום ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה והכי מפרש לה במסכת נדה בפרק האשה
האם דין פרישה הוא מדאו'- כל היד  טז. בעו מיניה מרב נחמן: וסתות דאורייתא או דרבנן?
ובהמשך הגמ'- מח' תנאים ואמוראים בזה, ובתוס- נראה דהלכה דוסתות דרבנן.
רן, ראש- דין פרישה הינו מדרבנן ומייתי אסמכתא מקרא.
לעומת זאת תוס' יבמות סב:- משמע שפרישה היא מדאו'. ראב סע' י'.
תרומה- פרישה מדאו'. אולם ב"י מפרש דכוונתם לומר דיש לו אסמכתא מדאו'.
שך ה- פרישה מדרבנן כי וסתות מדרבנן.
פת ג-נובי –פרישה כל זמן העונה הוי דאו'. ואין אומרים חזקה לגבי ספק עתידי. ואף ח"ס סובר דפרושה דאו' אלא שמחלק דעד שעה שרגילה לראות הוי פרישה מדרבנן ואילו משעת הוסת ואילך הוי פרישה דאו'.

ממתי צריך לפרוש – משנה האשה סג: -מח' תנאים, ר' יוסי אומר שצריך לפרוש בשעת וסתה, ואילו ר' יהודה סובר שצריך לפרוש בעונת וסתה. ראה להלן.
האשה סג: (ויקרא ט"ו) והזרתם את בני ישראל מטומאתם, מכאן א"ר ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבא: עונה. מאי לאו - עונה אחריתי? לא, אותה עונה.
רשי- והזרתם - והפרשתם כמו וינזרו. אזהרה לישראל וכו' - דסמיך ליה והדוה בנדתה בההוא ענינא. עונה - במסכת נדה מפורש או יום או לילה אם וסתה ביום יפרוש כל היום ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה והכי מפרש לה במסכת נדה בפרק האשה (דף סג:).
ב"י- איפסיקא הלכתא כרבי יהודה דסבר הכי וכך דברי כל הפוסקים.
חומרת א"ז- רגילים לפרוש סמוך לוסתה כ"ד שעות דהיינו עונה שרגילה לראות בה ועונה שלפניה.
דעת ב"י-ואין טעם ושורש לדברים אלו שהרי בגמרא מפורש כדברי הפוסקים ז"ל וכבר כתב האגור (סי' אלף שנח) על דברי אור זרוע חומרא יתירה היא:
טז ב- תמוה הוא להחמיר על מה שמפורש בתלמוד לקולא, בפרט בוסתות דרבנן.
שך ז- שך מחמיר ונותן לזה דינא דגמ' כאשר אין שעה קבועה בעונה, כי רבא דיבר דווקא ברואה בשעה קבועה בעונה.
סדט, תוהש, חווד- מקילים, שהרי מיום ללילה הוי שנוי וסת (קפט,יג) ולמה שנחוש כ"כ בוסתות דרבנן.
חומרת  אביאסף- שיעור הפרישה הוא 12 שעות, דהיינו שעות העונה ובנוסף הפרש ל12- שעות בעונה שקודמת לה.
דעת ב"י-ומ"מ נראה לי שאין לחוש לכך מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו וגם לישנא דגמרא משמע דלא קפיד אלא על היום או על הלילה לא על השעות ולא הזכירו שעות בפרק האשה אלא משום פלוגתא דרבי יוסי דאיתא התם:
דעת הבח- חולק על ב"י שכן מצאנו פרישה של 12 שעות לגבי בתולה (סה:).
טז ב-הטז מציע מס' אפשרויות להסבר פרישת אביאסף ודוחה אותן, וראשית הטז מקשה מהיכן יש למנות את 12 השעות.
1. אם נמנה 12 שעות משעה שרגילה לראות- יוצא אם אשה רגילה לראות בסוף היום, תהיה אסורה בלילה שלאחריו, ולעומת זאת תהיה מותרת באותו היום עצמו, ודוחה הטז שהרי זה בנגוד לר' יהודה שכמוהו פסקו האחרונים.
2. יש למנות 12 שעות למפרע- יוצא שאם רגילה לראות בתחילת היום, נאסור את הלילה שלפניו, אבל תהיה מותרת בכל היום שלאחר אותה שעה ודוחה הטז מהסיבה דלעיל.
3. נמנה 6 שעות לפני ו-6 שעות אחרי- ודוחה הטז כי אז לא תהיה אסורה כל עונת וסתה, והלכה פסוקה בידינו שאסורה כל היום, אפילו הוא יום ארוך.
מסקנת הטז- בעונת יום ולילה תליא מילתא. ודוחה את קושית הב"ח, דשם מדובר בבתולה שתולין את הדם בבתולים, ושם מדובר במכה שדינה בשעות ולא בעונות.
שך ז-פוסק כאביאסך ושיש למנות בשעות זמיניות, וכן מסביר בנקה"כ ביצוע שיטת אביאסף, כדלקמן:
4. יש לחלק לחצי את ההפרש בין בין 12 שעות לבין עונת הוסת. יש להוסיף החצי הראשון לפני עונת הוסת ואת החצי השני לאחריה., כדי לקבל 12 שעות של פרישה בכוללים את עונת הוסת, וכן אם ההפרש הוא שלילי, יש לחסר מעונת הוסת מ-2 הצדדים את זמן הפרישה ע"מ שיהיה רק 12 שעות של פרישה שכן מן הדין ראוי להיות הזמן העודף עונה אחרת בזמן תשרי וניסן.
לבדוק- .הבנת הדרישה-להשלים ל-12 שעות. 3.דרישה- חצי יום וחצי לילה נקראים עונה ,ולכן חוששת  לשש שעות לפני השעה בה רגילה לראות וכן לשש שעות לאחר עונה בה רגילה לראות. 4.אם רגילה לראות בשעה 14.00 אז מחצות זו תחילת העונה (12.00
פת ז- האחרונים דחו את הטז.
פרישה מאשה שאין לה וסת קבוע, אלא משנה וסתה להקדים ב' ו-ג' ימים כפי מה שרגילה לראות - הג"מ-יפרוש ממנה בזמן הגעת הוסת 2 או 3 ימים קודם הגעת הוסת או אחריו.
שדין פרישה נוהג בין קבעה לה וסת ללא קבעה- האשה סג: משנה - היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות, כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות - טמאות. בסוף הוסתות - כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טהורות. רבי יוסי אומר: אף ימים ושעות וסתות; היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה - אינה אסורה אלא עם הנץ החמה. רבי יהודה אומר: כל היום שלה.
רשי-בתוך וסתות - בוסתות דגופה קאמר. אינה אסורה אלא עם הנץ החמה - וכל הלילה משמשת ואם עבר הנץ החמה ולא ראתה משמשת כל היום ורבי יוסי קתני לה דדייק שעת הוסתות ותו לא. רבי יהודה אומר כל היום שלה - מותרת לשמש משעבר הנץ החמה ולא ראתה אבל כל הלילה שלפני הנץ החמה של וסתה אסורה לשמש ומפרש בגמרא דהאי למודה עם הנץ החמה דקתני דרגילה למחזי בסוף ליליא מקמי דלימטי תחלת יממא ואנן אסרינן לה כל עונת וסתה נמצאת אסורה כל הלילה שהיא עונת וסתה ורבי יהודה מחמיר.
האם פרישה כוללת גם חו"נ- רשבא- פרישה הינה רק מתשמיש ולא משאר קריבות (שאין כאן אלא חשש מדבריהם).
תהד-אוסר כל קריבות כולל חו"נ ומתיר למזוג הכוס. וחולק עליו ב"י-ואין דבריו נראין בעיני מזה שכתבו שאינה אסורה אלא מתשמיש, ומשמע דכל דלאו תשמיש ממש-שרי.
שך ו, בח- המחמיר תעב.
ופ"ת מקל- דאין לחדש חומרות והלואי ישמרו מה שצריך..
טז- אוסר מן הדין לדעת הראש כמו בחו"נ באבלות (שמב), משום שמביא לחשק.

דין פרישה בוסת הגוף
כיצד קובעים וסת הגוף - נידה סג. משנה - כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה. ואלו הן הוסתות: מפהקת, ומעטשת, וחוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורות אוחזין אותה, וכן כיוצא בהן. וכל שקבעה לה שלשה פעמים - הרי זה וסת.
רשי- צמרמורות - פריצונ"ש (=      ). אוחזין אותה - בכך למודה להיות בכל עת שהיא רואה. דיה שעתה - בכל ראיות שתראה ע"י וסתות אלו.
האם צריכה פרישה בעונת וסתה בשיש לה וסת הגוף
בעלי נפש לראבד- דין פרישה בוסת הגוף הוא דווקא "בעת וסתה" בין אם יש לה  יום קבוע לסימנים ובין אם לאו. אבל לפני וסתה מותרת.ובשעת הוסת אם בדקה ולא ראתה מותרת, כשיעבור שעת הוסת (=שבה רואה את הדם), ובלבד שרואה את כל ראיותיה בבת אחת  באותה עת ולא בהמשכים, דאז כן צריכה בדיקה, וכדעת ר' יוסי במשנה סג., ומה שחולק ר' יהודה זה דווקא בוסת הפלגה ולא בוסת הגוף. (ועיין טז קפט סכ"ד סקל"ט בדעת הראב"ד, שמחלק בין זמן לפני פיהוק שמותר לשמש, לבין הזמן שלאחר פיהוק, שאסור בתשמיש, בגלל שיש קביעות גם לימים)
פסק שוע שצריך לפרוש  כר' יהודה וזמני הפרישה ורמא פסק דעונת פרישה זה דוקא בוסת לימים ולא בוסת הגוף וכן חומרת ההג"מ
בשעת וסתה, צריך לפרוש ממנה עונה אחת, ולא משאר קריבות אלא מתשמיש (המטה) בלבד. אם הוא ביום, פורש ממנה אותו היום כולו אפילו אם הוסת בסופו, ומותר מיד בלילה שלאחריו, וכן אם הוא בתחלתו, פורש כל היום ומותר כל הלילה שלפניו. וכן הדין אם הוא בלילה, פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו, בין שקבעה וסת בג"פ או בפ"א. הגה: וכל זה לא מיירי אלא בוסת התלוי בימים  אבל לא בוסת התלוי בשינוי הגוף (ב"י בשם הראב"ד), וע"ל סימן קפ"ט. ואשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים, או לאחר כשמגיע זמן וסתה, צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו. (הגהות מיימוני פ"א דהלכות איסורי ביאה). וע"ל סי' קפ"ט.

זמן פרישה בוסת הגוף הוא דוקא בזמן הוסת—שך ח.
זוג שלא פירשו צריכים כפרה- תוהש ג.
סדר עדיפויות להקל- במקרים בהם מחזור ממהר להגיע ובכדי לא להוציא אשה תחת בעלה. פת ד-: 1.לותר על א"ז. 2.מספיק ד' ימים להפסק טהרה. 3.שמתירין לשמש אף בשעת וסתה. 4. אם רואה תמיד בל"ט טרם תשמיש, יש מקילין שתתחיל מיד לספור ז"נ ויש מצריכים ג' עונות.
-פירוש דברי הרמא –שך סימן קפט סקל"ט-אין הכוונה לפרוש ג' ימים ממש אלא מדובר שהיה לה וסת ושינתה והקדימה ב-ג' ימים ואז גם בפרישה הבאה, יש לחוש להקדמת הוסת ב-ג' ימים, וכן פירש הגר"ז. והאחרונים הקשו דלפי פירוש השך  אין לרמא כל חידוש.(קפט,יד).
ששה א-כיום אין להתיר בעונת הוסת כיון שאפשר ע"י כדורים לעכב וסת ושוב אין כאן מקום עיגון.
פת ח'-נוב"י מו-בכל מחזור היא רואה באחד מג' ימים בלי קביעות ולכן כל ג' ימים הוי עונה וצריך לפרוש בכולם.( בנגוד למשתמע מרמא כי צריך לפרוש עד 7 ימים), ואילו חו"ד ד מסביר שנקבע לה וסת בג' לחודש ואחר ראתה ג"פ ב-ב' ו-ג' לחודש ואח"כ ראתה ג"פ ב-א' וב-ב'  לחודש , ואנו אומרים שלא נעקרו הוסתות הראשונות.
ששה ט-יש מקום להחמיר כנובי, אולם לא בא"ז של אותן עונות, למעט יום וסת אחרון.
פת ו- שמותר לשמש ביום רק בבית אפל או ת"ח המאפיל בטליתו (סימן רמ ,י"א)

אשה ששכחה זמן וסתה- ששה ב בשם מהרי אסד- להקל שיכולה לשמש בכל יום בבדיקה כי: לרוב השיטות הפרישה מדרבנן, וספד"ר לקולא, וכן שיש רוב ימים בהם מותרת, וכן שבלה"כ רוב נשים מרגישות כאבים וכו'.
שינה במיטה אחת בעונת וסתה- גר"ז קיא, א-בשם רמבן- אסור משום לך לך אמרינן.
בנוסעת בלילה מארה"ב לישראל, ותגיע בתחילת הלילה לישראל- בעוד שבארה"ב עדין תהיה אסורה משום עונת יום, האןם יש להשלים השעות החסרות בתוך עונת לילה באר"י-ששה י- להחמיר לחוש לשעות ומכ"מ אפשר להקל לענין א"ז.
האם מועיל התרת נדרים על חומרת א"ז- ששה ט-אם הוי מנהג של איסור, לא מועיל בזה התרת נדרים, כמו מנהג החפיפה, ואם כמנהג טוב למגדר מילתא, מועיל. וטוב להתנות לפני הנישואין אינו מקבל א"ז בנדר, כדי שידחה מקום מצוה, ולכו"ע יש להתיר א"ז, כגון יוצא ובא מן הדרך או בל"ט או בליל חופה, דעל דעת כן לא קיבלו.
האן חוששים לעונת א"ז בוסת שאינו קבוע- שות תשורת שי מקל כיון שמדייק בלשון א"ז "שרגילה לראות" ומשמע דוקא בבוק, אולם ששה ט- חולק דנהגו להחמיר, דאזרבה לרבותא נקט לישנא דוסת קבוע.
עונת א"ז בעונה בינונית- כו"פ טו- מצריך לפרוש א"ז בעונה בינונית מן הדין כיון שמה שנשים רואות מ-30 יום ל-30 יום אינו משום וסת ואינו תלוי ביום או בלילה ולכן כל יום 30 צריכה לפרוש, ורק בוסת החודש או הפלגה שיך לןמר עונת וסת שצריכה לחוש לה, אולם סד"ט (קפט, לא) חולק וכן דעת רוה"פ שגם בעו"ב מעיקר הדין סגי בעונה אחת של פרישה.
הרחבה
למ"ד וסתות דרבנן, והלא חזקה הוי מדאו'- 1.הנוב"י-כנגד זה יש חזקת טהורה .2.חת"ס מב-זו לא חזקה כי עובדה שזה משתנה מאכילה קפיצה המשפיעים על הילוך הדם שבה וכו'. 3. חו"ד- כי חזקות משתנות. 4.ערוה"ש-אמנם זו חזקה אלא שאסורה מדרבנן כיון שאין הרגשה.



סעיף ג –דין פרישה בעונה, בקטנה או בזקנה
הגדרת קטנה-לא הגיעה לימי הנעורים או הגיעה לנעורים אך לא הביאה סימנים.
דין פרישה אינו נוהג בקטנה שלא קבע לה וסתה- רשבא-קטנה המוחזקת שאינה ראויה לראות, מחשיבים כל ראיותיה כמקרה, עד שתוחזק ב 3 פעמים וכן דין זקנה שנסתלקו דמיה.
פסק שוע כרשבא
במה דברים אמורים, בגדולה, אבל בקטנה  שלא הגיעה לימי הנעורים, ולא הביאה סימנים, אין צריך לפרוש  סמוך לוסתה כל זמן  שלא קבעתו ג' פעמים. והוא הדין לזקנה שנסתלקו דמיה.

שלא צריך לפרוש מהנ"ל אפילו בשעת וסתן- טז ו.
גיל נערות- 12 שנים ויום אחד- שך י.
עד מתי רואים כל ראיות הקטנה כמקרה- פת ט- מח' שך וטז אם דוקא בקבעה וסת בג"פ, או מספיק בג' ראיות בעלמא (טז).. (בסימן קפט סק מג ובנקה"כ סקי"א) סד"ט לט וחווד לה- מסכימים לטז.

דין יחוד בקטנה- אה"ע כב- ששה ד-יחוד עם פנויה הוא איסור דרבנן, כל זמן שאינה נידה, אבל כשהיא נידה הוי איסור דאו' כעריות.
ששהב- עוד נפקמ למח' שך וטז הוא באשה שהגיעה לזמן סילוק דמים, ופסקה לראות, וכעת רואה שוב, דהטז יסבור שאם ראתב ג"פ חוששת ואילו לשך כיון שלא קבעה וסת אינה חוששת.


סעיף ד- מתי עונת פרישה למסתפקת אם רואה לפני הנץ או לאחריו
המשנה תנוקת סג: מלמדת שיש מח' בין ר' יוסי לר' יהודה האם פרישה מאשה היא בשעת וסתה דווקא כלומר אם רגילה לראות בשעה מסוימת אז דווקא שם צריך לפרוש ממנה, או מתחילת העונה. ומבואר במשנה שאם היתה לראות מעט לפני הנץ , אז לר' יוסי מותר לה לשמש כל הלילה עד מעט לפני הנץ, ומובן שלאחר הנץ מותר כי היא עונת יום ואלו לר' יהודה אסור לשמש כל הלילה  ומותר אחרי הנץ.
ובגמ' אמר רבא -הלכה כר' יהודה שצריך לפרוש באותה עונה.
בעלי הנפש לראבד- כתב הראב"ד ואם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ החמה או אחר הנץ החמה יש מחמירים לאוסרה כל היום וכל הלילה ויש מקילין שאינה אסורה אלא ביום והכריע כדברי המקילין .
ומסביר הראש –מקילין כיון שוסתות דרבנן וכ"ש שמדובר רק סמוך לוסתה ולכן הוי ספקא דרבנן לקולא, ולא חוששין אלא ליום שהיא ודאי בנידותא.( שאז הוא תחילת קלקלתה)
פסק שוע כראבד
אם רגילה לראות בהנץ החמה, ולא קים לן שפיר אי קודם הנץ החמה או אחריו, אינה אסורה  אלא ביום.
אשה המסתפקת אם רואה לפני שקיעה או לאחריה צריכה לפרוש בלילה-שך.
כיצד תנהג החוששת לשיטת א"ז- שך- יש להחמיר לפרוש גם ביום וגם בלילה- משום בח וא"ז. ואילו הגהות רעק מעיר שאם יש לה שעה קבועה גם השך צריך להודות דאין לחוש לא"ז. חו"ד ו מתרץ שבזמן הזה אין לרוב הנשים שעה קבועה, ולכן בכולם מחמירים.
פת י-עונת יום היא מנץ ועד שקיעה .
מדוע הולכים בתר הנץ החמה (רמבם ד,יג) ולא אחר עלה"ש- חוו"ד ה, סד"ט ו- דקים להו לחז"ל דלענין וסת תלוי בהילוך החמה והוא גורם הראיה, ואף לר"ת דינא הכי. ואילו חוט השני כד –מדאו' אמנם הולכים בתר עלה"ש כדין שאר דני תורה, אלא שחז"ל תקנו לילך אחר הנה"ח כיון שאין הכל בקיאים בעלה"ש.
סעיף ה – מתי עונת פרישה מאשה שרגילה לראות ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה
הב"ח מסכם דיש 3 שיטות בדעת ר' יהודה.
1.הולכים אחר שעת הוסת- ואסור בין ביום ובין בלילה כי שעת הוסת היא ביום ובלילה.
2. הולכים אחר תחילת וסת ואסור רק בלילה וכל היום מותרת.
3. הולכים אחר תחילת וסת ומתחשבים גם בשעת הוסת- אסור בכל הלילה וביום אסור כשיעור שנמשך זמן וסתה.
הראבד  והראש פסקו כסברה 3 וב"י מעיר שזה לפי שיטת הראבד שאע"פ שהגיעה שעת הוסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי הוסת ולכן מצריך לפרוש כל זמן  משך הוסת.
פסק שוע כראבד
אם רגילה לראות ראייה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה, אסורה בלילה וביום כשיעור הנמשך בו.

האם יש לצרף לפרישה זו גם את עונת א"ז-שך מחמיר, ואילו פת יא ,מקשה דהלא מדובר שתחילת הוסת בשעה קבועה וחווד ו מתרץ שכל הנשים שלנו אין להם שעה קבועה.

סעיף ו-מתי פורשת אשה שוסתה נמשך שני ימים או שלשה ימים ששופעת או מזלפת שני ימים או שלשה ימים
הראב"ד -כולן חשובין כעונה אחת ואע"פ שהגיע תחלת הוסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי משך הוסת.( והוסיף הרמב"ן שחוששת לכל ימי משך הוסת שבכל יום ויום וסת בפני עצמו הוא, ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם. הטור קפט פסק כרמבן שבזה"ז שאין בקיאין בחשבון ימי נידות וזבות, ואין בקיאין במראות, יש לחוש על כל יום שהוא הראשון לנידתה, וקובעת וסת בימי נידתה וא"כ יש לפרוש כל הימים-ששה ג')
הר"ז הלוי - אינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת וכיון שעברה העונה ולא ראתה מותרת ולזה הסכים הרא"ש.
הראש דוחה הראבד- (מנידה יא. שנידה לא צריכה לבדוק, כי לכו"ע א"א לקבוע וסת ממעין פתוח), וכן הרשבא דוחה מסג:(סע' ה').
פסק שוע כרז"ה
אם וסת נמשך ב' או ג' ימים, ששופעת או מזלפת, אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה של הוסת, וכיון שעברה עונה ולא ראתה, מותרת.

האם חוששים לשיעור זמן וסת- סתירה בין סע' ה' לסע' ו-'טז ט- בס"ה מדובר בראיה אחת הנמשכת ביום, אבל בס"ו אין מדובר בראיה אחת אלא בתוספת דמים, וכשאין עיקר הראיה אין גם תוספת, ומסיים בצ"ע. ואילו שך מביא התרוץ הנ"ל ומוסיף מהפרישה- דיש לחלק בין תוספת דבר מועט שנמשך בתר תחילת וסת ס"ה, לבין תוספת מרובה שאף שהיא ברצף אחד,אולם  אין נמשכת בתר תחילת וסת.ס"ו.

שיש מציאות בה צריכה לפרוש ג' ימים- חוו"ד טו-והינו כשהיא פוסקת בכל יום, (ששה ג-פוסקת עונה אחת של יום או לילה),  אולם רואה למחרתו ואז יש לחוש לכל אחד מימי ראייתה,  כיון  שאין יודעים איזה מהימים הוא יום ראייה עיקרי, ובאופן שלא הוקבע לה יום ראשון לוסתה.

ששה א-שופעת- דמה שופע כל הזמן בלי הפסק. מזלפת-דמה יורד ברציפות אך רק טיפין טיפין. מפסקת-כוסת רגיל אצלנו שהדם יוצא זמן מה ופוסק ואחר חוזר ויוצא דם.

באלו עונות פורשת בולק- ששה ג- משמע בשוע  דאין הפרש בין בוק לבולק, אולם בדרכ"ת כ"ח כתב דדוקא בוק, אינה צריכה לחוש לשאר ימים, כאשר עברה עונה ראשונה כיון דחשבינן שאר הימים כתוספת דמים לוסת, אבל בולק, יש לחוש שבראיות הבאות תאחר ראייתה ויתכן שתקבע וסת בימים האמצעיים, ושמא כל יום הוא תחילת ראייתה, ומכריע ששה דאין לחוש ואין מי שחושש.

מדוע בשעברה וסתה אין חוששים לאיחור וסת-ששה ג-כך קיבלו חזל שטבע הוסת, אם לא מגיע בזמנו הרי הוא מדלג לחודש הבא. ואמנם במציאות כשיש דילוג אמנם הוא מדלג לחודש הבא, אלא שבא מוקדם יותר מההפלגה הרגילה. אולם לפעמים אין מדובר בדילוג, אלא באיחור של כמה שעות, דבר שיכול להביא לראיה בתשמיש, וממליץ ששה להזהר בתשמיש עונה אחת לאחר זמן וסת, אבל אחר יום א"צ להחמיר.
רואה ביום א' דם ואח"כ מפסיקה יום או יומיים ואח"כ ממשיך הוסת לכמה ימים נוספים-ששה ג-לכאורה מדין הגמ' כיון שבטיפה הראשונה היא טמאה, הרי שראיה שניה הוי ממעין פתוח ואין אשה קובעת וסת בימי נידתה, עד יום ז', וא"כ כל מה שרואה אח"כ הינו המשך הטפל לטיפה ראשונה, והוי רק תוספת דמים. ומסיק ששה כי אם הפרש בין 2 הראיות נקבע בג"פ, אזי יש לחוש גם לקביעות של עיקר הוסת וכדעת הרמבן שבזה"ז אשה קובעת וסת בימי נידתה, ואף שי"א ששו"ע לא חשש לרמבן, מכ"מ במקרה זה יש לחוש גם לראיה שניה. ואולם אם עיקר הוסת לא נקבע בג"פ יש לחוש רק לתחילת הראייה.

רואה כתם בעד בדוק סמוך לוסתה, ולמחרת או כעבור כמה ימים ראתה ראיה רגילה- ששה ג-קיי"ל בסע' נד  דראית עד בדוק הוי כראיה גמורה וקובעת וסת, דלמא הרגשת עד היתה והוי ספק  מדאו', אלא שיש להסתפק האם יום נחשב כיום שראתה בו, דאמנם היא ספק טמאה מדאו', אולם מכ"מ יש רק ספק ראית וסת, וא"כ יש לחוש רק ליום השני בהוא ודאי וסת, ומכריע ששה שיש לחוש ל-2 הימים.

ראתה ראיה גמורה יום אחד או יותר ואח"כ הפסיקה כמה ימים, עד היום השמיני וראתה ביום השמיני- ששה ג-נראה שהוי ראייה חדשה כיון שהוא בימי זיבה ויש לחוש לשני הימים לוסתות.

סעיף ז – דין פרישה ממעוברת וממניקה
נידה ט. בעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן: הגיע עת וסתה בימי עבורה ולא בדקה, מהו? קא מיבעיא לי אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא. מאי! כיון דוסתות דאורייתא - בעיא בדיקה, או דלמא: כיון דדמיה מסולקין, לא בעיא בדיקה? א"ל, תניתוה: רבי מאיר אומר, אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה - טהורה, שחרדה מסלקת את הדמים. טעמא - דאיכא חרדה, הא ליכא חרדה והגיע וסתה ולא בדקה - טמאה, אלמא: וסתות דאורייתא. וכיון דאיכא חרדה - דמיה מסולקין, ולא בעיא בדיקה; הכא נמי - דמיה מסולקין, ולא בעיא בדיקה.
ראש- כשהיא מעוברת לא צריך לפרוש בעונת הוסת שהרי אפילו א"צ בדיקה בשעת הוסת.
נידה י: ורבי יוחנן אמר: לא שנו אלא בתולה וזקנה, אבל מעוברת ומניקה - דיין כל ימי עיבורן, דיין כל ימי מניקותן.
ב"י-ומכאן למד הטור שגם במינקת לא צריך לפרוש אפילו בשעת וסתן.
שיעור זמן הכרת העובר- סימן קפ"ט. [נדה  ח: מעוברת משיודע עוברה. וכמה הכרת העובר? סומכוס אומר משום רבי מאיר: שלשה חדשים, ואע"פ שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר (בראשית ל"ח), ויהי כמשלש חדשים וגומר.]

שיעור סילוק דמים במיניקת- שמאי ט. ת"ר: מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבע חדש - הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. לפיכך, אם היתה מניקתו והולכת ארבע או חמש שנים - דיה שעתה - דברי ר"מ. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים: דיין שעתן כל עשרים וארבע חדש, לפיכך, אם היתה מניקתו ארבע וחמש שנים - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
ומסביר רשי כי המח' היא מה מונע את הוסת, האם יניקת התינוק (ר"מ) או דזה תלוי ב 24 חודש בהם איברי האשה מפורקים (רבנן).
ב"י-וידוע דהלכה כחכמים מר"מ.
ממתי מעוברת נחשבת מסולקת דמים- רז"ה ג' עונות ורשבא חולק ויורחב בקפט.
פסק שוע כרבנן
אם הגיע וסתה בימי עיבורה, משהוכר עוברה, או בימי מניקתה שהם כ"ד חדשים משנולד הולד, אפילו מת הולד, אין צריך לפרוש  סמוך לוסתה, ואפילו בתוך וסתה מותרת בלא בדיקה. (וע"ל סוף סימן קפ"ט סל"ג).

האם כ"ד חודש הינו שנתים קלנדריות או 24 חודש-מח'  שוע ורמא באה"ע יג, הנובעת מפרוש 24 חודש שכן בגמ' יש גם לשון של 2 שנים,  שך סובר כרמא דהוי שנתים קלנדריות ואילו כו"פ סובר כשוע, כי בגמ' אצלנו לגבי מיניקת נאמר במפורש 24 חודש.
גם בזמן סילוק דמים עליה לפרוש אם קבעה וסת בג"פ- שך יט – וכן  בראתה פעם אחת. קפט סל"ג שצריכה לחוש כוסת שאינו קבוע, ומה שא"צ לחוש זה לוסת הקודם.
האם יש להחמיר לפרוש בשעת וסתה- שך כ- דוחה פרישה,  המורה לפרוש בשעת וסתה ממש.
האם ניתן לתת דין מסולקת דמים, גם לפני ג' חדשים, ע"ס בדיקות הריון-ששה א-קונטרס על הלכות נידה ברה"ב- כשנודע שמעוברת דינה כמסולקת דמים, אולם ששה חולק דבעינן ג' חדשים, וגם שיוכר עוברה, וכן חזו"א. ומסביר ששה במאירי כי יש ג' דרגות: 1.עד 40 יום אין נשמה. 2.מ-40 יום עד ג' חדשים יש נשמה ואין חיות, ועד שלב זה יש מיעוט דם. 3.ומ-ג' חדשים יש בו חיות, ואז מכביד עליה ראשה ואיבריה כבדים ודמיה מסתלקים סופית, באופן גמור.
שיעור ג' חדשים ממתי ולכמה ימים-ששה א-מתחיל בד"כ בל"ט, ולמשך 90 יום. מהרשא נדה ח:. ואילו בירושלמי נדה ג. סגי ברובו של ראשון ואחרון, ואמצעי שלם דהיינו 62 יום. דעת ששה- כמהרשא.
לאלו סוגי וסת, עליה לחשוש, ב-ג' חדשי עבור- ששה א- וסת החודש- כיון שאף כשעובר יום החודש חוששת לחודש הבא.
וסת הפלגה- 1. אם היה לה וס"ק להפלגה לפני עבור, וראתה גם בימי עבורה, צריכה לחשוש להפלגה שלה.
2. קבעה לה וסת הפלגה בימי עבורה, כגון כל 20 יום, ע"י 4 ראיות, עליה לחוש ליום 80. וזה לא שכיח.
3. ראתה קודם עבורה ב"פ ופ"ג ראתה בעבורה, האם עליה לחוש להפלגה הבאה- מח' קפט, וקי"ל כמהרש"ל (טז חולק עליו) שאם עבר זמן הוסת ולא ראתה, אינה חוששת שיעור הפלגה נוסף, כיון שאין מאימתי למנות.
עונה בינונית- כשעברה אין חוששת ב-ג' חדשים.

האם צריך להחמיר לבדוק  קו"ת בבולק, בג-' חדשים של הריון- ששא- יש לצדד להקל ועכ"פ די בקנוח, ובפרט שבדיקה יכולה להזיק למעוברת. וכן א"צ להיזהר מלשמש ביום 90 דהוי בכלל שומר פתאים ה' (נדה לא.) ומכ"מ בתה"ד כתב שמי שבקי במנין כדאי לו להיזהר.
כ"ד חדשי הנקה בזמננו-ששה ד- בזמננו נתשנה דין מינקת לחומרא דהנסיון מורה שנשתנו הטבעים, ואחר כמה חדשים מהלידה, חוזרת לוסתה, וע"כ צריך לפרוש. ואדרבה יש לחוש יותר בתקופה זו כיון שהוסתות מגיעות שלא כסדר, וע"כ צריך לבדוק תמיד קו"ת וביום וסתה ,לפרוש לגמרי. ואילו מינקת ממש הוי מסולקת דמים ואינ החוששת,ומשמפסיקה להניק טוב לבדוק.
האם נוהגים כ"ד חדשי לידה ביולדת קיסרי- ששה ד- מלבד דני הלידה הקשורים לעצם הלידה, גם ביולדת קיסרי שייך פרוק איברים מחמת שינויים בגופה.
סעיף ח- האם צריכה פרישה  באשה הנחבאת מפחד
נידה לט. במשנה –ר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טהורה מפני שחרדה מסלקת את הדמים.
נידה ט. ראה לעיל סע' ז
רמבן-בשעת וסתה צריכה לבדוק וצריכה לפרוש ואם עבר היום ולא בדקה טהורה וטעמו הסביר הב"י כי משמע במשנה שמתירה בלא בדיקה אם זה דוקא דיעבד, אבל לכתחילה צריך לחוש כשהגיע זמן וסתה (פרישה-כל עונת וסתה) . כיון שהמציאות שנשים שהיו במחבא לא ישנו את תפקידם, ולכן חוששים לכתחילה אבל אם עבר יום וסתה  ולא בדקה-טהורה בלא בדיקה לפני תשמיש.
רשבא- למד מדין מחבא שלא צריך בדיקה וא"צ פרישה בשעת וסתה, כיון שמסולקת דמים היא, ויכולה לשמש אף כשנמצאת במחבא.
פסק שוע כרשבא שהקולא זה בשעת וסתה ורמא חולק ופוסק כרמבן שהקולא זה לאחר וסתה
היתה נחבית  במחבא מפני פחד, והגיע שעת וסתה, אינה חוששת לו. הגה: וי"א דוקא אם עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה, טהורה בלא בדיקה. אבל לכתחלה צריכה  בדיקה. (וכך משמע בב"י).

הנימוק לאיסור תשמיש בעת המחבא-טז יא -כי יכול להביא להסרת הפחד. והכו"פ ט סובר שחיישינן לרגע בו יצא הפחד מלבה, ואף שלא בגלל תשמיש, דהצמתת הדם תלוי בפחד מתמשך.
פת טו- ראיה במחבא אינה מצטרפת לקביעות וסת.-חווד ח.

ראיה לרמא מהמאירי ( נדה א.) –כיון שיש לחלק בין מעוברת, שא"צ בדיקה לכתחילה, לבין נחבית במחבא. וכן יש להבחין בין פחד דמיצמת צמית, לבין ביעתותא שזו בהלה פתאומית, המרפה את הגוף (נדה עא.)ואפשר לטעות בין המצבים, ומוסיף ששה שהמצב במחבא משתנה ואין להתיר אלא בדיעבד שלא בדקה.
האם שיך לחוש ליום וסת בלוקחת כדורים, למניעה או לעכוב וסת, כגון כלות- ששה ב-כיון שהכגורים נתנסו, ומוחזקים דמסלקים דמים, אצל נשים רבות אפשר להקל, ולכתחילה צריכה בדיקה עד שתתחזק ג"פ שמועיל אצלה לעכב הוסת, ולכתחילה תבדוק בשעת וסתה ואם לא בדקה מותרת.

סעיף ט- ששאר נשים צריכות לבדוק בשעת וסת והאם צריך בדיקה לפני תשמיש לאחר שחלפה עונת הוסת
בגמ' טז. מח' רב ושמואל האם אשה שיש לה וסת ושלא בדקה בשעת וסתה ולאחר זמן עשתה את הבדיקה. רב אומר שאם לא מצאה דם- טהורה, ואילו שמואל אומר שאפילו לא מצאה – טמאה.
ועוד בגמ' יש מח' אמוראים לגבי מח' רב ושמואל השאלה היא האם רב ושמואל חולקים האם וסתות מדאו' או לאו
לפי רנב"י-אמנם רב סובר שוסתות מדרבנן ושמואל סובר –מדאו'.
ר' זירא- סובר שלכו"ע וסתות דאו' וגם רב מודה שטמאה אפילו לא מצאה אלא שנחלקים, במקרה שבדקה בזמן של של שיעור ראייתה ולא מצאה, שאז רב סובר טהורה ושמואל סובר שטמאה, אולם לכו"ע אם עבר הזמן של שיעור וסת - טמאה משום דאורח בזמנו בא.
ואף ר' ששת סובר כרנב"י ומביא מח' תנאים בזה –ר"מ וחכמים.
באשה שיש לה וסת קבוע.
רשבא- קי"ל דוסתות דרבנן, והלכה כחכמים מר"מ,  וכן הלכה כרב באיסורים (נידה נד:)- אולם לכתחילה צריכה אשה לבדוק עצמה בשעת וסתה ואם לא עשתה כן. חייבת לבדוק ורק אח"כ טהורה לבעלה.
ואילו הר"ן-לכתחילה אמנם  צריכה בדיקה בשעת וסתה אולם אם עבר הוסת ולא בדקה, א"צ לבדוק, ומקורו (יב.) החמרים והפועלים.. נשיהם להם בחזקת טהרה.
דעת יחידאה-מרדכי בשם רא"מ-אע"פ שיש מח' אמוראים, חוששים לר' זירא-דוסתות דאו'.
ב"י- כל הפוסקים חולקים על המרדכי, וסוברים דוסתות דרבנן.
אשה שאין לה וסת קבוע
רשבא-בשעת וסתה צריכה בדיקה ופרישה, ואם לא בדקה בשעת הוסת, שוב לא צריכה בדיקה. אולם צריכה לחשוש גם לעונה בינונית, דיום  30 נחשב כוסת קבוע, ולאחריו אסורה לשמש עד שתבדוק .(ששה ט-מטעם וכי  לעולם לא תראה, ולכן הוי כיום וסתה וכדלעיל)
פסק שוע  כהרן ובדעת י"א  את הרשבא, ורמא פוסק כרשבא
שאר נשים, צריכות  בדיקה כשיגיע הוסת. עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה, טהורה בלא בדיקה. וי"א שאסורה  עד שתבדוק, אם יש לה וסת קבוע, או שהוא יום ל' אע"פ שאינו קבוע. (והכי נהוג, וכן הוא לקמן סימן קפ"ט ס"ד).

מדוע כאן פסק שוע שאשה בולק , יכולה לשמש, משעבר זמן וסתה, בעוד שבסימן קפ"ו הביא דעת הראש ורמבם  (דעת י"א) שצריכה לבדוק לפני כל תשמיש? – פרישה יח-אמנם צריך בדיקה לפני תשמיש, אלא שכאן הקולא היא מצד שאין בעלה צריך לשאול אם היא טהורה בשעבר זמן וסתה.. וטז יג מחלק בין חסרת וסת כרונית לבין בעלת וסת קבוע ששינתה ממנהגה פעם אחת ועל זה מדבר השוע כאן, שעליה לחוש לפרוש לפי וסת השנוי, ומכ"מ אם עבר א"צ בדיקה לפני תשמיש. (ומשמע שצריכה לחוש ל-30).
סד"ט יג, וחוו"ד (קפט,ב)- מה שבולק אינ הצריכה בדיקה, הכוונה לבדיקת חו"ס ומכ"מ צריכה קו"ת, ואילו בו"ק צריכה בדיקת חו"ס.
לחו"ש ט-מה שהצריך שוע בדיקה לבולק הוא דרך חומרא, אך מעיקר הדין פסק כדעה ראשונה כאן שא"צ בדיקה.
דעת ששה י- הפוסקים לא קיבלו תרוץ הפרישה, אלא של הטז וסדט, ותרוץ הלחו"ש מסתבר.
האם אשה שאינה רואה דם באופן טבעי צריכה בדיקה לאחר יום הוסת- ששה י-ראית הדם אינה אלא ע"י זריקה בכדי שתלד, ואינה צריכה בדיקה כיון שאין לה יום וסת.
שך כג –שיש להחמיר כרא"מ ולבדוק תוך שיעור וסת (קצ,יא). בכדי להיטהר אבל אם בדקה אח"כ –טמאה מספק דוסתות דאו', ופת  (יט) מביא אחרונים חולקים דאין לחוש לחומרא זו, וכן מקל ששה י. (שיעור וסת = כרבע או חצי דקה-ששה י)
פת טז-חוו"ד כב-כשעושים בדיקה יש לעשות חו"ס.
פת יז-מתי עושה בדיקה בשעת וסתה- אם יש לה שעה קבועה- עושה באותה שעה –חווד ט.
בעונה בינונית או כשאין שעה קבועה- צריכה בדיקה כל העונה, ע"י מוך דחוק כל העונה. (וכן אם חוששת לג' ימים כסע' ב', צריכה לתת מוך ג' ימים)- חווד ט. אולם ששה ד- וגדולי ההוראה דוחים כי קשה לאשה, שתלך במוך דחוק אפילו יום אחד.
ששה ד- משמע במחבר דסגי בבדיקה אחת.
ששה ד-בעונת יום- טוב  שתבדוק בבוקר כשקמה, ובצהרים, לפנות ערב לפני השקיעה, ובלילה א"צ לבדוק. ובשה"ד תבדוק פ"א בסוף היום.
בעונת לילה- בתחילת הלילה וקודם שתישן, ואם קמה לפני הנה"ח תבדוק.
ובכל מקרה רצוי לבדוק גם בעונה שלאחר הוסת.
בימים מסופקים- מספיק פ"א בעונה.
בעונת א"ז- פ"א.
עונה בינונית- אם וסתה ביום- תבדוק בליל 30 משום א"ז.
ביום 30 –כדין בדיקה בעונת הוסת, ביום.
ביום 31- סגי בבדיקה אחת.
ליל 31- א"צ, כי אין חוששים לכו"פ.
אם וסתה בלילה- פורשת ביום כ"ט, ובודקת פ"א מדין א"ז.
ליל 30- כדין בדיקה עונת וסת בלילה.
יום 30- פ"א להחמיר ככו"פ.
ליל 31- פ"א.
יום 31- א"צ.
בוק שהגיע יום וסתה, ולא הגיע ולא בדקה, ואח"כ מצאה כתם פחות מכשיעור-ששה ה- (אם היתה בודקת בזמן וסתה, היה נידון ככתם רגיל כי וסד"ר) עיקר הדין כתם פחות מכשיעור אף ביום הוסת טהור, ומוסיף ששה כי עפ"י הנסיון בא הוסת בלי הרגשה, ולכן א"א לומר דאם אין הרגשה לא ראתה, ולכן נראה שהוא ודאי דם נידות, וחייבת לבדוק ואין להקל אא"כ אינו נראה כדם, אלא רק ככתם, שאז טהורה מבלי הרגשה, ואין חייבת לבדוק בעד חו"ס, ואם מדובר בבולק-צ"ע. ובזמן טהרתה אין להחמיר לבדוק.


הטילה מים בשעת וסתה –חווד יא-  מטמא מספק מטעם דאמרינן שהיתה הרגשה, וסברה שזו הרגשת מי רגלים, וכן פסק פת יח אולם בששה ו מובא שהקשו על פת- דאם אין שעה קבוע לוסתה, הרי למעשה אוסרים עליה להטיל מים כל היום, ולא שבקת חיי לשום בריה, ועוד קשה קשה שהרי מה שמחמירים לומר דלמא ביתה הרגשה ולאו אדעתיה, זה דווקא היכןש שיש ריעותא, כגון שנמצא דם, אלא שלא הרגישה, ועוד קשה שכן לדבריו לא תועיל בדיקה שאחרי הוסת להתיר התשמיש ומכריע ששה ו מאחר ויש חולקים על פת וכן שחווד לא כתב דין זה אלא בספק, י"ל שמותרת.
בדקה בעד בזמן וסתה ואיבדה אותו- חווד כד- מטמא האשה כיון דיתכן והיתה הרגשה ולאו אדעתיה, ומדייק כן בלשון המחבר "ולא הרגישה" ומשמע שאם יש ספק הרגשה, יש לטמאה, ואע"ג שוסד"ר מכ"מ צריך בודאות שלא הרגישה. וכםן פסק פת יח. אולם ששה ו מקל באם העד אבד (ואפילו במזיד- אא"כ נראה למורה ההוראה להחמיר מטעם קנס), כיון שסו"ס גם לשיטת י"א מעיקר הדין ב"ק שלא בדקה, מותרת, אלא רק שמצריכים בדיקה, כיון שצריך לברר, מה שיכולה, אבל אין  זו בדיקה מעכבת, ולכן אם אבד העד, ונמצאה טהורה, מותרת. ואין לחוש שהיתה הרגשה בזמן הבדיקה כי: 1.מי אומר שהיתה הרגשה, דוקא בזמן הבדיקה.  2. מי אומר שטועה והוי כס"ס. וכן 3.שייך דין רוב בזמנים (מ"א-שמ"ד) ורוב היום ודאי לא ראתה. 4.וכן מוכח מחיוב תשמיש בעונת וסת ביוצא לדרך ומוכח שאין חוששים דלמא היתה הרגשה, וסבורה שהוא הרגשת שמש (ששה ז סע' י).
דין הרגשות קלות בעונת הוסת, האם מצריכות בדיקה- ששה ו-ביום הוסת יש לחוש להרגשות קלות (שביום רגיל אין חוששים להם) ולהצריכה בדיקה, מלבד הרגשת זיבת דבר לח שאפשר שאם הוא רגיל אצל האשה א"צ לחוש לו.
מה דעת המחבר- ששה י- עפי חלקת מחוקק (אה"ע ס"א סקי"א)ופמג (בהקדמה סדר שלישי אות ח') שדעת השוע לפסוק את דעת סתם בסתם וי"א, ופיכך חולק הרמא, וכן סתפ השוע בקפט ס"ד דאסורה עד שתבדוק.
האם אסורה בחו"נ כשעבר זמן וסתה ועדיין לא בדקה- עפי חת"ס יש לפרוש מכל מני קריבות, כיון שיש חשש שמא ראתה, ומב שמקילין סמוך לעונה, היינו משום שאם תראה, הוא יכול לפרוש מיד. סד"ט יג- מקל. ומכריע ששה י- להחמיר כחת"ס.

נפקמ הין מ"ד וסד"א ומ"ד וסד"ר, לענין בדיקה קו"ת, בשעבר זמן וסתה ולא בדקה-ששה ב עם ערוה"ש ד-לכו"ע אין מחלוקת בחזקה, האם הוסת יבוא או לא, כיון שבמציאות הוסת בא, ולכן צריך לבדוק בזמן הוסת. וכן לכו"ע יש גם חזקה של "אין דם בא אלא בהרגשה". אלא שנחלקים כמה משקל יש לתת  לכל אחת מהחזקות כאשר הו מתנגשות. למ"ד וסד"א- האשה טמאה אפילו בבדיקה, כיון שאורח בזמנו בא, וזה דאו', ואילו חזקת הרגשה אינה אלימא כ"כ, כיון שיש מצב של "ארגשה ולאו אדעתיה". אולם לרוה"פ שסוברים שוסד"ר, טעמם כי אורח בזמנו בא, אינו חזקה אלימה כ"כ, כי יש חזקצ הרגשה שהיא דאו', וכיון שלא הרגישה, א"צ לבדוק, אבל לשיטת י"א אין חזקת הרגשה אלימה כ"כ ולכן מצריך בדיקה לפני תשמיש.עוד נפקמ היא שגם הסוברים שאסורה עד שתבדוק, מסכימים דמדלא ארגשה ודאי לא ראתה, ואין לחוש לדם שנפל, ומה שמצריכים בדיקה הוא שמא התאחר הוסת, ועכשיו תראה, או מטעם שמא נשאר דם (ששה י). ומכ"מ מועיל לבדוק גם 6 ימים אחר הוסת, אף שראית דם רגילה היא רק 4 ימים.

פת יח- שאינה יכולה לעקור וסת קבוע בג"פ שלא תרגיש ולא תראה, אא"כ תבדוק בפועל, וכן שחוסר בדיקה אינו מפסיק לענין קביעות וסת- בג"פ. ומכ"מ אם לא בדקה ולא הרגישה מועיל לעקור וסת לא קבוע הנעקר בפ"א- ומשאיר בצ"ע.
פת כא-שדוקא בוסת לימים אינה בודקת כשעבר זמן וסתה (לדעת סתם) אבל בוסת הגוף, אם נתעטשה וכו', אסורה לשמש עד שתבדוק, ואפילו בוסת שאינו קבוע. (עפ"י טז קפט סקל"ח) ומסביר ששה ו שפיהוק הוא סימן לביאת הדם.





סעיף י- שהיוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו אפילו סמוך לוסתה
יבמות סב: ואמר ריב"ל: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנא': וידעת כי שלום אהלך וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: ואל אישך תשוקתך - מלמד, שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך! א"ר יוסף. לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה? אמר רבא: עונה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - מיטרידי.
רשי-שבשעה שיוצא לדרך מתאוה לו ביותר ואע"פ שאמרו חכמים שחיב אדם לפרוש מאשתו בעונה שרגילה לראות מכ"מ כשיוצא לדרך לדבר הרשות יפקדנה.
הנימוק להיתר-ראבד- בעה"נ-כיון שוסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזרו.
אולם ר"ת- תוס שם- פקידה זו אינה תשמיש , אלא מדובר באדם שרוצה לצאת לדרך וכרגע הוא נמצא רחוק מביתו, ועל זה אומרת הגמ' שחיב לחזור לאשתו ולפקוד אותה בשאר דברים ולדבר על לבה, מדין המכבד את אשתו יותר מגופו, ואילו תשמיש ממש אסור שהרי למ"ד פרישה מדאו' כ"ש שאסור ואף למ"ד פרישה מדרבנן, א"כ סמוך לוסתה ג"כ מדרבנן, אולם מדוע יתירו חכמים איסור דרבנן .
סמג-אמנם דעתו כרשי אך המחמיר כר"ת ת.ע.ב.
רמבם- השמיט דין זה.
פסק שוע כרשי ורמא פסק הסמג וכן שצריך לחכות לאשתו שתטבול
הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה. הגה: ואפילו בתשמיש שרי. (טור בשם י"א וב"י בשם רש"י וראב"ד ורשב"א ור' ירוחם). ומ"מ המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי, תע"ב (ב"י בשם סמ"ג). וכבר נתבאר דכל מיני קורבה ואהבה שרי, מלבד תשמיש. ואם הולך לדבר מצוה א"צ לפקוד אשתו. (המ"מ פ"ד דא"ב ובהגהות ש"ד). וי"א אם אדם רוצה לילך לדרך, ואשתו נדה ותטבול  תוך עונה אחת, צריך להמתין. (נ"י פרק הבא על יבמתו).

טז יד- כיון שוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזרו. וכן פסק ששה יד ודלא כנוב"י וחת"ס שסוברים שפרישה דאו'.  
טז טו- אף לר"ת יש רבותא בסע' זה- שהיוצא לדרך חיב לרצות אשתו, משא"כ בעונת פרישה שאינו חייב.
שך כה- כיצד מסתדר חיוב תשמיש, בעומד לצאת לדרך עם איסור תשמיש ביום יציאה לדרך (ר"מ,טו)-ששה יד- א. בר"מ הולך ברגליו וכאן בקרון.  ב.כשהולך עם אשתו אין חובת תשמיש ואסור לבעול.  ג. אסור לבעול דוקא ביום שיוצא בו אבל מותר בלילה שלפני.
שך כז-אף לב"ח שאוסר חו"נ בעונת פרישה, מודה דכאן יש מצוה.

שיעור עונה שעליו להמתין לטבילת אשתו- 12 שעות-שך כח- כדעת אביאסף.
היוצא לדרך לדבר מצוה אין צריך להמתין, לטבילת אשתו, וכן לצורך רשות גדול-שך כט, חולק על רמא.

פת כב- האם מותר לשמש בעונת הוסת, בבו"ק שראתה כתם, ול"ט יוצא בעונת וסת- יש מי שהתיר, משום מצות עונה, ופת מערים עליו את האוסרים. (ואוסרים גם בבולק-ששה ב) .וכן פסק הנוב"י (יו"ד קי"ד) שאין תשמיש מצוה עם הכלה, דוחה עונת פרישה, כיון שזה מצוה ולא חיוב,  ומכ"מ תטבול כדי שיוכל לעשות עמה שאר מיני קורבא דאף בזה יש מצוה.
לדעת הסבור שפרישה הוי דאו' (נובי וחת"ס) אפילו אם חל ל"ט ביום יציאה לדרך והוא עונת וסתה, עליה לפרוש.- ומכ"מ בעונת א"ז ואביאסף יש להקל. וכן מקל ששה ב בא"ז.
פת כג-המחמיר שלא לצאת לדרך בסמוך לוסת  תעב.
פת כד-תשובה מאהבה- שיעור דרך   12 מיל. ודוחה ששה ג ומעיר ששיעור זה נאמר רקשאם רוצה ללכת רגלית, שאז לא יבעול, וכן ביום חזרה מן הדרך.
פת כה-ל"ט שחל בעונת וסתה א"צ להמתין לה.
פת כו-אין לאשה לצאת לדרך עונה סמוכה לל"ט  אם בעלה מקפיד.
האם אפשר לשמש בעונת וסת כשהאשה צריכה לצאת לדרך- ששה א- אסור לשמש כי בגמ' לא הוזכר על זה שום חיוב, ומכ"מ שלא בשעת וסתה יש בזה מצות עונה קצת ולצורך גדול אפשר להקל.
האם יכול לשמש בעונת וסת כשחוזר מן הדרך- מוכח בגמ' שגם יש ענין של השתוקקות (ב"מ קנ.) "ברוך אתה בבואך, ברוך אתה בצאתך", שלא תבוא מן הדרך ותמצא אשתך ספק נידה, שהאשה מחכה לבעלה שיבוא מן הדרך. ולפי זה פסק שות חוות יאיר קפד שיש מצות עונה כמו היוצא לדרך, אולם ששה ב  אוסר כי בשאר הפוסקים משמע שאסור, והטעפ משום שהיוצא לדרך אין פת בסלו.
האם אשתו יכולה למחול- ששה ד-מסתבר שכן (עפי מא, ר"מ, סכ"ט) ומעיר ששה שבמקום חיוב פו"ר יש להחמיר.
נפקמ בין המתירים לאוסרים- ששה ח- המחמירים סוברים שמא חימוד יביא לוסת. והמתירים לפי טז סוברים שלא גזרו בסד"ר, או משום שפרישה לדעתם זה משום הרחקה ולא מחשש חימוד.
האם היוצא לפרנסה מקרי דבר מצוה- ששה יא-דעת ר"ת ביוצר לפרנסה הוי כהולך לדבר מצוה (רמח ס"ד) ומעיר ששה שאין זה ממש מצוה, אלא רק סרך מצוה, שהרי גם העוסק במלאכתו אין פוטר עצמו, בטענה שעוסק במצוה ופטור מכל המצוות, וכן שרוב היוצאים לדרך הוי לצורך פרנסה, וא"כ אין דין יוצא לדרך לדבר רשות, וע"כ מה שמדובר כאן לצורך מצוה, הכוונה לצורך מצוה ממש, אבל ביותא לפרנסה חייב לפקדה.
סעיף יא- האם  הבא מן הדרך יכול לשמש מבלי לשאול לטהרת אשתו
כל היד טו. מתני'. כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך - נשיהן להן בחזקת טהרה.
גמ'. למה ליה למתני הבאין מן הדרך? סד"א: הני מילי - היכא דאיתיה במתא, דרמיא אנפשה ובדקה, אבל היכא דליתא במתא - דלא רמיא אנפשה - לא, קא משמע לן. (שגם מי שלא היה בעירו, אלא רק בדרך, עדיין אומרים שהאשה טבלה).
הגמ' מוסיפה הגבלות- אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. אמר רב הונא: ל"ש אלא שאין לה וסת. אבל יש לה וסת - אסור לשמש. כלפי לייא? אדרבה, איפכא מסתברא! אין לה וסת - אימא חזאי, יש לה וסת - וסת קביע לה! אלא, אי איתמר - הכי איתמר, אמר רב הונא: ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה, אבל הגיע שעת וסתה - אסורה, קסבר: וסתות דאורייתא. רבה בר בר חנה אמר: אפילו הגיע שעת וסתה - נמי מותרת, קסבר: וסתות דרבנן. רב אשי מתני הכי, אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין לה וסת לימים אלא יש לה וסת לימים ולקפיצות, כיון דבמעשה תליא מילתא - אימא לא קפיץ ולא חזאי. אבל יש לה וסת לימים - אסורה לשמש, קסבר - וסתות דאורייתא. רבה בר בר חנה אמר: אפילו יש לה וסת לימים - מותרת, קסבר - וסתות דרבנן. אמר רב שמואל משמיה דרבי יוחנן: אשה שיש לה וסת - בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה. אמר ליה רב שמואל בר ייבא לרבי אבא: אמר רבי יוחנן אפילו ילדה דבזיזא למטבל? אמר ליה: אטו ודאי ראתה מי אמר רבי יוחנן? אימר דאמר רבי יוחנן - ספק ראתה ספק לא ראתה, ואם תמצא לומר ראתה - אימא טבלה, אבל ודאי ראתה - מי יימר דטבלה? הוה ליה ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
רשי-על דברי ר"ל-מדובר שבא עד ל' יום מראיתה, ואז לא צריך בדיקה, לפני תשמיש, אבל לאחר ל' יום צריכה בדיקה, הואיל וסתם נשים רואות לסוף עונה. ועל זה אמר ר' הונא דדין ר"ל ל"ש אלא שלא הגיע שעת וסתה, אבל הגיע שעת וסתה, אסורה כיון שוסתות דאו'. ומסביר רשי שמדובר באשה שיש  לה וסת והבעל הלך וחזר כל עוד לא הגיע זמנה לראות, אבל אם בזמן היעדרותו מגיע זמן וסתה ,ולא בדקה, אסור לשמש כשיחזור, כיון שוסתות דאו' הלמ"מ שמחזיקין הנשים בטומאת ספק.
ואילו רבב"ח חולק וסובר דוסתות דרבנן, כלומר אמנם חכמים מצריכים בדיקה ביום וסתה שמא תראה אבל היכן שלא  יודעים אם בדקה או לא, לא נחשבת טמאה ולכן אפילו חזר לאחר שהגיע שעת וסתה מותרת.
דין אשה שיש לה וסת לימים- האם יכול לשמש מבלי לודא שהיא טהורה
רשבא בהסבר בגמ'-למ"ד וסתות דאו', אע"פ שהיעדרותו היתה באופן שתוכל לספור ולטבול מכ"מ כיון שוסתות דאו' ה"ז כאילו ראתה והיא בחזקת טמאה עד שתאמר לו שהיא טהורה. אולם רבב"ח סובר שוסתות דרבנן וכן סובר רבב"ח הא דאמר ר' יוחנן טו: אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה.
דעה מחמירה- רשבא-וכיון שוסתות דרבנן יש ספק אם ראתה ואף אם ראתה, שמא גם טבלה וע"כ כיון דקי"ל דוסתות דרבנן א"כ כל אשה ואף בנערה המתבישת לטבול, תופס הספק ספקא. אבל אם לא שהה כדי שתוכל לספור ולטבול אסור לשמש בלי לשאול, אע"ג דוסתות דרבנן ,כיון שרוב הפעמים אורח בזמנו בא, ואם ראתה הרי שלא הספיקה לטבול.
דעה מקילה- רמבם_ד,ט-כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן עד שתאמר לו טמאה אני או עד שתוחזק נדה בשכנותיה, הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבוא אינו צריך לשאול לה אפילו מצאה ישנה הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא, ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר לו טהורה אני.
ה"ה- הרמבם סובר שהמשנה , "כל הנשים בחזקת טהורות לבעליהן", מדברת בשיש לה וסת וכוונת ר"ל "בתוך ימי עונתה" שהוא חזר ביום וסתה ממש ואז התשמיש אסור, שמא תראה בשעת תשמיש אבל אם עבר עונת הוסת, אפילו לא עבר זמן שתוכל לספור ולטבול, מותר לבוא עליה ,כי וסתות דרבנן, ומה שאמר ר' יוחנן שיש לחשב אם יכולה לספור ולטבול, זה בגלל שסובר שוסתות דאו', ולא קי"ל לרמבם כר' יוחנן.
וכן סובר ריף-ולא מחלק בין עברה עונת הוסת ללא עברה עונת הוסת.
ולהלכה מסקנת הרן-זו קולא יתירא ,שלא לחוש , לא לוסת ולא לעונה אע"פ שהיא דעת הריף והרמבם.
דין אשה שאין לה וסת לימים- האם יכול לשמש מבלי לודא שהיא טהורה-ב"י - אם אין לה וסת חוששת ליום ל' לראייתה  ,עפי רשי בהסבר ר"ל. (ומשמע שגם זה בהגבלת הרשבא שהיה זמן להיטהר) לברר- כי יתכן שדווקא קל יותר כיון שאין לה וסת קבוע, וכמו שמקילין לגביה בדין תשמיש לאחר עונה)
תשמיש עם אשה ישנה- כל היד יב. יש לה וסת, ישנה לא בעי בדיקה.
תוס'- אסור לבוא על הישנה כדאמר בנדרים (במסכת כלה) ואם היא ערה אלא שלא יודעת להשיב אם היא טהורה מקרי ערה.
דין ילדה- כל היד טו: ראה גמ' לעיל.  וקיימת מח' רשי ותוס' באשר לדין ילדה.
רשי-אף ילדה המתבישת לטבול קים ספק ספקא להתרא  ודינה כשאר נשים.
אולם תוס- מדובר ביולדת שפוחדת לטבול מחמת הצינה, וכיון שיולדת הוי ודאי נידה לא אמרינן ס"ס ואסור לשמש עד שלא שואל, אף אם עבר זמן שיכולה להיטהר.
נפקמ.1-.בהסבר מהלך הסוגיא- דלרשי אין קשר בין "ילדה דבזיזא" לבין המשך הגמ' אודות ספק וודאי, ואילו לתוס' המשך הסוגיא מלמד כי ליולדת אין ספק טבלה מוציא מידי ודאי טמאה, ולכן לגבי יולדת לא אמר ר' יוחנן, שבעלה יכול לחשב הימים ולשמש מבלי לשאול.
2. לדינא-לתוס יולדת אינה בגדר ס"ס, וע"כ אסור לשמש מבלי לשאול, בעוד שלרשי דינא כמו שאר נשים.
ופסק הרשבא- אם היא יולדת היא ודאי טמאה.
פסק שוע כרשבא ודלא כרמבם וריף
אשה שיש לה וסת לימים לבד, והגיע שעת וסתה, אסור לבא עליה עד שישאלנה. ואם אין לה וסת, יום ל' לראייתה הוי כהגיע שעת וסתה. ואם שהתה אחר הוסת שיעור שתספור ותטבול, בא עליה  ואין צריך לשאול.

טז טז- גם בילדה א"צ לשאול. אבל ביולדת שודאי ראתה צריך לשאול.
האם צריך לשאול בולק-ששה א- משמע בשוע שא"צ לשאול וכן כתב חוו"ד לא.
האם סימן אחר מועיל במקום שאלה- ששה ג-חוו"ד לב סובר שאם היא ערה ושוכבת אצלו, לא מועיל, אלא עד שתוציא מפיה שהיא טהורה, (בסימן קפה) ולדינא מסיק ששה שאם מקילים בודאי ראתה כאשר באה אצלו, כ"ש שיש להקל בספק ראתה, ומסתמא בדקה את עצמה. וכן מובא בדרכ"ת ס"ד שאם שינתה את בגדיה מבגדי נידות לבגדים רגילים ג"כ מועיל, אולם בזה ששה מחמיר.
שיעור מינימלי שתספור ותטבול- ששה ד-הערב שלאחר י"ב יום.
מדוע א"צ לשאול והלא כל היכא דאפשר לברר מבררינן -(תוה"ש סימן קפה א), ואף שיש ס"ס מכ"מ אפשר לברר ולשאול, ומתרץ שכאן יש  להקל טפי כיון שיש לה גם חזקת טהורה, וכן שמסתמא טבלה, אבל אם ודאי ראתה, יש רק ספק אחד, וצריך לשאול. וערוה"ש מט תירץ דיש לצרף מה שלא מפרישה אותו, בנוסף לחזקת טהרתה.

האם גם כיום א"צ לשאול בשהיה שיעור המספיק לטבול- ששה ה בשם ערוה"ש נ- כיום נשים לא טובלות ואף לא מונות ז"נ כשאין הבעל בעיר, ואין להן חזקת טהרה, ואסור להקל מבלי לשאול, אבל אם הודיע לה שמגיע וקים שיעור ימים כנ"ל סגי.
האם טבילה בזמנה הוי מצוה-ששה ה בשם שות חת"ס קצו- יש ג' מני מצוה בטבילה: 1. שתטבול בזמנה.  2.שלא תשהה בטומאתה.  3.משום פו"ר ולהטהר לבעלה שיהיה פת בסלו. וגם בזה"ז שייך ענין מצוה למהר לדבר מצוה.
סעיף יב –האם צריך לשאול טרם תשמיש כאשר יש וסת לימים ולקפיצה
כל היד טו. ראה לעיל
רשבא-לפי ר' הונא אפילו למ"ד וסתות דאו' , כיון דבמעשה תליא מילתא  אימור לא קפצה ולא ראתה וכ"ש למ"ד וסתות דרבנן.
האם יש לחשוש לעונה בינונית בוסת לימים ולקפיצה- רשבא-אע"פ שבוסת קבוע לימים בלבד א"צ לחוש לעונה בינונית, מכ"מ בוסת לימים וקפיצה,כיון שלא נעשה המעשה,  האורח בא מאליו בעונה בינונית, וע"כ צריך לחכות פרק הזמן הדרוש להיטהר אם היתה רואה בעונה בינונית. ואז אפשר לשמש בלי לשאול. וכן יש לחשוש לעונת 30 אם הוסת המורכב יותר מ 30  יום.
דעת הרמבן- אם היה וסת הגוף ואין לה וסת יום קבוע, הרי היא טהורה עד העונה כמו שאין לה וסת.
מסיק הב"י מהרמבן-אבל אם יש לה וסת הגוף כגון קפיצות או כל אחד משאר וסתות הגוף, יחד עם וסת לימים- וסת מורכב, הרי היא טהורה עד עונה בינונית, ואין הבדל בין וסת קפיצה לשאר וסת הגוף.
פסק שוע כרשבא ורמבן
היה לה וסת לימים (טור בשם רשב"א) לוסת  מוסתות הגוף (ב"י בשם הגהות מיי' פ"ד בשם רמב"ן), כגון קפיצה וכיוצא בה, כיון שהוסת תלוי במעשה, אימור לא קפצה ולא ראתה, אבל חוששת לעונה בינונית שהיא ל' יום (ב"י בשם רשב"א וטור לקמן סי' קפ"ט).

שך-חולק על שוע, וסובר בעלת וסת הגוף וימים דינה כבעלת וסת קבוע (כבסימן קפט סי"ט) ואינה צריכה לחוש לעונת 30. וטענתו שא"א ללמוד מדברי הרשבא אודות וסת לקפיצה על שאר וסתות הגוף, כיון שקפיצה זה דבר התלוי ברצונה משא"כ שעיטוש ופיהוק שאין תלוי ברצונה, ובודאי בא בזמנו. וע"כ וסת לקפיצה וימים חמור יותר משאר וסתות הגוף וימים, ודווקא בו יש לחשוש לעונה בינונית.
פ"ת כח- מיישב קושית השך- 1.אמנם אין הכוונה לוסת עיטוש ופיהוק אלא הכוונה לוסת הגוף הדומה לקפיצה כגון אכילת שום ופלפלין. 2חווד טו- אמנם כוונת שוע לכלול שאר וסתות הגוף , כולל פיהוק ועיטוש, אלא  שוסת משולב זה לא היה סדיר וע"כ צריכה לחשוש לו, וגם לעונה בינונית. כגון: שאם קופצת בר"ח- רואה דם. והיו לה כמה קפיצות שלא בר"ח שלא ראתה, והיו ר"ח שבהם לא קפצה ולא ראתה, ומכ"מ היו לה ג"פ שקפצה וראתה בר"ח אלא שלא היו רצופין, דינה שאע"פ שלא נקבע וסת, מכ"מ יש לה וסת קבוע לר"ח וקפיצה וכיון שאין לה וסת קבוע צריכה לחוש לעו"ב.
מדוע שונה וסת משולב משאר וסת קבוע- ששה ג- אע"ג  ששאר וסת קבוע לא חוששים לעו"ב ,מכ"מ כיון שהוסת כאן תלוי רק בימים אלא גם בקפיצה, ומבלי שתקפוץ, לא תראה, הרי שלא יצאה מכלל סתם נשים שרואות כל 30 יום.
סוגי אונס שונים-ששה ג- תוספתא (נדה א,ב)-איזהו אונס, קפצה או חלתה או הכתה את בעלה וראתה, או נשאה משא כבד וראתה, וא"כ יש אופנים רבים הדומים לקפיצה.

סימן קפה


סעיף א-
שמאי יב.ת"ר: חמרין ופועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה - נשיהם להם בחזקת טהרה, ובאין ושוהין עמהם בין ישנות בין ערות. בד"א - שהניחן בחזקת טהרה, אבל הניחן בחזקת טומאה - לעולם היא טמאה, עד שתאמר לו טהורה אני.
טור-משנה מנוסח הגמ' ומצריך האשה לומר "טבלתי". ומדייק הב"י דאין האשה נאמנת לומר לא הייתי טמאה.
מתי יכל לשמש מבלי לשאול- כל היד טו: א"ר יוחנן בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה. ומשמע בגמ' דוקא בספק ראתה, אבל אם ודאי ראתה, הרי שהיתה בחזקת טמאה, ואע"פ שעבר הזמן בכדי שתטהר ותטבול, מכ"מ אסורה עד שתאמר לו טבלתי.
שיש נאמנות לאשה- 1."עד שתאמר לו טהורה אני"- משמע שנאמנת.
2. כתובות עב. משמשתו נדה. היכי דמי? אי דידע בה, נפרוש! אי דלא ידע, נסמוך עילוה! דא"ר חיננא בר כהנא אמר שמואל: מנין לנדה שסופרת לעצמה? שנאמר: (ויקרא ט"ו) וספרה לה שבעת ימים, לה - לעצמה! לא צריכא, דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם, ואזל שייליה ואשתכח שיקרא. ואיבעית אימא: כדרב יהודה, דאמר רב יהודה: הוחזקה נדה בשכינותיה, בעלה לוקה עליה משום נדה.
ראש- אף אם מוצא בגדיה מלוכלכים בדם, נאמנת לומר שעברה בשוק טבחים.
פסק שוע
האשה שהיא בחזקת טמאה, אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו:  טבלתי. הגה:  ומאחר  שעברו ימים שאפשר לה למנות ולטבול, נאמנת. אפילו רואה בגדים מלוכלכים בדם, נאמנת לומר, בשוק טבחים עברתי, או נתעסקתי בצפור וכדומה לזה. (ב"י בשם הרא"ש ורבינו ירוחם).

מה מחדש הרמא הרי ברור שנאמנת רק אם עבר זמן בו יכלה לטבול- טז א- החידוש הוא לגבי אדם המסתפק, אם עברו ימים המאפשרים לה לטבול וכגון שבד"כ רואה דם 6 ימים, וכעת הוא  רואה שמתחילה ז"נ לאחר 5 ימים, וחידוש הרמא שכל שאפשר בכך נאמנת .
שך א-רמא בא ללמד גוף הדין שאף אם בעל לא מצוי בחשבונות, יכול לסמוך עליה, כיון שהתורה האמינתה.
מה רבותא בסע' זה והלא קי"ל בקפד סי"א שאם שהתה לאחר שיעור שיכולה לטבול א"צ לשאול- ששה א- בקפד יש ספק ספקא: א. האם נטמאה  ב. שמא טבלה , ואילו  כאן יש רק הספק השני, כיון שהיא בחזקת טומאה, ואיתחזק איסורא.
האם מויעל מעשה המוכיח שהיא טהורה במקום לומר "טבלתי"- חווד א- אין מועיל. לחו"ש א- מועיל. ששה ב- אפשר להקל כאן כיון שלא היתה אמירה מפורשת שהיא נטמאה וע"כ אין צריך אמתלא מפורשת (שך ד) ואדרבה ידע שמתכוננת לטבול, ומכ"מ אפשר להחמיר לשאול.
האם כשנטמאה בכתם ג"כ צריך לשאול- ששה ב-מביא מח' ופוסק שכתם דינו כודאי.
נסיבות בהן אין אשה נאמנות- חווד א- קי"ל כל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו (בכורות ל.)
1. פנויה שזינתה, אשת איש שזינתה בנידותה-מסיק שנאמנת אף בשעת וסתה כיון שתיאבון לאיש זר גדול מתיאבון לפת שבסלה.
2. אשה ששימשה בעלה בנידתה- אם שימשה בשעת וסתה או בעו"ב –אינה נאמנת, אא"כ עשתה תשובה. אם שמשה שלא בשעת וסתה- נאמנת, אא"כ יש טירחה מרובה בטבילה או שאלה של כסף.
האם בעל יכול לטמא את אשתו- וכגון שראה דם על בגדה ואין לתלות בשוק טבחים כוו', וא"א לברר כי הבגד נתכבס. אם אשה טוענת שאין זה דם נידות- האשה טהורה- כי כח עד אחד להתיר באיסורים, גדול מע"א לאסור באיסורין. אולם לגבי בעלה- אם מתעקש שראה דם, הרי שאוסר אותה עליו, אבל אם אומר שיתכן שטעה במראה הדם- מותרת לו.
אם אשה עונת שלא בטוחה וכגון שלא בדקה הבגד-הבעל נאמן וטמאה.


סעיף ב- כאשר הוחזקה כנידה
כתובות עב. אמר ר' יהודה הוחזקה נידה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נידה.
רשי-שלבשה בגדי נידות, ואף שלבעלה אמרה שהיא טהורה, בעלה לוקה אם התרו בו לפני תשמיש.
ומסיק ב"י- כיון שבעלה לוקה עליה מוכח שאם לבשה בגדי נידות דינה כנידה ממש.
פסק שוע
ואם הוחזקה נדה בשכנותיה, שראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה, חשיבה כודאי  טמאה.

נפקמ בין חזקת נידה לאסורה מחמת ששויא נפשה איסורא- ששה א-חזקה יותר ודאית לענין עונש מלקות, אבל בשאמרה "טמאה", אין בזה דין נאמנות ואין מלקות.
האם יש ליחד בגדים לימי נידותה- ששה ג- בסימן קצח ס"ח איתא דצריכה ליחד בגדים, ובזמנם ידעו השכנים להכיר, אבל כיום אף שראוי ליחד בגדים, מכ"מ אין צריך בגדים ניכרים אצל השכנות.

האם מועיל אמתלא כשאמרה שטמאה לפני רבים- טז ב- בפני רבים לא מהני אמתלא כיון שאמתלא מועילה רק כשיכולה אח"כ להפריך את החזקה אצל השומעים, אבל לכל מי ששמע א"א להפריך החזקה. (צ"ע- מה מקרי רבים, אם יש לו 10 אחיות)
תוה"ש ג- מועיל, כמו האשה שאמרה שהיא מקודשת ואח"כ קידשה עצמה,מחשש אנשים לא מהוגנים. (כתובות עב.)
האם מועילהאמתלא שנאמרה קודם שהוחזקה נידה בשכנותיה, "עי לבישת בגדים- (אשה שרצתה להסתיר עבורה מחשש לעין הרע)-טז ה-מועיל כיון שהיה גלוי דעת לפני מעשה, ואין כאן חזקת נידות כלל. והלוי צריך שיהיה לבעלה או לעדים.
שך ה-אמנם קיימת חזקת נידות אך אם א"א ביב לה בענין אחר, וכגון שלא יכלה רק בדיבור, אז מועיל ואפילו נותנת אמתלא לאחר שלבשה ולא לפני. כוו"פ חולק (פת ג)
סעיף ג- כאשר שויא עצמה איסורא בדבור וחזרה בה
כתובות כב. בעא מיניה שמואל מרב: אמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו? אמר ליה: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה - נאמנת. תנא מיניה ארבעים זימנין, ואפ"ה לא עבד שמואל עובדא בנפשיה.
כשלא נתנה אמתלא- משמע שאינה נאמנת.
תרומה- וצריך לפרוש ממנה עד שתספור ז"נ ותטבול.
ר' ירוחם- אם חזרה בה תוך כדי דיבור, נאמנת.
כשנתנה אמתלא-פסק הרמבם (ד,י)-
וכן פסקו הראשונים כרב, כי :1. משמע ששמואל החמיר ממידת חסידות ולא חולק על רב. 2.הלכה כרב באיסורים כל היד כד:
מה מקרי אמתלא- א. חוסר כח- מועיל- עפי ירושלמי (כתובות ב,ה) שהסביר בכך את אמתלת אשת שמואל.
ב. דרך שחוק- לא מועיל- רמבם (ד,י)-הנ"ל. ששה ב-אם מעיקרא ניכר שאומרת דרך צחוק-נאמנת.
ג. מתבישת מבני משפחה- מועיל- רמבם (ד,י) הנ"ל.
ד. טעות באבחנת מקור הדם- מועיל- תרומה- כגון שמתחילה חשבה שנידה אבל אח"כ בדקה וראתה שדם נובע ממכה, נאמנת מיד.
ה. בגלל קטטה ביניהם- מועיל- ד"מ בשם מהרי וויל- ולא עוד אלא שאם עושה מעשה המוכיח שהיא טהורה, א"צ שתאמר כלל אמתלא, וכגון שבאה בחיקו, וא"צ לשאלה. (כיון שמבין שמחמת קטטה אמרה)
שאין אמתלא מועילה כשהוחזקה נידה בשכנותיה- רן בשם רמבן ורשבא- שהרי אם הוחזקה נידה בשכנותיה בעלה לוקה, ולא חילקו אם נתנה אמתלא או לא, ומשמע שלא שנא, וכל שהוחזקה נידה בשכנותיה, נידה משוינן לה.
מדוע אמתלא מועילה כשאמרה "טמאה" אבל לא מועילה כשלבשה בגדי נידות – רשבא- דיבור קל ממעשה.
טז ב- בשם מהרל- כשאומרת רק לבעלה, סומכת על כך שתטמר לו אמתלא, אבל כשאומרת ברבים, אין היא יכולה לסמוך שתתן אמתלא לכולם.
שך ה-היכן שלא היה אפשר לה לומר שהיא טמאה, אלא רק ע"י לבישת בגדים, מועיל אמתלא, ואפילו בעלה לא יודע, כיון שא"א בענין אחר, וכגון שפוחדת מעין הרע וע"כ לא מספיק שתאמר שטמאה לבעלה, אלא נצרכת ללבוש בגדי נידות ע"מ שהשכנות לא יכניסו בה עין.
האם יש נאמנות לחכם לטמא אשה- כתובות עב. –הנ"ל. ומשמע שלחכם מאמינים לטמא האשה, ומכ"מ אין נאמן להפסיד כתובתה, כיון שהוא עד אחד.
פסק שוע
אמרה לבעלה: טמאה אני, ואחר כך אמרה:  טהורה אני,  אינה נאמנת. (אם הוא לאחר כדי דבור) (ב"י בשם רבינו ירוחם). ואם נתנה  אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שלא אמרה לו כן, תחלה אלא מפני שלא היה בה כח לסבול תשמיש, או טענה  אחרת  כיוצא בזה, נאמנת. הגה: ומכל מקום מי שרוצה להחמיר על עצמו, שלא להאמין לה, מדת חסידות הוא. (ב"י),  אבל מדינא נאמנת, אפילו בשתיקה אח"כ  רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחלה: טמאה אני, עשתה מחמת קטטה שהיה לו עמה, (מהרי"ו סימן כ"ב), וכדומה לזה. אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה, ואח"כ אמרה: טהורה אני, אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה,  אינה נאמנת. (אמרה: פלוני חכם טהר לי כתם, והחכם אומר שהיא משקרת,  החכם  נאמן, וטמאה היא). (ב"י בשם הרמב"ם ורבינו ירוחם).

מדוע החכם נאמן ממנה –טז ג- כיון שהיא עצמה סומכת עליו, ולכן אם החכם איננו ויש עד שאומר שהחכם טימא, אין העד נאמן להכחיש אותה, כי היא כשני עדים. וגם לענין זנות אין עד אחד יכול לאוסרה.
ששה ט- ולענין ממון להפסיד כתובתה ,קיימת מח' ראשונים ונפסק שג\דין החכם כעד אחד.
שך ו- רן בשם רמבן- דכל עד מפי עד, יכול הראשון להכחיש השני.
שך ז- חולק על דין הרמא, וסובר שכאשר אמרה לו שטמאה, חייבת היא לומר בפיה גם את האמתלא ומוכיח מגרסה אחרת של מהר"י וויל שבו לא אמרה "טמאה" אלא רק שמרגשת כאבים המעידים על וסת וכן שכל מה שאפשר לברור יש לברר.
האם טענת מיגו יכולה להחליף אמתלא- חווד ג- אם אמרה שטמאה, ועבר זמן בו היהתה יכולה לטבול, ומכ"מ אומרת שלא טבלה, כיון דמעיקרא היתה טהורה, אינה נאמנת, אף שיש לה מיגו לומר "טבלתי" ולומד מכתובות כב באשה שאמרה שהיא אשת איש ואח"כ חוזרת ואמרת שהיא פנויה ואין מאמינים לה בלא אמתלא, אע"פ שיש לה מגו לומר שמת בעלה.
עד מתי יכולה לתת אמתלא-פת ה- עד 30 יום יכולה להמתין מלספר האמתלא, אא"כ נצרכה שלא לספר יותר מ-30 מועיל.
אשה שמקדימה את ל"ט בטענה שטעתה בימים- חת"ס (פת ז)-אע"פ שתורה האמינתה, מכ"מ בעל נפש יחמיר, שמא נתאוותה לבעלה, אבל אם טעתה ב-2 ימים אין בנות ישראל חשודות על כך.
האם מועיה אמתלא בשהגיע זמן וסתה ואמרה שנטמאה- ששה ב- מביא מח' דמצד אחד נאמנת, כיון שאין חזקה שודאי ראתה.
אם צריך אמתלא באומרת דאותו יום הוא עונת פרישה- ששה ב- מביא מח' ונפקמ האם שייך שויא נפשה חתיכת איסורא בדרבנן, וכן האם פרישה היא מדרבנן.
האם כשאמרה "טמאה" יש לחוש לפרוש, בפעם הבאה כדין ראתה- ששה ב-אם אמרה שנטמאה בראיית דם –הרי זה וסת ודאי, אבל אם אמרה רק נטמאתי ואינה זוכרת ממה נטמאה, אפשר לתלות שנטמאה מכתם ואין צריך לפרוש.
שיכולה לתת אמתלא שפחדה גם מעין הרע של בעלה- ששה ססי"א.
האם צריכה לברך על טבילה שנגרמה כתוצאה מאמירת "טמאה" אע"פ שלא נטמאה- ששה ג-מצד אחד ספק ברכות אבל מצד שויא נפשה צריך לברך ומשאיר בצ"ע.


סעיף ד
פירסה נידה בתשמיש- שבועות יז: אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה, וקאמר: זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה, ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה? היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד - חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו.
ובגמ' יח אמר מר: פירש מיד - חייב. היכי עביד? אמר רב הונא משמיה דרבא: נועץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות וטוביה.
רמבם (ד,יא)- היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לא יפרוש מיד והוא בקישויו שהנאה לו ביציאתו כביאתו, ואם פירש והוא בקישויו חייב כרת כמו שבעל נדה והוא הדין בשאר עריות, אלא כיצד יעשה נועץ צפרני רגליו בקרקע ושוהה ואינו מזדעזע עד שימות האבר ואחר כך נשמט ממנה.
סמג- ומזדעזע ומפנה לבו בפחד ורתת גדול עד שימות האבר. ומדייק ב"י דהזעזוע הוא דווקא בלב מאימת ה' על העברה שבאה לידו.
דרכי תשובה- אם שימש שלא בשעת וסתה וראתה אח"כ –שבועות יח.- אנוס הוא ואם אתה מצריכה כפרה לבו נוקפו ופורש.
וכן רמבם שגגות (ה,ו)- הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס, ולפיכך בין שנמצא דם על עד שלה בין שנמצא על עד שלו פטורין, אבל אם עבר ובא עליה סמוך לוסת ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם וראתה בשעת התשמיש, חייבין בקרבן, שזו היא שגגה, לפיכך אם נמצא דם על עד שלו שניהם טמאים וחייבין בקרבן, נמצא על עד שלה, אם קנחה עצמה מיד כשפירש הבעל ולא שהתה שניהם טמאים וחייבין בקרבן, ואם שהתה כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד לבדוק בו ואחר כך קנחה עצמה שניהן טמאים בספק ופטורין מקרבן, ואם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה ואח"כ קנחה עצמה ונמצא דם, בעלה טהור.
ב"י- ואולי דעת רמבם שהוא אנוס רק כשבדקה לפני תשמיש, דבדיקה זו היא חובה לרמבם אצל חסרת וסת , אפילו כשיש וסת, יש לבדוק מדרך צניעות, אבל אם לא בדקה אין זה אונס.
אם שימש ופירסה נידה- מרדכי בשם ר"מ- אם פרש באיבר חי, הריי ששגג בשגגת כרת, ועליו להתענות בכל שבוע יום אחד במשך 40 שבועות ומותר לאכול בשר ויין. ואם לא יכול להתענות יתן י"ב פשיטין לצדקה, אבל אשתו לא צריכה כפרה.
פסק שוע
היה משמש עם הטהורה  ואמרה לו: נטמאתי, ופירש מיד, חייב כרת, שיציאתו הנאה לו כביאתו.  כיצד יעשה, נועץ צפרני רגליו בארץ,  ושוהה בלא דישה, עד שימות האבר, ופורש באבר מת. הגה: וימלא פחד ורתת על העבירה שבאה לידו. (ב"י בשם סמ"ג). ולא יסמוך עליה, רק יסמוך על רגליו וידיו, שלא יהנה ממנה. ואם פירש ממנה בקשוי ובשוגג, שלא ידע שאסור לפרוש ממנה,  יתענה מ' יום, ואינן צריכין להיות רצופים, רק כל שבוע שני ימים, כגון שני וחמישי,  ובליל התענית אסור ביין ובשר. ואם לא יוכל להתענות, יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה, כפי ערך ממון שיש לו, כי עשיר יתן יותר קצת מעני, ויש להחמיר בתשובתו. וכל המרבה לשוב, זכות הוא לו. (פסקי מהרא"י סימן ס')  והאשה אינה צריכה כפרה. ואם שמשה שלא בשעת וסתה, ומצאה אחר התשמיש דם, אפילו נמצא על עד שלו, מקרי  אונס, אפילו לא בדקה תחלה. וא"צ כפרה לא הוא ולא היא (מרדכי והרא"ש כלל כ"ט בשם מהר"ם).

מי חייב בכפרה כשמרגישה בתשמיש ולא אמרה לו כלום- חת"ס- (פת ט)- הבעל ודאי פטור כיון דאנוס הוא. ולענין האשה תלוי אם נומר דיצר אלבשה או שמא אין שייך יצר אלבשה אלא בגברא אחרינא, ונחשבת היא כמזידה.
האם על חטאות נעורים שנעשו מתחת גיל 20 צריכים כפרה- חת"ס- מגיל 13 חייב בכל חיובי תורה בבי"ד של מטה ושל מעלה. ומה שאין עונשין על פחות מבן 20 מדובר בעונשין על חטאין המחודשים לשעה כגון עונשי דור המדבר.
נשמטה תחתיו כשהיה באבר חי- ששה ד- במזיד חייבת כרת, וחטאת בשוגג. אבל לענין איסור נידה ועריות שניהם עברו איסור כדילפינן מקרא" והנפשות העושות" ששניהם חייבים.
כיצד יש לנהוג בפורסת נידה בעונה סמוכה לוסת- חווד ז- לפרוש באבר מת. ששה א- מביא חולקים שסוברים שעדיף לפרוש מיד, כי עדיף לעבור על איסור קל של פרישה מאשר ישהה ויבוא לידי איסור בועל נידה, אבל אם כבר הרגישה שקיבלה ברור שעליו לפרוש באיבר מת. ועוד מדייק  פת י שדווקא אם אמרה שמרגשת דם עליו לפרוש באיבר מת, אבל אם אמרה שרק מרגשת אין צריך לפרוש באיבר מת, דיש לומר דזה הרגשת שמש.
הקלות ל- 40 תעניות- פת יב- או"ח תקס"ח ס"ד בהגה- ג' ימים רצופים עם הלילות, חשיב 40 צומות. ואדם חלש יכול  להסתפק ב-2 ימים.
מא סקט"ו- עדיף לצום 40 מפוזרים ע"מ שלבו יהא נכנע.
מקובלים- 72 או 62 תעניות – אם עשה במזיד.
וגם האנוס יתענה יומיים, ובעיקר צריל להתוודות.
ועיין גם בסימן ל"ד סכ"ו שהרי מהרא"י מדמה דין זה למחלל שבת.
תוה"ש י- אין לאכול בשר ויין בין בערב תענית ובין בערה שלאחריו, משום שבקדשים הלילה הולך אחרי היום, והתענית היא במקום קרבן.
ששה ט- יכול לדחות התענית לימי חורף, כיום אין מחמירים בתענית כי הדורות חלושים . ובשש"ה א- ירבה בתשובה, חרטה, עזיבת חטא ולהרבות בתורה ומע"ט וישנן הלכות נידה, ולא ירבה בסיגופים.
האם האשה צריכה כפרה- משמע ברמא שאם שימשה בשעת וסתה, אין צריכה כפרה ולכאורה קשה (נידה יד, שבועות יח.) דשם משמשע שחייבת קרבן. והנובי (פת יד) כתב דיש לחלק בין ג' סוגים: א. אשה שיש לה וסת ושימשה בשעת וסתה או שישמשה בעונה שסמוג\כה לוסתה- שניהם צריכים כפרה ואין כאן אונס.
ב. אשה שאין לה וסת כלל שחייבת בבדיקה לפני ואם לא בדקה אין זה אונס ואם בדקה אנוסים הם על תחילת תשמיש, וכאשר אמרה לו בלשון נטמאתי, הרי שעליו לפרוש באיבר מת, ואם פורש באיבר חי, היא נחשבת אנוסה ואינה צריכה כפרה, אולם הוא צריך, ועל זה מדברים המחבר והרמא.
ג. אשה שיש לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה ואפילו לא בדקב קודם, מקרי אונס וזה סיפא של הרמא.
האם צריכה כפרה במוצאה כתם שהיה בחלוקה לפני תשמיש ולא ידעה ממנו- פת טו –א"צ כפרה כיון שלא הרגישה, ובפרט שאין להחמיר בכתמים.
אמרה נטמאתח בתשמשי בתקופת דם טוהר- הנובי – מותר לפרוש באיבר חי, כיון דדם טוהר קל יותר שהרי  היו בועלים עליו לכתחילה אבל ששה ג מחמיר. ומכ"מ לענין כפרה קל יותר, כיון דאינו איסור כרת.

יורה דעה – קפו
דני בדיקת האשה בין לפני תשמיש בין לאחר תשמיש

סעיף א- האם צריך לבדוק לפני תשמיש ולאחריו
אשה שיש לה וסת
בדיקה לפני תשמיש ולאחריו ובין תשמיש לתשמיש
כל היד טז. משנה -בית שמאי אומרים: צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאור הנר. בית הלל אומרים: דיה בשני עדים כל הלילה.

רשי -שני עדים - חדשים על כל תשמיש אחד לפניו ואחד לאחריו ולמחר תעיין בהם. או תשמש לאור הנר - ותבדוק לאחר תשמיש עד שקנחה בו. דיה בשני עדים כל הלילה - אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון ואע"ג דמשמשת ולא ידעה אי חזאי ביני וביני בין לבית שמאי בין לבית הלל לא איכפת לן דלא הוצרכו לבדוק אלא לחומר טהרות.

בגמ' טז: ת"ר, אע"פ שאמרו המשמש מטתו לאור הנר - הרי זה מגונה, בש"א: צריכה שני עדים על כל תשמיש. או תשמש לאור הנר. ובה"א: דיה בשני עדים כל הלילה. תניא, אמרו להם ב"ש לב"ה: לדבריכם, ליחוש שמא תראה טיפת דם כחרדל בביאה ראשונה, ותחפנה שכבת זרע בביאה שניה! א"ל ב"ה: אף לדבריכם - ליחוש עד שהרוק בתוך הפה שמא נימוק והולך לו! אמרו להם: לפי שאינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים. תניא, א"ר יהושע: רואה אני את דברי ב"ש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כמה הארכת עלינו! אמר להם: מוטב שאאריך עליכם בעוה"ז, כדי שיאריכו ימיכם לעוה"ב. אמר ר' זירא: מדברי כולם נלמד - בעל נפש לא יבעול וישנה. רבא אמר: בועל ושונה, כי תניא ההיא - לטהרות. תניא נמי הכי: בד"א - לטהרות, אבל לבעלה - מותרת. ובד"א - שהניחה בחזקת טהרה, אבל הניחה בחזקת טמאה - לעולם היא בחזקתה עד שתאמר לו טהורה אני.
מחלוקת ראשונים
שאר הראשונים  )ריף. ראבד,רמבן רשבא) (ה"ה ד,טו)-פסקו הלכה כרבא כי הוא בתרא, ולכן אשה שיש לה וסת אינה צריכה בדיקה לא לפני ולא אחרי ולא באמצע וכל הזכרת בדיקות לא נאמרה אלא לעוסקת בטהרות.
אולם הרמבם (ד,טז)- הצנועות אין משמשות אלא עד שיבדקו עצמן תחלה קודם תשמיש, ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, לפיכך היא משמשת בשני עדים אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש, אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש אלא משום צניעות בלבד, אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים אחד לו ואחד לה אפילו מעוברת ומניקה וזקנה, וקטנה לא תשמש אלא בשני עדים אחד לו ואחד לה, אבל בתולה ויושבת על דם טוהר אינה צריכה עדים שהרי הדם שותת ממנה.

וכן פסק הרמבם לגבי בדיקה בין תשמיש לתשמיש (ד,יז)- המשמש מטתו פעמים רבות אינן צריכין לבדוק שני העדים שלהן על כל ביאה וביאה, אלא מקנח הוא בעד שלו והיא בעד שלה אחר כל ביאה וביאה של כל הלילה ולמחר יבדקו העדים, נמצא הדם על עד שלה או על עד שלו הרי זו טמאה, שמשה מטתה וקנחה עצמה ואבד העד הרי זו לא תשמש פעם שנייה עד שתבדוק בעד אחר תחלה, שמא דם היה על העד שאבד.
וכן סובר כר' זירא ממידת הדין ולא ממידת חסידות ולא פוסק כרבא.

סוגית עד שאבד- במח' הראשונים הנ"ל
כל היד טז: א"ר אבא א"ר חייא בר אשי אמר רב: בדקה בעד ואבד - אסורה לשמש עד שתבדוק. מתקיף לה ר' אילא: אילו איתא - מי לא משמשה ואע"ג דלא ידעה? השתא נמי - תשמש! א"ל רבא: זו - מוכיחה קיים, וזו - אין מוכיחה קיים.
רשי- זו מוכיחה קיים - הרי העד לפנינו ולמחר תראה בו ומהני לה לטהרות דכי אצרכוה רבנן לשמש בעדים משום טהרות הוא וגם אם ימצא דם באותו שלפני תשמיש תביא חטאת כפרתה. וזו - שאבד עדה אין מוכיחה קיים ואי אמרת תשמש מה תקנת חכמים יש כאן דהרי היא כמו שלא בדקה.
וכן מפרשים שאר ראשונים- דמדובר בעוסקת בטהרות בלבד.
אולם הרמבם (ד,יז)- הנ"ל .לשיטתו שסובר שהגמ' מצריכה בבדיקה לאחר תשמיש אף בלא טהרות.

באיזה עדים משתמשים
כל היד יז. דאמר שמואל: אין בודקין את המטה אלא בפקולין, או בצמר נקי ורך. אמר רב: היינו דכי הואי התם בערבי שבתות הוו אמרי מאן בעי פקולי בנהמא ולא ידענא מאי קאמרי. אמר רבא: הני שחקי דכיתנא מעלי לבדיקה.
רמבם  (ד,טו)- בגדים אלו שמקנחין בהן צריכין שיהיו של פשתן שחקים ולבנים והם הנקראים עדים בענין זה, והבגד שמקנח בו הוא נקרא עד שלו, והבגד שמקנחת היא בו נקרא עד שלה.

דין בעלת וסת שאינו קבוע
שמאי יא. אע"פ שאמרו דיה שעתה - צריכה להיות בודקת, חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר. ומשמשת בעדים - חוץ מיושבת על דם טוהר, ובתולה שדמיה טהורים. ופעמים צריכה להיות בודקת - שחרית ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. יתירות עליהן כהנות - בשעה שהן אוכלות בתרומה, רבי יהודה אומר: אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה.

בגמ' יא: א"ר יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא לטהרות, אבל לבעלה - מותרת. פשיטא, שחרית תנן! אלא, אי אתמר - אסיפא אתמר, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה א"ר יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות, דמגו דבעיא בדיקה לטהרות - בעיא נמי בדיקה לבעלה, אבל אינה עסוקה בטהרות - לא בעיא בדיקה. מאי קמ"ל? תנינא - כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן! אי ממתני' - הוה אמינא: הני מילי - באשה שיש לה וסת. אבל אשה שאין לה וסת - בעיא בדיקה. והא מתני' באשה שיש לה וסת עסקינן! מתני' - בין שיש לה וסת בין אין לה וסת, והא קמ"ל: דאע"ג דיש לה וסת, מגו דבעיא בדיקה לטהרות - בעיא נמי בדיקה לבעלה. והא אמרה שמואל חדא זימנא! דאמר רבי זירא אמר רבי אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת - אסורה לשמש עד שתבדוק. ואוקימנא בעסוקה בטהרות! חדא מכלל חברתה אתמר. תניא נמי הכי: בד"א - לטהרות, אבל לבעלה - מותרת. בד"א - שהניחה בחזקת טהורה, אבל הניחה בחזקת טמאה - לעולם היא בטומאתה, עד שתאמר לו טהורה אני.
מסקנת הגמ- ר' יהודה בשם שמואל- בין יש לה וסת בין אין לה וסת, אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש, אם לא עסוקה בטהרות.

ובגמ' יב. גופא, אמר רבי זירא אמר רבי אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת - אסורה לשמש עד שתבדוק. אמר ליה ר' זירא לרבי אבא בר ירמיה: אין לה וסת - בעיא בדיקה, יש לה וסת - לא בעיא בדיקה? א"ל: יש לה וסת, ערה - בעיא בדיקה, ישנה - לא בעיא בדיקה. אין לה וסת; בין ערה בין ישנה - בעיא בדיקה. אמר רבא, ולימא ליה: יש לה וסת, לטהרות - בעיא בדיקה, לבעלה - לא בעיא בדיקה, אין לה וסת - אפילו לבעלה נמי בעיא בדיקה; ומדלא א"ל הכי, ש"מ קסבר שמואל: כל לבעלה - לא בעיא בדיקה.   (ובגמ' יא. אוקימנא דברי ר' ירמיא וכו' בעסוקה בטהרות )
מסקנת הגמ- ר' זירא בשם שמואל- כל לבעלה אין צריכה בדיקה.

ובגמ' יב: ת"ר, אשה שאין לה וסת - אסורה לשמש , ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, ויוציא ולא מחזיר עולמית - דברי ר"מ. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: משמשת בשני עדים, הן עותוה הן תקנוה. משום אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה. אסורה לשמש - דילמא מקלקלת ליה, ואין לה כתובה - כיון דלא חזיא לביאה לית לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות - תנאי כתובה ככתובה דמו, ויוציא ולא יחזיר עולמית פשיטא! לא צריכא - דהדרה ואתקנה, מהו דתימא ליהדרה, קמ"ל - דזימנין דאזלא ומנסבא ומתקנא, ואמר: אילו הייתי יודע שכך היה - אפילו הייתם נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרין. משום אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה, איכא דאמרי: לר"מ אמר ליה - דבעי לאגבויה כתובתה. איכא דאמרי: לרבי חנינא בן אנטיגנוס קא"ל; דמקלקלת ליה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. ובמאי? אי בעסוקה בטהרות - הא אמרה שמואל חדא זימנא! ואי בשאינה עסוקה בטהרות - הא אמר כל לבעלה - לא בעיא בדיקה, דא"ר זירא א"ר אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת - אסורה לשמש עד שתבדוק, ואוקימנא לה - בעסוקה בטהרות! מאן דמתני הא לא מתני הא. הדרן עלך שמאי אומר.
מסקנת הגמ'- א"ר יהודה בשם שמואל הלכה כרחב"א.- אשה שאין לה וסת צריכה לשמש ב-2 עדים.

ולכאורה יש סתירה שהרי לעיל א"ר יהודה, אין צריכה בדיקה, בשלא עסוקה בטהרות, וכן ר' זירא אמר בשם שמואל שלא צריכה בדיקה ואילו ר' יהודה פסק כרחב"א שכן מצריך בדיקה, ומתרצת הגמ'
רשי- מאן דמתני הא לא מתני הא - לעולם בעסוקה ודקשיא לך תרתי למה לי רב יהודה דמתני הא משמיה דשמואל (יא:) לא מתני הא דר' אבא (יב.) ורבי אבא לא מתני הא דרב יהודה. ואי קשיא הא רב יהודה נמי אמרה דאמר רב יהודה לעיל גבי מתני' דקתני לעיל ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בעסוקה כו' לאו פירכא היא דרב יהודה לא אשמועינן התם בעסוקה מידי דממתני' הוה שמעינן בין עסוקה בין אינה עסוקה ואתא רב יהודה למימר ואשמועינן משמיה דשמואל דשאינה עסוקה לא בעיא בדיקה והכא אשמועינן דהלכה כר"ח וכאותה משנה דעסוקה בטהרות (יא:) בעיא בדיקה והכא עיקר. ואית דמפרשי כי האי לישנא והאמר שמואל חדא זימנא לעיל דאוקימנא למתני' דקתני משמשת בעדים בעסוקה בטהרות מאן דמתני הא כו' לעולם בשאינה עסוקה ודקשיא לך דרבי אבא בר ירמיה (יב.) אהא דרב יהודה (יא:) לא תקשי אמוראי נינהו אליבא דשמואל וטועין בדבר דא"כ קשיא דרב יהודה (יב:) אדרב יהודה (יא:) דהא איהו גופיה אמר דשאינה עסוקה לא בעיא בדיקה.

משנה יד. דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה והצנועות מתקנות שלישי לתקן את הבית נמצא על שלו - טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה, אותיום - טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה לאחר זמן - טמאין מספק, ופטורין מן הקרבן. איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה ואח"כ מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה ר"ע אומר: אף מטמאה את בועלה מודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בועלה.

משנה טו. מתני'. כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך - נשיהן להן בחזקת טהרה.

שיטת רשי-אשה בולק שאינה עוסקת בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה לא שחרית ולא ערבית ולא בשעת תשמיש. ומה שהלכה כרחבא בבדיקת עדים היינו לעוסקת בטהרות, אבל אם אינה עוסקת בטהרות, אין הלכה כמוהו, דהא קיי"ל כמשנה טו. .כנ"ל.
האם רשאית להחמיר ולבדוק- רוב הראשונים- אסור להחמיר כי לבו נוקפו, בין לפני תשמיש ובין לאחריו.
ר' שמחה- לפני תשמיש מצוה ולאחריו אסור.

שיטת ר' חננאל-סובר כאית מפרשי ברשי – הנל.
אשה בולק אסורה לשמש בלא עדים אף שאינה עוסקת בטהרות, כרחב"א, ואין סתירה ומיישב קושית רשי לגבי סתירה בין ר' יהודה ב-יא: לר' יהודה ב-יב: בכך שזו מח' אמוראים אליבא דר' יהודה.
רשבא מקשה על פרוש ר"ח- 1. כקושית רשי- דא"כ קשיא ר' יהודה אדר' יהודה..
2. שמאי יב. בעא מיניה ר' זירא מר' יהודה... ואמר לא תבדוק. ר' זירא שאל  לגביו בלבד וממידת חסידות שכן הוא סובר (טז:) בעל נפש לא יבעול וישנה, ועל זה הורה לו ר' יהודה שאף ממידת חסידות אסורה לבדוק ומשמע אפילו בשאין לה וסת.
3.כל היד טו. לעיל ומשמע אפילו אין להן וסת.
4. שמאי יב: אמר רב כהנא: שאלתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע, כי אתו רבנן מבי רב מצרכי לכו בדיקה? ואמרו לי: לא.
שיטת הריף-פוסק כרחבא שצריכה לשמש ב2 עדים, ואם משמשים ג"פ בעדים ונמצא דם, הן עוותיה, שהוחזקה נידה ותצא בלי כתובה, ואם שימשה ב-2 עדים, אחד לו ואחד לה, ג"פ ולא מצאו דם, הרי הן תקוניה והרי היא ככל הנשים.
ופירשו הרמבן ורשבא את שיטתו- אשה בולק צריכה צריכה לבדוק בג' תשמישים  ראשונים לאחר תשמיש, וגם בעלה בודק לאחר תשמיש, ואם לא מצאו דם, מותרת להבא לשמש בלא בדיקות כלל. דהיינו שהבדיקות של רחבא הן לאחר תשמיש.
כלומר הריף סובר כרחבא , שצריכה בדיקה בעדים לאחר תשמיש, אלא שזה דווקא בג' פעמים ראשונות, ואז היא בחזקת אינה רמ"ת ואז דינה בעלת וסת.
הראש מקשה על הריף
1. להסבר בריף אין מקום לשאלת הגמ' (יב) "הא אמרה שמואל" , הרי שמואל מדבר על בדיקה שלפני תשמיש (בשעה שעוברת לשמש את ביתה) ואילו רחבא מדבר (לפי הריף ) בבדיקה שלאחר התשמיש.
2. מה מועיל אם שמשה ג"פ, הרי כיון שאין לה וסת, תמיד חוששים שמא תפרוס נידה תחתיו.
3. כל מח' רחבא על שיטת ר"מ היא שר"מ סובר שתצא ואילו רחבא סובר שע"י בדיקה לפני תשמיש, מותר לשמש כי היא מודאת שהיא טהורה.
מסקנת הראש-מה שמצריך רחבא 2 עדים, הכוונה לבדיקה ראשונה לפני תשמיש (=תיקון להתירה לבעלה), ולבדיקה שניה לאחר תשמיש (=לעוותיה-שמא תפרוס נידה תחתיו), ואם לאחר ג"פ העד לאחר תשמיש נמצא נקי דינה כשאר נשים.
ומסכם הראש-כך היה נראה בעיני צורתא דשמעתא ודפירש רשי דמוקי הלכתא בעסוקה בטהרות אלא שלא מלאני לבי להקל כי דברי ר' חננאל דברי קבלה הם.
מרדכי –פוסק כראש- צריכה בדיקה לפני תשמיש ובדיקה לאחר תשמיש.
ב"י מיישב קושיות הראש על הריף
1. פשיטא דכל שצריכה בדיקה לאחר תשמיש, צריכה בדיקה גם לפני תשמיש) יא: "מיגו דבעיא") ומה שרחבא לא הזכיר בדיקה לפני תשמיש זה משום שאין בה לעוותיה או לתקוניה.
2. אם שמשה ג"פ בלא דם, זה חזקה שאינה רואה דם מחמת תשמיש, והיינו כדתניא תנוקת סג: הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית וכו'.
שיטת הרמבם- (ד, טז) –כנ"ל.
רן- מסיק כי הרמבם סובר כאית מפרשי ובשאינה עסוקה בטהרות, ומצריך בדיקה כרחבא שהרי מוכח מ-יב: דמשמע להדיא שמדובר בבדיקות לבעלה ולא לטהרות, וכן דעת הרמבם כי המשנה ב-יד. אינה מדברת בעוסקות בטהרות בלבד אלא בכל הנשים. ומה שמצריך הרמבם בדיקה לאחר תשמיש, אף דלכאורה הוי איסור, מסביר ה"ה בשם הרמבן כי מה שאסור לבדוק אחר תשמיש זה דוקא כשבודקת בסמוך באופן שיכולה לחייבו בקרבן, אבל אם עושה במופלג מהתשמיש, אין לבו נוקפו.

סיכום הדעות
אשה חסרת וסת אשה בעלת וסת קבוע
לפני תשמיש לאחר תשמיש לפני תשמיש לאחר תשמיש
רמבם חייבת הוא והיא כל הפוסקים אסור אסור
ראש חייבת היא בלבד
(כך משמע סוף דברי ב"י. ולכאורה ניתן לומר שגם הבעל צריך כיון שהריף סובר שגם הוא צריך אח"כ) רמבם רק צנועות הוא בעד והיא בעד
ריף ב"י-פשיטא דצריך
ג' פעמים הוא והיא

רשי אסור
ר' שמחה-מצוה אסור


פסק שוע –באשה בולק בדעת סתם כשאר הפוסקים ובדעת י"א את הרמבם. ורמא הכריע כדעה ראשונה (לברר-כי משמע בתוה"ש קפד ס"א שיש מח' שוע ורמא, וא"כ יש סתירה בשוע בין כאן לקפד ס"א)
אשה שיש לה  וסת קבוע, אינה צריכה בדיקה כלל, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש. ואדרבה, אין לה לבדוק בפני בעלה בשעת תשמיש, כדי שלא יהא לבו נוקפו. והרמב"ם ז"ל מצריך לבדוק אחר תשמיש, היא בעד אחד והוא בעד אחד, ולראות בהם שמא, ראתה דם בשעת תשמיש. ולדעתו, הצנועות בודקות עצמן אף קודם תשמיש. (וסברא הראשונה היא עיקר, וכן נהגו). (רוקח והגהות מיימוני ורוב המורים).
פת א-אשה שלא ראתה מעולם- א"צ בדיקה לבעלה. ומה שנאמר בגמ' שכשהגיעו לפרקן נשים בודקות אותן זה לעוסקות בטהרות- סד"ט.


סעיף ב – פסק שוע באשה בולק בדעת סתם כריף ובדעת י"א את הרמבם והראש, ומשמע שרמא פסק כריף, וכן מוסיף דין עד שאבד.

אם אין לה וסת קבוע,  שלש פעמים הראשונים  צריכין לבדוק קודם תשמיש ואחר תשמיש, הוא בעד שלו והיא בעד שלה, ואם הוחזקה באותם שלשה פעמים שאינה רואה דם מחמת תשמיש, שוב אינה צריכה בדיקה כלל, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש. ולהרמב"ם והרא"ש, כל זמן שאין לה וסת צריכה היא בדיקה לעולם, קודם תשמיש ואחר תשמיש, והרמב"ם מצריך שגם הבעל יבדוק עצמו אחר תשמיש. הגה: ואין צריכין לבדוק עצמם אחר כל תשמיש ותשמיש שעושין בלילה אחת, אלא מקנחין עצמן כל הלילה בעד,  ולמחר צריכין בדיקה, ואם נמצא דם טמאה. (ב"י בשם הרמב"ם פ"ד). קנחה עצמה בעד, ואבדה, לא תשמש עד שתבדוק עצמה, הואיל  ואין לה וסת (שם).

שך- חולק על הבנת הב"י בהבנת הריף ודעתו שהריף סובר כשיטת שאר הראשונים שאשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה כלל, לא לפני תשמיש ולא לאחריו, ומש"כ דברי רחבא שתשמש ג"פ זה לענין כתובה בלבד, שלא תפסיד כתובה מיד כמו שמחמיר ר"מ, ולכן לא כתב הריף את סברתו בהלכות נידה אלא בהלכות כתובות.
וכתב פת ב- דהיכן שנהגו להקל כשך אין להחמיר אבל בלה"כ אין להקל נגד פסק השוע והרמא.
חווד- גם לאחר ג"פ שלא ראתה דם עליה לעשות קינוח (=להשהות על גופה כשיעור וסת כשאינה שוכבת אפרקדן, כדי לחוש לר' חננאל)
חווד-אם בולק ראתה דם בליל תשמיש, אפילו מוPלג מהתשמיש, צריכה לבדוק אחרי תשמיש במשך ג"פ, כיון דאתיליד ריעותא. ובאשה בוק מספיק פ"א.
פת ג-מי שמשמשת כמה פעמים בלילה,האם צריכה לבדוק העד של טרם תשמיש .לפני תשמיש או יכולה לחכות למחר-נשאר בצ"ע.
פת ד-מעוברת ומיניקה א"צ בדיקה.
הרחבה
מתי עושים את הבדיקות- ח"ס וכן הר' אליהו- דווקא שלא בימים הבטוחים, כי א"א לעשות חזקה בימים הבטוחים, וכן פסק שה"ל.
מדוע פסק שוע שלא כ-2 מעמודי ההוראה- הר' עובדיה –כי יש עוד ראשונים שסוברים כריף, לכן סוטה מן הכלל.
האם הכלל סתם ויש הוא לכו"ע- עין טז בקפט ס"ה שמבין בשוע שפוסק כרמבם וראש. וכן פ"ת א' בקפ"ד. וכן עיין פת קפד ס"ט ובטז ,דלכאורה משמע דאין הם סוברים הכלל הנל.


סעיף ג- דין בולק אלא שתמיד רואה לאחר 14 ימים מהטבילה.
תה"ד- אינה צריכה בדיקה בתקופה הבטוחה
פסק שוע כתהד
אשה שאינה רואה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה, אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע עד י"ד יום, דינה כדין אשה שיש לה וסת.


סעיף ד
רמב"ם (ד,יד)- דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש, כיצד מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו ומקנחת האשה עצמה במטלית נכונה לה ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש, ויש לאיש להניח אשתו שתבדוק במטלית שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו.
פסק שוע כרמבם
יש לאדם להניח את אשתו שתבדוק בעד שלו, מתוך שנאמנת על שלה, נאמנת על שלו.


סעיף ה
נדה יב: כנ"ל
ב"י-פרוש דברי רחבא כשיטת הריף.
הגדרת רואה מחמת תשמיש-רשבא- היינו דאתי דם מכח  תשמיש תוך זמן סמוך לתשמיש (קפז).
כיצד נקבעת חזקה של רואה מחמת תשמיש- רשבא- כדין שור המועד- דווקא 3 פעמים רצופות, אבל פעם כך ופעם כך, אינה חזקה.
וכן רמבם הלכות אישות (כה,ח)- ואע"פ שמום גדול הוא זה לא הפסידה כלום שהרי בודקת עצמה תחלה ומשמשת. הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם שלשה פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראויה לתשמיש, ויוציא ולא יחזיר לעולם שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין, ומותרת להנשא לאחר כמו שיתבאר בענין הנדה.
פסק שוע
אם ראתה דם מחמת תשמיש שלש פעמים רצופים, אסורה לשמש לעולם עם אותו בעל, ויתבאר בסימן שאחר זה.

יורה דעה – קפז
דין אשה הרואה דם מחמת תשמיש

סעיף א- דין רואה דם מחמת תשמיש
תנוקת סה: תנו רבנן: הרואה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך - לא תשמש, עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך - לא תשמש, עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה. כיצד בודקת את עצמה - מביאה שפופרת ובתוכה מכחול, ומוך מונח על ראשו, אם נמצא דם על ראש המוך - בידוע שמן המקור הוא בא, לא נמצא דם על ראשו - בידוע שמן הצדדין הוא בא. ואם יש לה מכה באותו מקום - תולה במכתה, ואם יש לה וסת - תולה בוסתה. ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה - אינה תולה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא - דברי רבי, רשב"ג אומר: דם מכה הבא מן המקור - טמא. ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. מאי בינייהו? אמר עולא: מקור מקומו טמא איכא בינייהו. שפופרת, אפגורי מפגרא לה! אמר שמואל: בשפופרת של אבר, ופיה רצוף לתוכה. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל הראשון? אמר ליה: לפי שאין כל האצבעות שוות. אמר ליה: ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי? לפי שאין כל הכחות שוות.
דין דם בתולים- רשי- הגמ' שלנו עוסקת בדם נידה ולא בדם בתולים, ומוסיף ב"י שאפילו רואה מחמת תשמיש, כל זמן שניתן לתלות בדם בתולים, תולים.
מהו פרק הזמן בין תשמיש לראיה שאז הדם מחמת תשמיש- כל היד משנה יד.  דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה והצנועות מתקנות שלישי לתקן את הבית נמצא על שלו - טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה, אותיום - טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה לאחר זמן - טמאין מספק, ופטורין מן הקרבן. איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה ואח"כ מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה ר"ע אומר: אף מטמאה את בועלה מודים חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בועלה.

הגדרת לאחר זמן- ובגמ' יד: איזהו אחר זמן וכו'. ורמינהי, איזהו אחר זמן? פירש ר' אליעזר ברבי צדוק: כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו! אמר רב חסדא: מאי אחר - אחר אחר והא קתני עלה נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה! ה"ק: איזהו אחר זמן? כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, וכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה - מחלוקת ר"ע וחכמים. והא אח"כ קתני! ה"ק: וזהו אח"כ שנחלקו ר"ע וחכמים. רב אשי אמר: אידי ואידי חד שיעורא הוא, עד בידה - כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה, אין עד בידה - כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו. מיתיבי: איזהו אחר זמן? דבר זה שאל רבי אלעזר ברבי צדוק לפני חכמים באושא, ואמר להם: שמא כרבי עקיבא אתם אומרים, שמטמאה את בועלה? אמרו לו: לא שמענו. אמר להם, כך פרשו חכמים ביבנה: לא שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה - תוך זמן הוא זה, וטמאין מספק, ופטורין מקרבן, וחייבין באשם תלוי. שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה - אחר הזמן הוא זה. וכן כששהתה מעת לעת ומפקידה לפקידה - בועלה מטמא משום מגע, ואינו מטמא משום בועל. רבי עקיבא אומר: אף מטמא משום בועל. רבי יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי אומר: בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת. בשלמא לרב חסדא - היינו דמטהרי רבנן. אלא לרב אשי - אמאי מטהרי רבנן? וכי תימא דאין עד בידה, האי עד בידה ואין עד בידה מיבעי ליה! קשיא.
סמג- הרואה דם מחמת תשמיש פירוש כגון שרואה דם לאחר תשמיש מיד או אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותבדוק שבכך הוי חיוב אשם תלוי וכל שכן אם נמצא על העד שלו כשפירש ממנה אבל אם ראתה לאחר זמן שפירשתי אינה אסורה לו בכך אפילו פעמים רבות אלא מותרת לו לאחר שבעה נקיים .
מקשה ב"י-אמנם ברור שלא סוברים כר' אשי שנשאר בקשיא, אולם מדוע לא פסקו כר' חסדא שלאחר אותיום בא בכדי שתושיט יד מתחת לכסת ותבדוק וזה הזמן לחייבו אשם תלוי, ואם ראתה בכדי שתרד מן המיטה ותבדוק פטור בלא כלום (לדעת חכמים)
הגדרת אותיום-שמאי יב. בעא מיניה רבי אבא מרב הונא: אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת, כדי לחייב בעלה חטאת? א"ל: מי משכחת לה לבדיקה כשיעור וסת? והתניא: איזהו שיעור וסת - משל לשמש ועד שעומדים בצד המשקוף, ביציאות השמש - נכנס עד, הוי: וסת שאמרו - לקנוח ולא לבדיקה. אלא: מהו שתקנח? איכא דאמרי, הכי בעא מיניה: אשה מהו שתבדוק עצמה, כדי לחייב בעלה אשם תלוי? אמר לו: לא תבדוק. ותבדוק, ומה בכך? א"כ - לבו נוקפו ופורש.
רשבא- שיעור וסת הוי פחות משיעור כדי בדיקה ואפילו עד בידה. וא"כ זמן לאחר אותיום הינו רק שתקנח אולם אם מחזיקה עד בידה ועשתה בדיקה, לא חייב קרבן.
וכן הרמבם הלכות שגגות (ה,ו)- הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס, ולפיכך בין שנמצא דם על עד שלה בין שנמצא על עד שלו פטורין, אבל אם עבר ובא עליה סמוך לוסת ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם וראתה בשעת התשמיש, חייבין בקרבן, שזו היא שגגה, לפיכך אם נמצא דם על עד שלו שניהם טמאים וחייבין בקרבן, נמצא על עד שלה, אם קנחה עצמה מיד כשפירש הבעל ולא שהתה שניהם טמאים וחייבין בקרבן, ואם שהתה כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד לבדוק בו ואחר כך קנחה עצמה שניהן טמאים בספק ופטורין מקרבן, ואם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה ואח"כ קנחה עצמה ונמצא דם, בעלה טהור.
תמיהת ב"י על רמבם-מדוע לא הזכיר הרמבם שאע"פ שפטורים מקרבן חטאת ,מכ"מ חייבים בקרבן אשם תלוי.
דין מצאה דם בשיעור זמן שהוי ספק טומאה ומחייב אשם תלוי- טור-מאחר וחייבים להביא אשם תלוי אינו רשאי לקיימה אם ראתה כן ג"פ, ואע"פ שנאסרת מספק מכ"מ אין לה כתובה משום: 1. המוציא מחברו עליו הראיה- על האשה להוכיח שרואה דם רק לאחר זמן מהתשמיש 2  . כיון שאינו רשאי לקיימה הוי מקח טעות אין לה כתובה ולא תוספת כתובה.
שיעורי הזמן למעשה –דעת הראבד-אמנם מביא השיעורים הנ"ל ומוסיף שיש אומרים שאין אנו בקיאים עכשיו בשיעורים אלו לפיכך כל סמוך לביאה אם בדקה ומצאה דם, נאסרת על בעלה והיא בחזקת רואה מחמת תשמיש  ומסתברא כוותיה.
בכמה פעמים הוי חזקה- קיימת מח' בין רבי לרשבג ביבמות סד:,בנושא חזקות רבי סובר ששנים הוי חזקה ורשבג סבור דב-ג' הוי חזקה. רשבא ורשי (סו(  סוברים דמכיון שפוסקים כרשבג בווסתות (יבמות סד) לכן גם כאן קיי"ל כרשבג, וכן משמע מהבריתא בסה: דהתיר כרשבג, אולם תוס' סוברים שאף רבי מודה לרשבג לענין רמ"ת.
פסק שוע כבריתא וכפרוש ר'  חסדא ורמא חולק ופוסק כראבד דאין אנו בקיאין
אשה שראתה דם מחמת תשמיש  מיד, בכדי שתושיט ידה לתחת הכר, או לתחת הכסת, ותטול עד לבדוק בו, ותקנח עצמה, משמשת ג"פ. אם בכל ג' פעמים רצופים ראתה דם, (וכ"ש אם מצאה ג' פעמים דם  על עד שלו), (מרדכי וכן כ' ב"י בשם תרומת הדשן וסמ"ג), אסורה לשמש עם בעל זה, אלא תתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר, וראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים רצופים, אסורה לשמש גם עם אותו בעל, אלא תתגרש ותנשא לשלישי. ואם גם עם השלישי ראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים, לא תנשא לאחר אלא אסורה לכל עד שתבדוק. הגה: וי"א שאין אנו בקיאין איזה מקרי מחמת תשמיש, כי אין בקיאין בשיעור הנזכר, ולכן כל שרואה ג"פ סמוך לתשמיש מקרי לדידן מחמת תשמיש, ונאסרה על בעלה. (ב"י בשם הראב"ד שכ"כ בשי"א). ואלו ג"פ צריכים להיות רצופים, אבל אם לא היו רצופים לא נאסרה על בעלה. (ב"י בשם הרמב"ם וכ"כ הרשב"א סימן תתל"ט ומהרי"ו נ"ג) (וכן כתב המחבר בסמוך). ואין חילוק בין אם ראתה ג' פעמים מיד שנשאה, ובין נתקלקלה אח"כ וראתה ג' פעמים. (מרדכי ריש ה"נ ובתשובת הרשב"א סימן תתל"ט ובתוס'). וכל זה לא מיירי אלא בראתה סמוך לתשמיש, אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש, לא נאסרה על בעלה, ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד (ב"י בשם סה"ת וסמ"ג) ודינה כמו שאין לה וסת.

דין רואה במופלג מתשמיש-שך- אע"ג דקי"ל שכל שסמוך לתשמיש מקרי מחמת תשמיש מכ"מ בזמן מופלג לאחר תשמיש, לא מצטרף לג"פ.
האם רמ"ת בפעם הראשונה נצטרף לג"פ-שך, טז- כן. ופת (ב) מביא חולקים (תוה"ש נוב"י)  דפעם ראשונה אינה מן המנין, כיון שא"צ בדיקה לפני,  ומכריע החת"ס שיש להקל רק דיעבד שהיו ג"פ.
מהי רציפות-שך- כל שלא היה תשמיש שבו לא ראתה. ופת (ג) מוסיף בשם ח"ד- אם ראתה פעמיים בסמוך ואח"כ לא בדקה, ואח"כ בדקה בסמוך ומצאה- הוי ג"פ רצופים.
האם אוסרים  לאחר בעל שלישי כאשר לא עשתה בדיקה-שך משאיר בצ"ע דהרי אין אנו בקיאים בשיעור רמ"ת.

פת א- נפקמ לשאלה ממה נובע איסור רמ"ת
• נוב"י-אסורה משום דקבעה לה וסת במעשה התשמיש (כגון וסת לקפיצה בלבד, שדינה כוסת שאינו קבוע.)
• ח"ד- אסורה גם משום חשש חולי הממלאה ונופצת.
נפקמ- 1.רמת, שבדקה בשפורפרת ונמצא דם בראש המכחול, ולאחר זמן נקבע לה וסת קבוע, בין בימי החודש בין בימי הפלגה- לנובי א"צ לחוש לוסת התשמיש, כיון שאם נקבע וסת קבוע, שוב א"צ לחשוש לוסת שאינו קבוע, אפילו שלא נעקר עדיין. (קפט סי"ז).
2. בימי עבור והנקה- לח"ד אם ראתה ג"פ , אסורה לבעלה. (פת ה)
3. נתעברה בביאה שלישית שאף בה ראתה מחמת תשמיש- לנובי מותרת לבעלה כל ימי עבורה ומיניקתה. ואילו לח"ד- כנ"ל. (פת ה)
4. לפני עבור ראתה ב"פ ולאחר שעברו 24 חודש מהלידה ראתה פעם נוספת- לנובי מצטרף לאוסרה על בעלה, דמה שלא ראתה בימי עבור והנקה לא מועיל לעקור מה שראתה לפני עבור. (פת ה).
5. אם רואה ג"פ בימי עבור או  הנקה –נובי- תולה במח' טז ושך בקפט. דהטז סבור שמעוברת חוששת לוסת לא קבוע ואילו שך (קפט, סקי"ט) סובר שדוקא אם רואה בצורה קבוע (וסת קבוע) עליה לחשוש אבל  וסת שאינו קבוע אין צריך לחשוש, ורמ"ת שאינו וסת קבוע, לא צריכה לחוש כל 24 חודש, ומושך ידו מלהכריע. (פת ה).
ואילו ח"ס-מקרי רמת ,כדמוכח ברמא (קפז, ס"י) ואע"ג דבס"ס קפט, משמע שאין אשה קובעת וסת בימי עבורה, היינו להיות כוסת קבוע, אבל צריכה לחשוש ואסורה לשמש. (פת ה).
ראתה ב"פ לפני עבור ופ"א בזמן עיבורה-ח"ס- מקרי רמ"ת גמורה. )פת ה).
6. ראה פת ז ופת טז. לקמן.
פת  ג- מדוע נאמין לאשה האומרת שראתה ג"פ, ולא נאמר שמא עיניה נתנה באחר- (נדרים צ:) כיון דהוא מילתא דעבידא לאיגלויי, שכן הבעל יכול לדרוש להסתכל מיד.
פת ד- דוקא עד שהוכן לבעל לקנח בו אחר תשמיש יכול להעיד על רמ"ת, אבל כתם בבגדו תולין שבא מעלמא, ואם בבגדה, תולין שבא לאחר זמן אשם תלוי. ועוד דן במקרה בו נמצא דם בקנוח הבעל.
פת ו-ההיתר להנשא לבעל שני, הוא מכח ס"ס :1.שמא רואה מהצדדים. 2.אין כל האצבעות שוות.. אבל אם יורד דם בשפע והוא ודאי מן המקור אין כאן ס"ס, ואפילו בבדיקת שפורפרת יש לפקפק, ודינה כממלאה ונופצת- ותיאסר להנשא לבעל שני. (נוב"י)
פת ז-זקנה שחדל להיות לה אורח כנשים, וראתה דם בתשמיש ומרגשת צער, א"צ בדיקת שפורפרת. ומשאיר בצ"ע אם ראתה ג"פ בנערותה, שאז אין מועיל מה שפסק לה האורח.
אשה שרמ"ת ג"פ ונתעברה וילדה, האם מותרת לשמש- סד"ט-תטבול ותשמש, ואם אינה רואה מותרת אף לאחר שעברו ימי טוהר, כיון דקי"ל דמעין אחד הוא. אולם נוב"י חולק משום שכשם שאינה קובעת וסת מימי טהרה ימי טומאה, כך לא עוקרת וסת  ואפילו לאחר ימי טוהר, כל ימי משך ההנקה, לא מועיל מה שלא רואה.
פת ח -האם מותר לעשות בדיקת שפורפרת לרמ"ת ג"פ שנכנסה להריון- לנובי-גם אם לא תמצא דם לא מועיל לה , להתירה ,כל ימי עיבורה ומיניקתה, אולם אם מצאה בצדדין- מועילה בדיקתה.
פת ט- חווד-  על דברי הרמא שראיה מופלגת מהתשמיש אינה אוסרת אשה על בעלה, ומכ"מ אסור לשמש 2 תשמישים בלילה אחד מדין פרישה בעונה הסמוכה לוסת. (והיינו עד שתעקור וסת זה ע"י שתשמש ג"פ ולא תראה).

סעיף ב- בדיקת שפור'
כיצד בודקת בשפופרת- תנוקת סו.
ב"י- המכחול מחליף את האבר.
עד היכן מכנסת המכחול- רמבם (ד,כב)- כיצד בודקת עצמה לידע אם נרפאת או לא נרפאת מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה, ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצואר הרחם ומוציאה המוך, אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור, ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים כמו שביארנו בהלכות אישות.
מדוע נסמוך על המכחול שהרי אין כל הכוחות שוים ואין כל  האצבעות שוות-מסיק ב"י שמכיון שרוב נשים אינן רואות דם מחמת תשמיש, וע"כ תלינן להקל ולא להחמיר בדין אין כל הכוחות שוים וכו'
פסק שוע כרמבם
כיצד בודקת, נוטלת שפופרת (פירוש קנה חלול של עופרת) של אבר, ופיה רצוף לתוכה, ונותנת בתוכה מכחול ובראשו מוך, ומכנסת אותו באותו מקום עד מקום שהשמש דש, נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור, ואסורה, ואם לאו, בידוע שהוא מן הצדדין, ומותרת. (ב"י מהרמב"ם) (ואף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו). (טור וב"י לדעת הרמב"ם והרא"ש ורשב"א ורי"ף וכן כתב הר"ן והר"ם פדואה סימן י' /ט'/).

שפורפרת משאר מתכות-שך ט-אפשר כל עוד לא מעץ. ופת (י) כותב דדיעבד אם עשתה העץ מועיל, אלא שאם מצאה בצדדין לא נוכל להקל, שהדם בא מהצדדין, דשמא העץ סרט בבשרה.-ומסים בצ"ע.
עד היכן דוחפת המכחול- שך י-עד מקום שהיא יכולה ומשערת לפי היכן שהשמש דש,ואין לחוש שלא מכניסה מספיק כי לא נתנה תורה למלאכי השרת. אולם בפת (יז) מובא כי עליה להכניסו ככל האפשר עד שיגיע לפתח בית הרחם.
שך יא-אם ךא נמצא דם במוך וגם בשפור'-מותרת די"ל שנרפאה.
טז ו- אם עבר בעלה ובא עליה, עדיף טפי מבדיקת שפור'. (רמא ס"י)
פת יא- תוה"ש- האם מכניסים שפורפרת לא"מ ואח"כ את המכחול או קודם מכניסים המכחול לשפורפרת ואח"כ מכניסים הכל לא"מ- ופסק כאפשרות ראשונה עפ"י הרמבם.
פת יג- גם את השפורפרת יש לעשות כשיעור אבר בינוני.
פת יד-נוב"י-  אם מצאה דם בראש המכחול אצל בעלה השלישי, אין לה תקנה בבדיקה חוזרת, ואף אם תחזור ותבדוק ותמצא בצדדי השפורפרת, או שלא תמצא כלל, דלעולם נשארת באיסורא, ואין סומכים על הרופאים שנתרפאה, אא"כ תפיל חררת דם. והחשש הוא שרואה מחמת חימוד התשמיש. ואם בכ"ז עברה ושימשה ג"פ ולא ראתה- מותרת.
אבל אם עשתה בדיקה לאחר בעלה הראשון ונמצא דם בראש המכחול- עדיין יש לה תקנה- בעשיית בדיקה שניה, דאם לא תמצא בשניה, הגם שלא תוכל להישאר עם הראשון, מכ"מ תוכל להינשא לשני  (פת ט).
פת טו-אם לא נמצא דם ואף בצדדין, אולם ממשיכה לראות דם בתשמיש- עיין פת ח.
• חוו"ד-מותרת לבעלה דתלינן שבא מהצדדין.
• סד"ט-מתיר לשמש עוד ג"פ ותו לאו. וכן נובי-חוזרת לאיסורה.
• נובי- אם נמצא דם בצדדים בבדיקה- טהורה, אבל אם בבדיקה לא מצאה דם- חוזרת לאיסורה.
פת טז-האם צריכה לשבת ז"נ על דם שבא מן הצדדים- הפוסקים מסתפקים וח"ד כתב להדיא דצריכה ז"נ, ואפילו על הדם שמצאה רק בצדדי השפורפרת.
האם יכולה לעשות בדיקת שפורפרת בזמן העיבור- ח"ד, נוב"י- א"א לעשות בזמן עיבור והנקה.
האם בדיקת שפור' בימי עיבור מועיל לימי הנקה- הנובי משאיר בצ"ע. ומכ"מ הבדיקה בעבור מועילה להתירה לכל זמן העיבור, וכן בדיקה בהנקה מועילה להתירה כל זמן ההנקה.
פת יז-שאפשר לעשות בדיקת מכחול בלי שפור', ולתלות דם שנמצא בראש המכחול שבא מן הצדדין ולא לטמא, ואם לא נמצא בראש המכחול- אדרבא מועיל להיתר. ומובא בהמשך שבמקרה שלא ראתה דם תועיל הבדיקה רק אם נעשתה במכחול  קשה, אבל אם נעשתה בכיס פשתן שמולא במוכין, לא מועיל, שמא לא הכניסה עד למקום ששמש דש. ובמקרה שעשתה במכחול רך ומצאה דם בצדדין, מועילה הבדיקה להתיר לבעלה. (כי ס"ס אפשר לתלות במכה)


סעיף ג- האם יכולה לעשות בדיקה תחת בעלה הראשון
תנוקת סו: ראה לעיל
רשי-ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון - כלומר מביאה שלישית של ראשון ואילך תשמש ע"י בדיקה ולמה תתגרש.
תוס-מקשים על פרוש רשי לשאלת ר"ל, ומסבירים דאין כוונת הבריתא שאין האישה יכולה לעשות בדיקה אצל בעלה הראשון, אלא רק מדוע לא נציע לה  לעשות ,אצל בעלה הראשון.
ב"י מסיק עפ"י רשבא-שאף דעת רשי שמותר לבדוק אצל בעלה הראשון, אלא שרצו חכמים להקל עליה ולהתיר נישואים לעוד שני בעלים בלי בדיקה כי אם תעשה בדיקה לאחר הראשון יתכן שתיאסר לכל העולם.
אבל הרמבם (ד,כ-כב)-  מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה, ראתה דם בפעם שניה משמשת פעם שלישית, ראתה דם בשלישית הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם, בד"א בשלא היה שם דבר לתלות בו אבל אם שמשה סמוך לוסתה תולה בוסת, היתה בה מכה תולה במכה, ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה בעת התשמיש אינה תולה במכה, ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה, ואע"פ שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.
מי שראתה דם בשעת תשמיש פעם ראשונה ושנייה ושלישית ואין שם דבר לתלות בו הרי זו תתגרש ומותרת להנשא לשני, נשאת לשני וראתה דם כך בשעת תשמיש שלש פעמים הרי זו תתגרש ותנשא לשלישי, נשאת לשלישי וראתה דם כך בשעת תשמיש שלש פעמים הרי זו תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה.
כיצד בודקת עצמה – (ד,כב)הנל.
ה"ה- מפרש דלרמבם אמנם אין מועילה בדיקה אצל בעלה הראשון והשני, אלא תתגרש, ואפילו דיעבד כשעשתה הבדיקה, כיון שהם אינם רשאים לשמש עמה כיון שהם עצמם מוחזקים בה שרואה דם, ומכ"מ יכולה לבדוק עצמה בין ראשון לשני.
סניף להקל מחמת תשמיש- מצטערת מחמת תשמיש- תשובות מימוניות- בשם תשובות הריצבא-אם היא מצטערת בתשמיש וקשה לה, נראה כי יש לה חולי או מכה, ולכן יכול לסמוך על הבדיקה אף אצל בעלה הראשון, ולא תצטרך להתגרש, אף לסוברים כן בדעת רשי, ועוד סניף להקל לה להישאר עם בעלה , אם מרגשת בדם רק לאחר זמן מהתשמיש, באופן שאין בו אפילו אשם תלוי, שהרי ממילא לא ישמשו פעם נוספת באותו הלילה, ואפילו אם בעלה "בעל נפש" ראוי לסמוך על הבדיקה, וכל זאת כדי למנוע גרושין.
פסק שוע בסתם כתוס' ובדעת י"א את הרמבם , ורמא פסק להקל כסתם
אם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון, אחר ששמשה שלש פעמים, הרשות בידה, ומותרת לו. ויש אומרים שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך, אפילו בבדיקה. הגה: ויש לסמוך אסברא ראשונה להקל. (טור וב"י בשם הסכמת הפוסקים והגהות מיימוני). ואם הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש, לכ"ע יש לסמוך אבדיקה בבעל הראשון (שם בהגה בשם ריצב"א).

האם לעשות בדיקה בבעל ראשון- שך- אין להורות לעשות בדיקה בבעל ראשון שהרי רשי ורמבם אוסרים, אולם אחרונים הקלו (ב"ח). וכן מובא בפת (כ').
פת יח- נוב"י-  אם לא מצאה דם אף בצדדים בבדיקה תחת בעלה הראשון - אין מועילה הבדיקה להשאירה תחת בעלה, דדוקא אם מצאה דם בצדדין, דאז אמרינן הדם בא מהצדדין, אבל אם לא ראתה כלל, אמרינן שהבדיקה לא 100% כמו תשמיש ואינה מותרת לבעלה.
פת יט- אם בדקה תחת בעלה הראשון ומצאה דם בראש המכחול, ואח"כ בדקה שוב ולא מצאה בראש המכחול- חווד- אמנם אסורה לבעלה הראשון אך מותרת להנשא לשני.


סעיף ד- שיכולה לתלות בוסתה-
תינוקת סו: לעיל.
רשי- מדובר שיש לה וסת לראיה מחמת תשמיש, כלומר כל שבועיים אם משמשת רואה דם , אבל אם משמשת בימים אחרים לא רואה דם. (וגם רשבא מפרש כך, עיין ב"י ס"יא)
אבל רמבם (ד,כ)- מדובר שמשמשת סמוך לווסתה (כגון ביוצא לדרך) וראתה ואז תולה בוסתה.
מסקנת ב"י- אמנם נחלקים בפרוש הדין אך לא בדין עצמו.
פרוש חדשני במרדכי-אם יש לה וסת קבוע אזי כל עוד לא הגיע זמן וסתה, כל דם שתראה תולה שהוא טהור, שעדיין לא הגיע וסתה.
דין בו"ק שראתה דם ואין לה מכה-ב"ח מקשה על מרדכי , שאומר שאם היא בוק תולה בוסתה לומר שהדם טהור אע"פ שאין יודעת שיש מכה, שהרי אפילו בוק שראתה כתם ואין לה במה לתלות טמאה, ומפרש הב"ח במרדכי כמו מהראי שתולה בוסתה דוקא כשיש לה מכה, אלא שלא ידוע שמוציאה דם. וכן מפרש הטז ח. לעומת זאת השך  (בסע' ה') מבין במרדכי כפשוטו שתולה וסתה זה דין אחר מתולה במכה ואין לחברם.

פסק שוע כפרוש הרמבם
אם שמשה  סמוך לוסתה, אנו תולין ראייתה משום וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש.

איך תולה בדם וסתה לר"ת- (שאוסר תשמיש בעונת וסתה) פרישה-כאשר רואה בתחילת יום ושימשה בסוף לילה. שך –חולק שהרי לא רואה כלל בלילה ואין לה במה לתלות ומסביר כי מדובר בעברה ושימשה, או בקטנה שלא נקבע לה וסת שא"צ לפרוש ואח"כ נקבע לה וסת והתברר למפרע ששימשה בזמן וסתה או שר"ת שמפרש "תולה בוסתה" כמו רשי או כמרדכי.

פת כא- נובי-תליה בוסת הינו גם כשתולה בוסת הגוף, כגון פיהקה או עיטשה, שאז יכולה לתלות בפיהוקה ולא בתשמיש. אולם אם וסת הפיהוק או עטוש מורכב עם תשמיש,  הרי זו רמת.
סד"ט-אם ראתה פ"א סמוך לוסתה, אין מצטרף לב"פ שראתה במופלג מוסתה,  ובעינן פעם שלישית ג"כ מופלג מהוסת.


סעיף ה- שיכולה לתלות דם התשמיש במכה באותו מקום
תנוקת סו: לעיל.
נאמנות האשה לומר שיש לה מכה וכן שהדם בא ממכה- רשבא-אמנם יש נאמנות לאשה לומר שיש לה מכה אולם אין לה נאמנות לומר דודאי הדם בא מהמכה אלא רק תולה מספק. (ואע"ג שבתוספתא לא נאמר שהאשה תולה מכ"מ מוסיף רשבא כי דרך הגמ' להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא ושונין כאילו הוא מגוף הבריתא) ומכ"מ א"צ הרגשה שהדם שותת המכה כי אין לה עיניים שם.
אבל הג"מ-כשיש ספק אם דם בא מחמת המכה, אינה יכולה סתם לתלות במכה. ותולה בוסתה דוקא כשמרגישה שהדם בא מהמכה. אולם
כשהגיע זמן וסתה, אינה יכולה לתלות, אפילו יודעת בודאי שהדם בא מהמכה, כיון דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם, ומכ"מ בכתמים אפשר לתלות שזה מחמת מכה, אפילו בשעת וסתה.
ואילו שך סובר דאין מח' רשבא והגמ, אלא שכוונת הרשבא שאינה צריכה ידיעה שמכתה מוציאה דם, זה דוקא עכשיו שמצאה דם, ואז אף אם אין ידיעה שמכתה הוציאה דם, עכשיו כשראתה, תולין במכה, אבל מכ"מ גם הרשבא מודה שהאשה חייבת לדעת שמכתה מוציאה דם באופן כללי.
מרדכי -לגבי תולה בדם וסתה- המשך דברי המרדכי לעיל: ותולה במכתה, שיכולה לומר מן מכתה היא וטהורה. ואם היה דם מכתה משונה מזה הדם שהיא רואה, אינה תולה במכתה.
שערי דורא- א.אם אשה יודעת שהדם בא מהרחם אז לא תולין במכה -וטמאה  ב. תולין במכה רק אם יודעת בודאות שבא ממכה –וטהורה.
תהד- אע"פ שהמרדכי פסק דבעינן שיודעת בודאות שהמכה מוציאה דם, ואם אינה יודעת אז אינה יכולה לתלות, מכ"מ יש 2 צדדים להקל. 1.כל זמן שבודקת חו"ס אינה מוצאת אלא כתמים ושערות דקות הבאים מאזור המכה, ואזור המכה מצוי בצדדים, יש סברה לטהר דמוכח שבא מן הצדדים, וא"כ זו הוכחה שלא בא מן החדר, וכ"ש שמרגשת בכאב באותו אזור, ובשאר חו"ס אינה מרגשת בכאב. 2.המרדכי מפרש בגמ' " יש לה וסת תולה בו", כלומר שאם יש וסת קבוע שהיא רואה נידה, יכולה לתלות בוסתה, וא"כ כל עוד לא הגיע וסתה יכולה לתלות במכתה שהיא המוציאה דם (אע"פ שרשי מפרש אחרת) ולכן פוסק תה"ד להתירה. (עוד מוסיף דין מיעוך ונימוח)
האם יכולה לתלות גם את דם הנידות במכתה ולא להיות טמאה נידה-הג"מ, מרדכי –הנ"ל.
אולם רמבם (ח,יד)- וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף ע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור, שהוסתות מדבריהם כמו שיתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב.
וכן סובר הרשבא-כיון שוסתות דרבנן ואשה בחזקת טהורה עומדת לכן תולים להקל שהדם בא מהמכה, ואע"פ שיש לחוש לעונת וסת, ועוד שהרי  דם לפנינו, מכ"מ כאן אפשר להעמיד שרואה דם מחמת המכה, ואין ללמוד להחמיר ממקום שבו נאלצנו להחמיר כי אין במה לתלות, כי אין דנין אפשר משאי אפשר (יבמות מו.)כי אחרת אתה אוסרה על בעלה לעולם.
האם האידנא סומכין על הבדיקה להתירה לבעלה-ראבד- האידנא לא סמכינן אהך בדיקה להתירה ועוד אפי' אם הוא ידוע שהוא מן הצדדין הרי בנות ישראל גזרו על כל רואה טיפת דם כחרדל שצריכה ז' נקיים.  (בהמשך משמע לפוסקים שבמקרה שעשתה בדיקה ונמצאה טהורה גם הראבד מודה דאין מוציאין אותה תחת בעלה.).
אבל הרא"ש - ודאי סמכינן על הבדיקה, ואם  ידוע שהוא בא מן הצדדים טהורה, כיון שאין צריך בקיאות בבדיקה זו.
וכן ריף –סומכין על בדיקה זו לעשות מעשה, ומה שכתב הראב"ד שגזרו בנות ישראל על כל רואה טיפת דם כחרדל שיושבת עליו ז' נקיים, אפילו ידוע שבא מן הצדדים, לא ידעתי אנה רמוזה גזירה זו בתלמוד רבי זירא הוא דאמר (נדה סו.) בנות ישראל החמירו עצמן בסתם ראייה הוא דקאמר אבל אם ידוע שבא מן הצדדים בזה לא החמירו לטמאות דם המכה ואין לנו אלא מה שאנו מוצאים בתלמוד ואם אדם חשוב מרוב ענותנותו ופרישותו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה ינהוג מדת פרישותו לעצמו אבל לא ניתן לכתוב בספר להורות בו לדורות הבאים כי מצינו הרבה בתלמוד שחשו חכמים לתקנת עגונות והקילו מאד כל שכן שלא יורה אדם להחמיר מדעתו אם לא שיביא ראיות ברורות מן התלמוד.
וכן הרמבם-  בפר ד' הכ"ב כתב  דין בדיקת השפורפרת, ובפר' י"א  היכן שכותב הדינים שנתחדשו לאחר התלמוד, לא הזכיר דאין סומכין על  זה.
האם צריך לעשות התאמת דמים- רמבן-האידנא אין תולין בדם מכתה כיון שצריכין אנו לבדוק אם דם מכתה משונה מדם ראייתה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות לידע אם הוא משונה אם לאו.
והראש חולק-בסתם אין אומרים שהדם משונה ואמנם יש לתלות  במכה, אא"כ ניכר לחכם שהוא משונה עפ"י השוואה ביניהם. ולזה לא צריך בקיאות.
וכן ה"ה (ד,כ)-אם נתברר שדם מחמת מכה משונה מדם נידה, אז א"א לתלות שהדם בא ממכה, אבל אם לא נתברר שדם המכה משונה,  תולים הדם שראתה בתשמיש שבא מחמת המכה.
פסק שוע כרשבא
ואילו רמא פסק :כשיש ספק אם מכתה מוציאה דם, טהורה: 1. אם יש לה וסת קבוע, כי הדם שרואה אינו מחמת וסת. (מהראי בהסבר המרדכי)
2.ואף כשאין לה וסת קבוע ויש ספק אם הדם בא מן המקור – טהורה מס"ס  א. ספק מהמקור.  ב, ספק מן המכה שבמקור. (משמע לרמא מש"ד)
כשיודעת בודאות שמכתה מוציאה דם אזי: 1.אף אם אין לה וסת קבוע-טהורה. (מרדכי בהבנת ב"י)
3. אולם  א"א לתלות במכה בשעת וסתה או מ-ל' יום ל-ל' יום.
4. כתמים תולה  בכל ענין.

אם יש מכה באותו מקום, תולין בדם מכתה. ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה, אינה תולה בדם מכתה.
הגה: וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע, ואז יכולים לתלות שלא בשעת וסתה במכתה, אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה הוציאה דם. (כך משמע בפסקי מהרא"י סימן מ"ז ובהגהות ש"ד) וכן אם אין לה וסת קבוע, והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין, תלינן במכה מכח ספק ספיקא, ספק מן הצדדין או מן המקור, ואת"ל מן המקור, שמא הוא מן המכה. אבל אם ידוע שבא מן המקור, אע"פ שיש לה מכה במקור, אינה תולה במכה, אם אין לה וסת קבוע, אלא אם כן יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. (כן משמע במרדכי ה"נ ובהג"מ פי"א דא"ב) (ועיין ס"ק כ"ב). ומ"מ בשעת וסתה, או מל' יום לל' יום, אינה תולה במכתה, דאל"כ לא תיטמא לעולם. (ג"ז שם ובב"י בשם סמ"ג וסמ"ק). וכתמים, תולה בה בכל ענין (במרדכי).


מיקום המכה שבה אפשר לתלות-שך יז  לפי ב"ח-כשיש ידיעה שדם בא מהרחם ( כגון: הרגשה או בדיקת מכחול)אפשר לתלות במכה המצויה דווקא ברחם, ולא במכה המצויה בפרוזדור.
יכולה לתלות דם שבבדיקת מכחול במכה- שך יח.
האם יש לבדוק התאמה בין דם נידה לדם מכה כשאפשר-שך יט סובר שלא עפי ראש וב"י אולם טז ט סובר שאם 2 הדמים  מצויים לפנינו חייבים לבדוק כי באפשר לברור אין סומכים על חזקה, כדאמרינן דכל היכא דשוחט מצוי לפנינו, אין אומרים  רוב מצויין אצל שחיטה הם ( יו"ד,א,א).
האם בוק שראתה דם שלא בשעת וסתה צריכה 7 נקיים- בח סובר שלא כיון שאם תולין דזה דם מכה אזי זה לא דם מטמא , אולם שך חושש לשאר ראשונים שפירשו אחרת מהמרדכי את הגמ' "שעת וסתה" ומצריך 7 נקיים. ועין פת כז. לקמן.
בוק שמצאה דם בבדיקה או הרגישה שדם יוצא מהרחם צריכה ידיעה שמכתה מוציאה דם-שך (ס"ק כ"ד).
דין בוק כשאין ידוע שמכתה מוציאה דם-טז חולק על הרמא בהבנת המרדכי, ומצריך ידיעהשמכתה מוציאה דם גם לפי המרדכי, ומוכיח שניתן להקל לפי מהראי (לפטור מידיעהשהמכה מוציאה דם) רק כשיש צד נוסף לתלות בו כגון שמוצאת כתם ממכה המצויה, בודאות, בצדדים ורק שם כואב. ואילו שך כ סובר כהרמא. (ראה הסברו לשיטת המרדכי בס"ד).
שך חולק על הרמא בדין בולק ומשיאמד(ספק ספקא לרמא) ומדייק בש"ד שאם אינה יודעת שהדם בא מהמכה- טמאה. וראיותיו: א. מה שנאמר בש"ד שאם מרגשת שדם בא מן הרחם, אינה יכולה לתלות במכה, הכוונה לומר שדוקא דם שנמצא בבדיקה, אין תולה, אבל בכתמים תולה. ומכ"מ  אין לדייק כרמ"א שאם אינה יודעת מהיכן בא הדם, שיכולה לתלות במכה. ב. אין  כאן ס"ס , אלא ספק אחד, שמא הוא דם נידה.
אין בולק צריכה הרגשה שדם יוצא ממכתה בכל אימת שמוצאת דם, אלא מספיק ידיעה כללית שהמכה מוציאה דם-שך כד.
כשיודעת שמכתה מוציאה דם בשעת וסתה –טהורה-שך כד.-דבזה לא שייך טעם "דלעולם לא תהא טמאה", משום שכאשר תפסיק להרגיש, ותראה דם, מיד תהיה טמאה. ועיין לעיל בהסרו לרשבא.
ניתן לתלות במכה גם בלי ידיעה אצל אשה ספציפית זו, אם אצל שאר נשים מכה זו מוציאה דם-טז ססק"י.
גם לסוברים כמרדכי, אם ראתה "בזמן וסתה"- תולין בוסתה- ולא אומרים רמ"ת, והיינו שמודים בזה לשוע-שך (??).
פ"ת כב-דם ממכה במעיים שנבלע באיברים ויצא לרחם דינו כדם נידה.
פ"ת כג- הנובי- דם משונה הוא דוקא דם שיוצא מעצמו מהמכה, אבל דם שמוציאים בכח, אין אומרים משונה ואפילו הוא שונה בפועל.
מכה שמוציאים ממנה דם בכח נחשבת כמכה שאין ידוע שמוציאה דם.
פ"ת כד -האם ניתן לתלות דם במכה, כאשר אינה בתקופת טהרתה-מביא מח' ונפקמ, האם תלית הדם במכה היא מחמת שהאשה בחזקת טהורה בשעת תשמיש, אבל בימי ליבונה היא בחזקת טמאה וע"כ א"א לתלות וכך סובר הנובי, או אולי כמו ח"ס שגם בימי ליבונה היא בחזקת טהורה. ומוכיח ח"ס שהרי כדי לצאת מחזקת נידה דאו' מספיק שיעברו 7 ימים, ואח"כ מה שתראה תולין במכה. וכן שיציאה מחזקת רואה וסת הוא לאחר שעשתה הפסק, ומה שתראה אח"כ תתלה במכה. ועין פת כז
חווד-  אפשר לתלות לתלות בדם מכה בלי בדיקת התאמת דמים רק כאשר ראתה לאחר תשמיש, דאין אומרים שמש עכרן, וע"כ תולין במכה אפילו ב 7 נקיים, אבל אם ראתה  שלא בזמן תשמיש, א"א לתלות במכה עד שיעשו התאמה.
פ"ת כה- גם זקנה יכולה לתלות במכה אע"פ שאינה יודעת שמוציאה דם.
פת כו-גם בולק נחשבת כבוק כאשר אינה רואה אלא  לאחר י"ד יום מהטבילה. עפי קפו ס"ג. וכן חווד.
האם תלית דם במשיאמד בבוק זה דוקא לפני וסתה, אבל לאחר וסתה א"א לתלות, אם לא בדקה בשעת וסתה- ס"ט מסתפק בדעת הרמא, שמקל אף לענין ז"נ. ומכ"מ לשך סק"כ צריכה ז"נ.
פת כז-ח"ד מסביר שהשך מצריך ז"נ  ברמ"ת בוק ומשיאמד, משום שמה שמקילין זה רק לענין שלא להחשיב הראיה במנין קביעות וסת של רמת, ומכיון שוסתות דרבנן מקילין. אבל כיון שז"נ הוא מדאו', אין מקילים, ואפילו לא תוכל להיטהר לעולם לבעלה, לא מקילים, עד שתדע בודאות שמכתה מוציאה דם.
האם דם ממשיאמד שלא בשעת תשמיש מצריך ז"נ אצל בוק-מביא מח' ונפקמ הוא בדברי השך שמצריך ז"נ, האם השך דיבר באשה שמוצאת דם שלא בשעת תשמיש, שאז צריך ז"נ, אבל אם מוצאת בשעת תשמיש, כיון שתולין במכה, אינה צריכה ז"נ כי אין טהרה לחצאין, או שנומר שהשך לא חילק ובכ"מ מצריך ז"נ.
כאבים בשעת תשמיש אינם נחשבים כמשמד- עד שיודע שכאב זה מוציא דם. ומכ"מ ניתן לצרף כאב, ולתלות דם במכה, אף שאין ידוע אם המכה מוציאה דם, אם בכל פעם שכואב לה- יוצא דם, דאז מסתמא המכה היא שמוציאה דם, ומכ"מ צריך לפרוש באבר מת.
כל שמרגישה בשעת תשמיש- צריך לפרוש באבר מת, דהקולות ברמ"ת זה רק למנוע גרושין (כי גרושין קשין סנהדרין כב.).
פת כח- בולק שמסתפקת אם הדם בא מהמקור או מן הצדדים-שך חלק על רמא, והנובי מסכים לרמא כיון שהיא בחזקת טהרה, אבל אם ארע לה בזמן ליבונה, שהיא בחזקת טמאה, תלוי במח' אם מתירין ס"ס בחזקת איסור. והרבה אוסרים. ומכ"מ אם ספרה ג' ימים בז"נ יש דעות בראשונים שהיא בחזקת טהרה.
בולק שמסתפקת אם הדם בא מהמקור או מן הצדדים-רמא מתיר מדין ס"ס וח"ד מדייק שדין הרמא הוא דווקא בלא הרגשה, אבל אם מצאה דם בבדיקה או בשעת תשמיש, לא מועיל ס"ס משום שיש ספק הרגשה, ואינה תולה, עד שתדע שמשמד, וע"כ ממליץ לה לא לבדוק.
בולק שמסתפקת אם הדם בא מהמקור או מן הצדדים ויש לה מכה בצדדין-אסורה אף בימי טהרה דאז ליכא ס"ס.
אשה בוק שיש לה במקור משיאמד ורואה בשעת וסתה ואין לה הרגשה מהיכן בא הדם- תולין להקל מס"ס.- ולא שייך לומר "דא"כ לא תיטמא לעולם משום שכאשר תרגיש בדם הבא מן המקור, היא תהיה טמאה.
פת כט-נובי-בולק בעלת משמד תולה במכתה דוקא בימי טהרה, אבל אם טמאה אינה תולה.
אבל בוק ורואה שלא בשעת וסתה ויש לה משמד, תולה להקל אף שהיא נידה- דתולין במצוי.
נובי- בולק בימי הנקה, כשעדין טהורה, מספיק לתלות במכה, אף כשקים רק ספק אחד, כגון: מכה מצויה במקור והדם בא מהמקור.  או מכה בצדדין אולם אין ידוע מהיכן הדם.
פת ל- בוק שרואה דם כמה ימים לאחר טבילה ורופאים אומרים שבא מכאב, ניתן לסמוך שלא בשעת וסתה, להתירה לבעלה.
אין רופאים נאמנים לומר על אשה ספציפית שגופה הוא שמפיל שומות ושערות, כיון שאינם נאמנים לומר, ודאי היכן שדוחה איסור, למעט שנאמנים על פ"נ. ומכ"מ בכתמים ניתן לסמוך. ומה שסומכים על רופאים זה לענין שיש מציאות בעולם שנשים מפילות מגופן שומא ושערות.
פת לא-חווד -שעת וסתה בה אינה יכולה לתלות במכה  היינו כל עונת ראייתה.
פת לב- חווד- לאחר  30 יום אינה יכולה לתלות במכה, אף אם בדקה ביום  30 ולא מצאה.
פת לג-נובי-  דוקא אם בא מהמקור אינה תולה במכה, אבל אם מרגישה שבא מהצדדין, תולה אף בשעת וסתה –אם היא בימי טהרה.
פת לד-נובי- אף שכאב אינו כמכה, מכ"מ תולין בו לענין כתמים, שלא בשעת וסתה, אף יותר מכגריס. למעט שעת וסתה או ג' ימים ראשונים של ז"נ.
פת לה-האם אמא יכולה להעיד שיש לבתה פצע בצדדין- מצד אחד עד אחד נאמן להתיר היכא שלא אתחזק איסורא, אולם הרמא כתב ס"ס קכז דבכל ספק אין לסמוך על עדות נשים, ומכ"מ יש להקל כל שיש סברות להקל כגון: א.הרופא ג"כ מעיד.  ב.דרך שיהיה פצעים לאחר לידה.



סעיף ו
תנוקת סו. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא - דברי רבי, רשב"ג אומר: דם מכה הבא מן המקור - טמא. ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. מאי בינייהו? אמר עולא: מקור מקומו טמא איכא בינייהו.
פסק שוע כרבי רמא הוסיף אשה נאמנת לומר ברי לישהדם אינו מהמקור וטהורה לבעלה.
נאמנת אשה לומר: מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה. (וכן אם אומרת: ברי לי שאין דם זה בא מן המקור, נאמנת וטהורה). (מהרי"ו סימן כ"ה).

טז –מפנה לסע' ה' לגבי מח' בפירוש "מכה שהדם יוצא ממנה"
פת  לו – תוהש, חווד- חולקים על הרמא וסוברים שאין להקל לסמוך על אשה האומרת כי ברי לה שהדם אינו מהמקור, ולהתירה לבעלה, אלא בהצטרף עוד צד לקולא.


סעיף ז
פסק שוע  כתהד שבסע' ה'.

אם כל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאה כתמים, כי אם במקום אחד בצדדין, יש לתלות שממכה שבאותו צד בא. וכל שכן אם מרגשת בשעת בדיקה, כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת, ובשאר חורין וסדקים אינה מרגשת כאב כלל.

טז- עפי הסברו בסע' ה' מזכיר כי דין זה קשה לרמא שפסק שבוק אינה צריכה ידיעה שמכתה מוציאה דם, שהרי מוכח מכאן שרק שיש צד נוסף לתלות, וכגון שיש לה כאב במקום מסוים. אולם הנובי (פת לז) מיישב דכאן אין מדובר בבוק אלא בבולק אשה שיש לה מכה, אלא שבסע' ה' ו-ו' מצריכים אשה בולק לדעת שמכתה מוציאה דם, כשאין סניפים להקל. אולם כאן אע"פ שאין ידוע שמכתה מוציאה דם, מכ"מ יש להקל להקל, כיון שיש לה כאבים בצד אחד בא"מ ע"כ גם באשה שאין לה וסת תולין.


סעיף ח
תרומה-אפשר לסמוך על רופא שמעיד שנתרפאה, רק אם טרם ראתה ג"פ, אבל לאחר שראתה ג"פ צ"ע אם אפשר להתיר תשמיש ע"י רפואה.
הגמ בשם ריצבא-אף שנתחזקה אפשר לסמוך דוקא על רופא יהודי, וכעין שנאמן רופא לומר שריפא בקמע, אולם על רופא גוי א"א לסמוך משום  "אשר פיהם דיבר שוא", מכ"מ אם פסקה האשה לראות  ע"י הרפואה, אפשר לסמוך על גוי כי נאמר בגמ' שיש לזה רפואה.
פסק שוע את סדר העדיפויות כדלקמן:
אם תרצה להתרפאות, צריך שיהיה קודם שתתחזק. אבל לאחר שתתחזק, יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה לשמש אח"כ. ויש מי שמתיר אם אמר לה רופא ישראל: נתרפאת. ואם תראה האשה שפסק דם וסתה וראייתה על ידי הרפואות, וניכר שהועילו, יש לסמוך אף על עו"ג.

שך עפי בח-מוסיף עדיפות נוספת להיתר: דאע"פ שנתחזקה בג"פ,מכ"מ אם ידוע שריפא אשה אחרת שטרם נתחזקה ג"פ, מועיל לסמוך. והקשה בפת (לח) דאם האשה שריפא לא נתחזקה בג"פ מנין שרופא זה יכול לרפא רמ"ת שנתחזקה בג"פ. ומוסיף עוד עדיפות: אם מדובר באשה שעד כה לא היתה משמשת בצער ועתה התשמיש קשה לה שיכולה לסמוך על רופא שאומר שנתרפאה ולשמש בפעם רביעית.
חת"ס-אפשר לסמוך על רופא שריפא, דווקא אם ריפא יהודיה ולא גויה דאין גופם שוה.
מה מוכיח  שהרפוי הועיל, לענין לסמוך על רופא גוי- טהה (רנח)-רגלים לדבר שנתרפאה: 1.הפסיקה לראות כתמים, וכ"ש אם פסק דם וסתה. 2.היתה לה מכה וכאבים ועתה פסקו הכאבים. 4 ע"י בדיקות פנימיות וצילומים.


סעיף ט
תנוקת סו. ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמר ליה לאבדן: זיל בעתה אזל בעתה, ונפל ממנה חררת דם. אמר רבי: נתרפאה זאת. ההיא אתתא דאתאי לקמיה דמר שמואל, אמר ליה לרב דימי בר יוסף: זיל בעתה! אזל בעתה, ולא נפל ממנה ולא מידי. אמר שמואל: זו - ממלאה ונופצת היא, וכל הממלאה ונופצת - אין לה תקנה.
חזרה לראות אחר שנתרפאה- טור-בידוע שלא עלתה לה הרפואה, וא"צ שוב ג"פ, דאגלאי מילתא.
האם משתמשים ברפואה זו כיום-הגמ בשם רמבן-אין בודקין בשפורפרת, ולא מתירין אותה בחררת דם ואם בדקה בהם והיא טהורה אין מוציאין אותה .
ראבד-אין אנו בקיאין בחררה, ובין הפילה ובין לא, אסורה לכל אדם, אולם אין מוציאין מבעלה, אחר בדיקת שפורפרת או רפואה זו עד שתיבעל ותחזור לקלקולה.
דין ממלאה ונופצת- רשי-נופצת בשעת תשמיש.
פסק שוע דאין לסמוך על רפואת הביעתותא לכתחילה

הפחידוה פתאום ונפל ממנה חררת דם, נתרפאת ומותרת לבעלה. ואם חזרה וראתה מחמת תשמיש, אפילו פעם אחת, בידוע שלא נתרפאת. ובזמן הזה  אין מתירין ע"י רפואה זו (הרמב"ן וראב"ד בס' ב"ה). ומיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר רפואה זו, עד שתבעל ותחזור לקלקולה (ראב"ד שם).
שך-לכתחילה אין מורים לה לעשות רפואה זו, בין תחת בעלה ובין נתגרשה, אלא שאם עשתה, מועיל דיעבד שאין מוציאין אותה מתחת בעלה. אולם אם כבר נתגרשה אין מתירין אותה להנשא, ע"ס הבדיקה.
פת לט-נובי- שפע דם היוצא אינו חררת דם. בהלת דם בתשמיש אינו ביעתותא דגמ'.


סעיף י
רמבם (ד,כ)- מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה, ראתה דם בפעם שניה משמשת פעם שלישית, ראתה דם בשלישית הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם, בד"א בשלא היה שם דבר לתלות בו אבל אם שמשה סמוך לוסתה תולה בוסת, היתה בה מכה תולה במכה, ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה בעת התשמיש אינה תולה במכה, ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה, ואע"פ שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.
הגמ בשם מהר"מ- אבל אנו חוששים פעם אחת אחר ראייתה, כגון אם ראתה פ"א בליל שני של טבילתה, להבא אסורה בליל שני של טבילתה השניה, אולם בליל שני של טבילתה השלישית, שרי כדין וסת שאינו קבוע, שאנו חוששים לו רק פ"א.
רמ"ת לאחר לידה- המקרה בשאלת ר' יעקב כץ, למהר"ר יוחנן: לאחר כל  לידה , לאורך ג' לידות, האשה רואה דם בג' טבילות ראשונות. לאחר תקופת ג' הטבילות הראשונות שלאחר כל לידה, משמשת האשה ואינה רואה דם כלל. לאחר הלידה השלישית, משהיו ג' טבילות בהן ראתה דם בתשמיש, עברו עוד שבועיים ואז פירסה נידה ואז בא הבעל לשאול.
ההתלבטות : האם מועיל לתלות בוסת קבוע שנקבע לאחר שרמ"ת, ולטהר הדם שראתה, או אולי כיון שראתה ג"פ, הוחזקה לרמ"ת ולא מועיל מה שנקבע וסת אח"כ.
תשובת מהר"ר יוחנן: א. הסבר שיטת מרדכי-  מרדכי אינו חולק על רשי אלא מסביר אותו וסובר שתולה בוסתה , מדובר שתולה בוסת לקלקול ולא בוסת עצמו.
ב. ולגבי האשה-אע"פ שנקבעו הראיות בג"פ, מכ"מ כיון ששימשה אח"כ פעמים רבות ולא ראתה ,הרי שעקרה לחזקה ראשונה ומותרת לבעלה. ואילו בלידות הבאות יהיה מותר לה לשמש רק לאחר שתעבור התקופה שבה רואה ג'  פעמים,אחרי כל לידה, כיון שמחמת הלידה היא רואה.
תגובת מהריל על תשובת ר' יוחנן: א. עלינו לחוש שלא פסקה לראות דם מחמת תשמיש, הואיל ואין הכוחות שוים, ויתכן שלא נפסקו דמיה לאחר התשמיש השלישי, ואולי תראה גם בתשמיש רביעי.  ב.אין אחידות בתקופות הזמן שבמהלכן ארעו ג' הטבילות הראשונות לאחר לידה, וא"כ אין לומר שהזמן לאחר לידה הוא הגורם, כי אין קביעות.  ג.במה ששימשה ולא ראתה אח"כ מדובר רק בשתי לידות ראשונות ומכ"מ כעת לאחר שרמ"ת לאחר לידה שלישית, שוב נאסרה מכאן והלאה.  ד. מי אומר שהזמן לאחר לידה הוא הגורם, יתכן שהתשמיש לאחר לידה הוא שגורם.
תשובת מהרי כץ למהרי יוחנן: א. אגלאי מילתא שראיות הללו של תשמיש לעולם מחמת מכת הלידה, שכן ראתה תמיד לאחר לידה, וכן שתמיד הפסיקה לראות.  ב.אין לתלות בתשמיש כיון שלא ראינו שום ריעותא לאחר זמן.
תגובת  מהרי יוחנן ,למהרי כץ, על טענות מהרי"ל: דעת ר"ח (המובאת בתוספות) היא שאין רמ"ת אלא באשה שנישאת ומיד לאחר הנישואין רמ"ת ג"פ, אבל אשה שהיו לה תשמישים של היתר אין מצריכים אותה בדיקת שפור' אע"פ שרמ"ת ג"פ. ואע"פ שדחו הפוסקים את ר"ח וסברתם שיש לחוש שמא ניתוספו כוחותיו,ולכן קודם לא רמ"ת אבל עכשיו רואה, אולם מכ"מ, אצלנו היו ביאות של איסור ולאח"כ היו ביאות היתר וכ"ש כשידוע שלאחר לידה הדמים מצויים וע"כ אין מקום להחמיר כמהריל.
תשובת ר' עזריאל: יש להתיר האשה ללא בדיקת שפור כי יש ללכת אחר רוב בעילות שלא ראתה בהן דם.
הד"מ מביא את תשובת מהר"ר יוחנן, אשר תמה על חומרות המהריל. ומוסיף בד"מ שבמקרה זה מדובר באחת מ-2 אפשרויות: 1.לאחר לידה רביעית- שהרי הוחזקה ברמ"ת בכל ג' לידות.    2.לאחר לידה שלישית- ולאחר שרמ"ת ג"פ, בא הבעל לשאול לפני ביאה רביעית, והאשה טרם ראתה דם בוסת מחמת עצמה. (ראה בשאלה המקורית שהאשה הספיקה לראות מחמת עצמה).
מסיק ד"מ- אם עברו ושימשו פעם רביעית ולא ראו, פשוט שמותרת עד לידה רביעית, גם מבלי לתלות בלידה, ואע"ג דעבד איסורא, מ"מ לא גרע מבדיקת שפו'. ואף לרמבם שאוסר בדיקת שפור' בבעלה הראשון , מכ"מ דיעבד כשעשו, אין  מוציאין האשה, וכן אין אומרים בזה שלא יהיה חוטא נשכר.
פסק שוע כהג"מ (ובנוסחה זו של שוע הושמטה המילה "שני" ) ורמא פסק דין רואה לאחר לידה
הרואה דם בשעת תשמיש, מותרת לשמש פעם שנית כשתטהר. מיהו מיחש חיישינן חדא זימנא אחר ראייתה, כגון ראתה פעם אחת או פעמים בליל של טבילתה, כשתגיע טבילה אחרת (צריכה לפרוש) ליל של טבילתה, ואין צריך לפרוש ליל של טבילה שלישית, דכל מידי דלא קבעה וסת לא חיישינן אלא חדא זמנא.
הגה: דין א':  ואם ראתה ג"פ, כל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה, אסורה לבעלה כאילו ראתה ג"פ רצופים, שהרי אי אפשר לה לטבול ולשמש עמו, שהרי היא רואה כל פעם אחר טבילתה. (תשובת רשב"א סימן תתל"ט מביאה ב"י).
דין ב': ואם אירע לה שראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר לידתה, או ראתה אחר כל לידה ג' פעמים, ובנתיים לא ראתה, יש שכתבו להקל להתירה לבעלה, כי תלינן הראייה בחולשתה עדיין מכח לידתה, שהוכו הצדדים מכח לידתה, ולכן רואה סמוך ללידה ולא אחר כך, ותלינן בלידה כמו שתלינן במכה. (הגהות ש"ד סימן מ"ז ותשובת רבי יוחנן). וכל זה אם כבר עברה ושמשה בין לידות הראשונות שהוחזקו ביאות של היתר, אחר ביאות של איסור. אבל אם ראתה ג' פעמים רצופין אחר לידה, לא תלינן בלידה, אלא צריכה בדיקת השפופרת. (כך משמע שם).
דין ג' : מיהו כ"מ שצריכה בדיקה, אם עברה ושמשה, ולא ראתה, מותרת, דתשמיש זה שלא ראתה בו, עדיף מבדיקת השפופרת כנ"ל (ד"ע).


מדוע שינה המחבר מלשון ההג"מ- -1. ט"ס.  2.חווד (טו)-כיון שלמחבר אין נקבע וסת מורכב כאשר ראית הדם היתה לאחר יום מהקפיצה, ולכן אם טבלה וראתה דם, אין זה וסת מורכב לשו"ע (קפט יז) ואילו הגמ סובר שאמנם קפיצה של אתמול גרמה.

דין א' ברמא
טז- נפקמ בין שוע לרמא, הוא ששוע מדבר על ל"ט (או לילה שני שלאחר ל"ט-לפי גרסס אחרת בשוע) הגורם לדם בנוסף לתשמיש,כדין וסת מורכב, ואם מדלגים על ל"ט ולא משמשים בו, יהיה מותר לפי השוע לשמש. ואילו רמא מדבר על ביאה ראשונה הגורמת לראות דם ללא קשר לליל טבילה, ונפקמ אם יש תשמישים של היתר לאחר ל"ט, דלרמא התשמישים שאח"כ שבהם לא רואה, אינן מפסיקים את הרציפות של ג"פ מאחר והיא קובעת וסת לביאה ראשונה, שלאחר טבילה, ואע"פ שבביאה שניה אינה רואה, מכ"מ אסורה על בעלה כי תמיד רואה בביאה ראשונה.

שך- גירסת שך ישנה- לפי חוו"ד (יז)-השוע חושש שתקבע לה וסת בביאה ראשונה שבל"ט. ולפי שוע אם אמנם תקבע לה וסת ג"פ בביאה שבל"ט, אסור יהיה לעולם לשמש בל"ט, אלא רק לפניו או לאחריו. ועל זה הרמא חולק וסובר שאין לל"ט כל נפקמ , אלא רק לתשמיש, ולכן מסביר הרמא שיש מצב בו שימשה ג"פ ורואים אותם כאילו הם רצופים, אע"פ שבאמת אינם רצופים באופן הרגיל, דהיינו אם אחרי שראתה דם בביאה ראשונה של ל"ט עברה ושימשה באיסור וראתה עוד 2 פעמים, ועל זה מחדש הרמא דדינה שאסורה לשמש עם בעלה לעולם, עפ"י עקרון של"ט אינו גורם ולכן בין ראתה בל"ט ובין שלא בל"ט, מצטרף לג"פ ודינה שאסורה לבעלה.
אלא שאם שימשה באיסור ולא ראתה, בזה הרמא, לדעת השך,  לא מחמיר וע"כ אין דינה כרמת ג"פ ברציפות, ובזה חולק הטז ואומר שביאה ראשונה לאחר שטבלה, היא שקבעה וסת וא"כ מה שלא ראתה אח"כ לא מעלה ולא מוריד.
לפי גרסה חדשה בשך-אע"פ ששימשה באיסור ולא ראתה, דינה כרואה ג"פ ברציפות כיון שצריכה לטבול כל פעם, והיינו שיטת הטז.(תוהש ל)

דין ב' ברמא
טז (טו)-המקרה המובא בטז- אשה רואה פ"א מיד לאחר לידה, ואח"כ משמשת ולא רואה וכן היה בג' לידות, וע"ז פסק ר' יוחנן שמכיון שהוחזקה בביאות של היתר בינתיים, יש לתלות שרמ"ת היה מחמת הלידה והוי כמכה. ומסיק הטז שאם לא היו ביאות היתר בינתיים אלא רק ראיה אחת בתשמיש ראשון לאחר לידה, במשך ג' לידות, תהיה האשה אסורה. ומזה מסיק בטז שאם ראתה ג"פ רצופין לאחר לידה ראשונה ,הרי היא נאסרת עד שתעבור שפו', כיון שמקרה זה חמור ממה שראתה רק פ"א.
ועוד- שהרי אם היו ג"פ של רמ"ת לאחר לידה, לא מועיל מה שתשמש בפעם רביעית, ואף אם לא תראה בה, ואף שפו' לא תעזור לה כיון, שביאה ושפור' מועילים רק במקום שיש חשש שתראה דם בביאה, ומה שלא תראה בשפור' מוכיח אמנם שלא מוציאה דם, אולם כאן נתחזקה שרמ"ת ג"פ לאחר לידה, ובכגון זה לא שייך בדיקת שפור', שהרי ודאי תראה דם גם לאחר לידה רביעית, ודין תשמישים לאחר לידה כדין תשמיש בליל טבילה . ורק אם בא עליה באיסור אחר לידה ולא ראתה, פוקעת חזקת איסור לראית דם לאחר לידה.
הטז מקשה על הרמא: 1.איך מקל הרמא בראתה לאחר כל לידה ג"פ רצופין, שאפשר לתלות במכת הלידה, כשעברה ושימשה, והלא היא מוחזקת לרמ"ת לאחר כל לידה.
2.מדוע אח"כ כותב הרמא שאם רואה ג"פ רצופין אין תולה בלידה, הרי גם ברישא היו ג"פ רצופים.
3.אם כבר ראתה ג"פ, מה מועיל ששימשה  בין לידה ללידה, הרי כבר הוחזקה לראות ג"פ לאחר לידה, ומה שהתיר ר' יוחנן זה רק כשראתה פ"א אחר לידה, ואח"כ היו ביאות היתר, אבל כאן תהיה מותרת לשמש רק עד לידה רביעית ולאחר לידה רביעית תיאסר מיד.
ומסכם הטז- דיש ט"ס ברמא ויש להשמיט מילת "ועברה".
הדין לפי טז- 1.אם רמ"ת פ"א לאחר לידה  ובתשמישים הבאים לא ראתה, מותרת לאחר לידה רביעית, כיון שאין רציפות,של רמ"ת ג"פ, וע"כ לא עברה שום איסור.
2. אבל אם רמ"ת ג"פ רצופים לאחר לידה, יש להצריכה שפור', ולא יעזור אם תשמש ולא תראה, אלא רק שתוכל לשמש עד לידה רביעית, כיון שדרך אשה זו לראות לאחר לידה דוקא.
3. המקרים בהם יועיל אם עברה ושימשה: א.לאחר שרמ"ת ג"פ לאחר לידה- ויועיל לה לשמש עד לידה רביעית. ב.לאחר שהוחזקה שרמ"ת ,לאחר לידה, ועברה ושימשה לאחר לידה רביעית.  ג.כל אשה שרמ"ת ג"פ ועברה ושימשה.

שך (לא)- אם ראתה ג"פ לאחר לידה, לכתחילה אסור לה לשמש עד שתעבור שפור'. אולם אם עברה ושימשה, ולא ראתה, ואח"כ בלידה הבאה שוב ראתה ג"פ, מותרת, כיון שכבר הוחזקו ביאות של היתר לאחר ביאות של איסור, המוכיחים שניתן לתלות הדם בחולשת הלידה, ב-ג' לידות קודמות ומועיל להתירה לשמש לכתחילה לאחר לידה רביעית, גם אם תראה מ"ת ג"פ.

נקה"כ- מכביר ראיות נגד הטז וביניהם: דלכאורה ,לשיטת הטז, גם בדיקת שפור' לא תעזור לאשה, אע"פ שתעשה אותה לאחר לידה רביעית, ועל כן ודאי צריכה להתגרש, דאסור לה להתעבר שוב.
ומסכם: דאמנם כשראתה ג"פ לאחר לידה, חוששים שמא קבעה וסת לרמ"ת לאחר לידה, והיינו כשלא היו תשמישי היתר, ומכ"מ כיון ששימשה אח"כ ולא ראתה אפשר להקל ולתלות שהדמים היו מחמת מכת הלידה.
ולכן גם בדיקת שפור' מועילה אפילו בריחוק מן הלידה, שיהיה אפשר לתלות , שהדם הוא ממכת הלידה.

כמו מי נפסק להלכה- חווד (כו)-אין סומכים לגמרי על השך, אלא לענין שלא תיאסר על בעלה כרמ"ת, אבל צריכה ז"נ שמא הוא דם נידה, ואין תולין לגמרי במכה. לצרף לפת מו

דין ג' ברמא- ומפרש דלגבי יולדת מדובר שילדה ג"פ ולאחר כל לידה ראתה פ"א ולא הוחזקה בביאות היתר בינתיים, ואמנם לכתחילה אסור לה לשמש לאחר לידה רביעית, אלא שאם עברה ושימשה, ביאה ראשונה לאחר לידה רביעית ולא ראתה, מועיל להתירה לבעלה. ולגבי אשה רגילה מדובר שעברה ושימשה לאחר ג"פ שראתה דם וכו'.


דין ב' ברמא-שך-מסביר דין רמא- לאחר לידה 1 ראתה ג"פ רצופין. וכן לאחר לידה 2 ראתה ג"פ רצופין. בין לידה 2 ללידה 3 שימשה ולא ראתה.  וכן לאחר לידה 3 ראתה ג"פ רצופין אולם כעת באה לשאול, והדין שאמנם לכתחילה אסור היה לה לשמש לאחר ג"פ שלאחר לידה ראשונה, ובדיעבד תולין מה שראתה בחולשת לידה, דמה ששימשה אח"כ עדיף מבדיקת שפופר'.

שך לב- רמ"ת העולים לג"פ רצופים לאחר לידה, הם דווקא ברמ"ת לאחר ימי טוהר, אבל בראיה בימי טוהר, כיון שמן הדין זהו דם טהור, אין להוציא אשה מבעלה.
ומקשים הנוב"ת (צה) וחווד כ- אם רמת , אז מה אכפת שזה דם טוהר, הלא סו"ס מחמת תשמיש יוצא דם וכ"ש שקי"ל שכל הדמים באים ממעין אחד (לה) דלכאורה יש לחוש מחמת ממלאה ונופצת. ומתרץ הנובת- מה שנאסרת  בג"פ זה מחמת וסת, וכיון שאין קובעת וסת מימי טהרה לימי טומאה. ואילו חווד- דוחה הנובת,  שהרי גם בימי מניקותא אינ הקובעת ומכ"מ אם תראה ג"פ נאסור אותה, וע"כ החשש גם  שמא ממלאה ונופצת ,ומסיק דאע"פ שאינה נעשית רמת בדם טוהר, כיון שאין ספק שהוא טהור, מכ"מ יש ספק האם נאסרת מדין רמת, וזה ספק בדרבנן וספד"ר לקולא.
שך לו- מביא דעת אפי רברבי דבעינן ג"פ שעברה ושימשה כדי לעקור ג"פ של רמ"ת, אולם השך דוחה כיון שלכו"ע בדיקת שפור' מועילה להתירה וכ"ש תשמיש.

פת מ-נוב"י כתב שבזקנה (=שקורין לה אימא בפניה) יש מקום להקל בדין זה. כיון שזה היה פעם ראשונה שארע לה ואינו מן המנין, והבדיקה לא היתה סמוך לתשמיש. ומקשה פת דאם נמצא על עד שלו א"א להקל כלל ומסביר דין הנוב"י בשמצא על חלוק הבעל ולא על עד בפעם ראשונה.
פת מא- מתקן לשון שוע, במקום "ליל של טבילתה" צ"ל ליל שני של טבילתה". שחוששים לרואה מחמת תשמיש בגלל ביאה ראשונה, ולא בגלל יום ידוע (ל"ט), כיון שהוחזקה לראות ג' ראיות של ביאה ראשונה, יש לאוסרה לשמש אפילו שלא בל"ט, ונפקמ ברואה ג"פ בל"ט, דלהסבר זה אין להתיר לשמש יותר, בעוד שלפי הנוסח המצוי, תהיה מותרת לשמש בליל שני שלאחר טבילתה, כיון שקבעה וסת רק לל"ט.
האם צריכה לפרוש כשראתה בל"ט טרם תשמיש-  פת מב- חווד יד -אם ראתה ל"ט טרם תשמיש א"צ לפרוש בל"ט הבא. וכל מה שצריך לפרוש זה דוקא אם רואה בעונת טבילה, בין בשעת תשמיש ובין לאחריו, ובלבד שיהיו באותה עונה, כי בעינן עונה וסת מורכב לטבילה ולתשמיש.
פת מג-  חווד יד חולק על שוע, דוקא אם עברה ושימשה ל"ט שני א"צ צריך לפרוש בל"ט שלישי. אבל אם לא שימשה בל"ט אסורה לעולם לשמש בל"ט. וכן אם ראתה ליל שני של טבילה, אסורה לשמש ליל שני של טבילה לעולם,עד שלא תעבור ותשמש בו ואל תראה לפי הג"מ דחיישינן שמא טבילה של ליל טבילה גרמה בשלוב תשמיש ביום השני לראיה ביום בשני. וכל וסת אינו נעקר אלא כעין שנקבע.
כיצד נעקר ל"ט בו ראתה בתשמיש- סדט כג אין לתלות מיד שהוסת מורכב מטבילה ותשמיש, אלא תולין קודם בטבילה, ולכן אם לא ראתה בל"ט הבא, מותרת. אבל אם רמת ג"פ בל"ט נאסרת דאז מוכח דזה וסת.
ממה נובעת מח' חווד וסדט- לגבי האם טבילה לחוד מועילה לעקור וסת- חווד יד- טבילה היא כוסת לקפיצות, שאין צריך לחוש בפ"א אלא בצרוף טבילה, כוסת מורכב, ולכן א"צ לחוש לטבילה עצה וגם לא לליל תשמיש כשעומד בפ"ע. ולכן רק כששימשה באיסור מועיל לעקור חשש לוסת מורכב.
ואילו סדט כג- טבילה יכולה לגרום לדם ותר מקפיצה ולכן מספיק שטבלה ולא ראתה, מויעל שנתיר לה לה לשמש בל"ט הבא אף שיש בו גם תשמיש.
ששה ה-מצוי שרואים דם אחר תשמשי בתקופה שלאחר לידה ותולין שבא מהצדדין, ובפרק בימינו שיש גם תפרים אשר בלחץ התשמשי מוציאים דם.
חווד (טו)-אין מועיל בדיקת שפור' להתירה בל"ט, משום ששפו' מועילה רק לחשש של ממלאה ונופצת, אבל לא מועיל לרמת שנקבע כוסת, כי לעקור וסת צריך עקירה בג"פ.
פת מד-אשה שקבעה לביאה ראשונה לאחר טבילה, אלא ששימשה בינתיים, ולא ראתה, לדעת טז אסור , ואילו לשך מותרת. ( לפי גרסה ישנה) כיון שלא היו ג"פ רצופין.
ועוד נפקמ- באשה שרמת בל"ט בביאה ראשונה, ואילו בין וסת לוסת ראתה כתם ועליו טבלה, ושימשה ולא ראתה, וגם זה נכנס למח' טז ושך.
וכן מביא עוד מקרים בהם הנפקמ האם חוששים לביאה או ליום מיוחד.

פת מה- אם ראתה ג"פ בל"ט בביאה ראשונה, היא תוכל לבדוק בשפור' מיד לאחר טבילתה. ואם לא בדקה בל"ט מיד לאחר טבילתה, אין לסמוך על זה להתירה, אלא, אם רק מצאה דם בצדדים.

(פת מו)(סד"ט כו, חווד חי) - שגם ברואה דם לאחר לידה צריכה ז"נ ואינה תולה בפצעי לידה.
חווד יח- אם לא ראתה דם בביאה ראשונה, לאחר לידה, ואח"כ ראתה, שוב אין תולין בפצעי לידה.

פת מז- לשיטת נובי שרמת היא מחמת וסת התשמיש, הרי שאם יש ספק אם אחד הפעמים מראיות הדם בתשמיש היה בתוך ימי הטהרה שלאחר הלידה, אין זה מצטרף לג"פ , כיון שוסת התלוי במעשה הוא מדרבנן.


סעיף יא
האשה כשהיא עושה סג: מתני'. היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה להיות רואה ליום כ' - זה וזה אסורין. שינתה פעמים ליום כ' - זה וזה אסורין. שינתה ג' פעמים ליום כ' - הותר ט"ו, וקבעה לה יום כ', שאין אשה קובעת לה וסת - עד שתקבענה ג' פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת - עד שתעקר ממנה ג' פעמים.
ועל משנה זו תשובת הרשבא למהר"מ-אשה שרמ"ת, ואחרי חצי שנה שוב רמ"ת-מותרת לבעלה. אין כאן דין רמ"ת כיון שלא ראתה ג"פ בוסת שוה או בוסת הדילוג. אבל מכיון שעליה לעקור הראיה הבודדת, עליה לחשוש להפלגה אחרונה שבה ראתה, ועליה לפרוש למשך עונה אחת כעבור חצי שנה מיום שראתה לאחרונה. וכן מספיק בפעם אחת שלא תראה .
אבל אם כבר קבעה וסת לראיה מחת תשמיש,  ניתן לעקרו רק אם לא תראה ג"פ בשעת וסתה, ולכן צריכה לפרוש בהם, ומותרת לשמש בין וסת לוסת.
ומפרש הרשבא "ואם יש לה וסת תולה בוסתה"- ששימשה כל החודש וראתה דם בימים 10,20,30 , וזה קביעת וסת לראות דם מחמת תשמיש כל 10 ימים ולכן עליה לפרוש בחודש השני בימים:10, 20, 30. ומשמשת ללא בדיקה בין וסת לוסת.
פסק שוע כרשבא
אשה שראתה מחמת תשמיש, ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש,  מותרת לבעלה, שהרי לא קבעה בג' וסתות שוים, ולא בדילוג.  מיהו  חוששת לאחרון פעם אחד, וכשיגיע חצי שנה מיום ראיית דם האחרון, אסורה עונה אחת. ואם קבעה וסת לראיית דם מחמת תשמיש שלש זימני וסת שוה, מותרת לשמש בין וסת לוסת. אך ימי הוסת פורשת עד שיעקר שלש פעמים.

פת מח-חווד-  אשה שרמ"ת נאסרת לאותו יום של החודש לעולם, אא"כ עברה ושימשה ולא ראתה, כי רק שילוב של יום ותשמיש עוקר את האחרון.
פת מט-חתס- שיש הרחבה להג"מ באופן שלא רק חוששין לל"ט , אלא אפילו צריכה לחוש ברמ"ת מס' לילות אחר ל"ט. וע"כ מותר לה לשמש עד ליל ד' מל"ט. וצריכה לפרוש בליל ד' מל"ט, ומותרת לאחריו. וכל זה בהנחה שאין כאב ואמנם יצא דם מהמקור.
פת נ- חוד-אם קבעה לה וסת בתשמיש מורכב עם הפלגת ימים, ואח"כ עבר פעם אחת שלא ראתה, נתבטל קביעותה (עפי שך סקמה בקפט). ואף אם חזרה וראתה, אין עליה לחוש אלא לחצי שנה בלבד.


סעיף יב- שאין להשהות אשה שרמת מחשש שיבוא עליה
מקור ? ?  אשה שראתה בתשמיש ראשון לאחר טבילה במשך ג"פ רצופים- אין לה תקנה ותתגרש לאלתר ואסור להשהותה, אף אם אינו רוצה לבוא עליה מחשש:
א.כיון שוסתות דרבנן (טז:), הרי שאם תטבול, אין בבעילתה איסור דאו' ויכול לבוא להקל באיסור דרבנן.
ב. לפירוש רשי שאינה יכולה לעשות הבדיקה תחת בעלה הראשון (סו:) הוי איסור דאו'.
וניתן להקל שלא יגרשנה אם לא נשא אשה אחרת כאשר משהה ע"י שליש ובשכונה אחרת, ולא ילך אליה אלא העדים. ואם כבר נשא אחרת יוציא ויתן כתובה. (לכאורה למה כתובה הרי הריעותא ממנה)

פסק שוע
הרואה מחמת תשמיש ג' פעמים, אסור להשהותה אף אם אינו רוצה לבא עליה, אלא א"כ רוצה להשהותה ע"י שליש. ולא ילך אצלה, אלא בעדים.

פת נא- האם גם באשה שאינה יכולה להיטהר לבעלה יש חובה על בעלה לגרשה- כדין רמ"ת, או דווקא ברמ"ת מחמירים כיון דמקל לומר דכשבא עליה היא טהורה, והוי רק איסור דרבנן. נשאר בצ"ע.  וקשה דהלא סע' יד פושט להדיא
פת נב-באה"ע (א,ג)-בזה"ז לא נהגו לכוף על זווגים, אף למי שלא קיים פו"ר.


סעיף יג- עד מתי תולין בדם בתולים

תוספתא- כולם בודקים אותם בשפורפרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים.
ב"י-מזה שהזכירו שפורפרת משמע שראתה דם ג"פ. ואין דם בתולים צריך בדיקת שפורפרת מפני חזקה שדמיה מחמת בתולים טהורים. ומקרי דם בתולים עד שתפסיק פעם אחת מלראות דם מחמת תשמיש.
ב"י מביא הוכחה נוספת
תינוקת משנה סד: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וניסת, ב"ש אומרים: נותנין לה ארבע לילות, וב"ה אומרים: עד שתחיה המכה. הגיע זמנה לראות וניסת, ב"ש אומרים: נותנין לה לילה הראשון, וב"ה אומרים: עד מוצאי שבת, ארבע לילות. ראתה ועודה בבית אביה, ב"ש אומרים: נותנין לה בעילת מצוה, וב"ה אומרים: כל הלילה כולה.
ועל משנה זו איתא בשמאי יא: תנן התם, תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת, ב"ש אומרים: נותנין לה ארבע לילות, וב"ה אומרים: עד שתחיה המכה. אמר רב גידל אמר שמואל: לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש, וראתה שלא מחמת תשמיש; אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה - טמאה. עבר לילה אחת בלא תשמיש וראתה - טמאה. נשתנו מראה דמים שלה – טמאה.
תוס'-א. אפילו משמשת לעתים נדירות הוי דם בתולין.
ב.שמשה בלילה וראתה למחרת או בלילה שלאחריו בלא תשמיש טהורה.
ג. שמשה בלילה וראתה יום שני לשימושה- טמאה דעבר עליה לילה.
ד.אם נשתנה ביום מראה הדמים מאשר היה בלילה-טמאה.
ה.אם פסקה לראות מ"ת וראתה אח"כ בין בתשמיש בין שלא בתשמיש-טמאה.
ב"י-אף שרק בבעילת מצוה מותר לשמש כל הלילה הראשון, בלי להתחשב בדם, מכ"מ לענין רמ"ת, אין מחשיבים את הדמים במנין דם מ"ת אלא תולין בדם בתולים כל שרואה דם מחמת תשמיש, כיון שרוב הנשים אינן רמ"ת. ואף מה שהגמ' אומרת שהיא טמאה , אם עבר לילה בלא תשמיש ומצאה דם, הינו שטמאה נידה משום אותו הדם, אבל אם תחזור ותראה בתשמיש, אפילו כמה פעמים, לא נחזיקה כרמ"ת עד שתשמש פ"א ולא תראה. אולם מסכם הב"י שהוא מסתפינא מלהתיר דמים כאלה אא"כ יהיו ידיים מוכיחות שהם דם בתולים.
ד"מ-תשובת מהרם פדואה-אפשר לתלות בדם בתולים ברמ"ת  4 ו-5 פעמים כל עוד לא הפסיקה מלראות בתשמיש, ויש צער, אולם אם אין צער כלל, אין לתלות עוד בבתולים כי חיתה המכה.
בח-סברת מהרם פאדוה היא סברת עצמו בלי שום ראיה להחמיר לעגן אשה דאין לנו אלא מה שמוצאים בתלמוד.
פסק שוע דתולין בדם בתולין לעולם (ולכאורה חזר בו מ"מסתפינא") ורמא פסק להחמיר כהר"ם פאדוה
הבועל את הבתולה כמה פעמים, וראתה דם מחמת תשמיש, לעולם מחזקינן שהם דם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם מחמת תשמיש. ואם אחר כך תראה שלש פעמים מחמת תשמיש, הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש. הגה: ואפילו אם לא פסקה לראות פעם א', אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש, הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים. (תשובת מהר"ם פדואה סימן י' /ט'/). מי שיוצא דם ממנו דרך פי אמה, ושמש, האשה תולה בו (ב"י בשם תשובת הרשב"א). וע"ל סימן ק"ץ (סעיף כ').

טז יז-חולק על שוע וסובר שמה שנאמר שמחזקינן כמה פעמים בדם בתולים הינו דוקא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דאז תולין עד שתחיה המכה, ודוקא בזה דיבר שמואל, אבל אין להקל בכל שאר הבתולות. ואין להקל כב"ח.
שך לז-אין להקל כבח  בשאין צער .

פת נג- חווד-בתולה שרמ"ת ויש לה צער וכאב, והיו לה ביאות שלא ראתה בהם, ואח"כ שוב חזרה ורמ"ת. יכולה לתלות שביאות היתר לא היו ביאות גמורות ואין נחשבות כהפסיקה לראות דם בתולים בהצטרף קולות נוספות.
בתולה בוגרת שלא פסקה מלראות דם מתשמיש ראשון, ומשמשת בצער, חייבת למנות ז"נ ולטבול.
פת נד- חווד-אם בתשמיש ראשון לא היה דם, שוב אינה תולה בדם בתולים.
אם לא בדקה פעם אחת – שוב אינה יכולה לתלות בדם בתולים.
פת נה- הנובי-אשה שראתה ג"פ, ותולה בדם בתולים, אולם אין צער, אפשר להקל אם יש לה וסת קבוע (כמרדכי), אלא שלא תשמש בל"ט אלא לאחריו, ואף אם אין לה וסת קבוע תשמש בליל שני מל"ט. אולם אם תראה בליל שני חוזר דינה לנפקמ בין יש לה וסת או אין לה, וכן לנפקמ אם יש לה צער או לא.
חתס- בתולה שלא הפסיקה לראות דם, עם הרגשת כאב, אולם אומרת שמרגשת שהדם יוצא מן המקור, דינה כרמ"ת גמורה כיון שנפתח מקורה ויצא גם דם נידות.


סעיף יד
תשבץ- אשה שיש לה מכות ופצעים ומים קרים מזיקים לה ,מותר לחמם המים ע"י עששיות ברזל כמו לכהן גדול (יומא לד:) ואם א"א גם בזה תצא מתחת בעלה אם אין לו אשה אחרת כדי שלא יתבטל מפו"ר.
פסק שוע
אשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול, תצא מתחת בעלה, כדי שלא יבטל מפריה ורביה.

יורה דעה- קפח
דני מראות הדם

סעיף א
5 דמים המטמאים מהתורה- כל היד יט. משנה -חמשה דמים טמאים באשה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג. בש"א: אף כמימי תלתן, וכמימי בשר צלי, וב"ה מטהרים. הירוק, עקביא בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין. אמר רבי מאיר: אם אינו מטמא משום כתם - מטמא משום משקה. רבי יוסי אומר: לא כך ולא כך. איזהו אדום - כדם המכה, שחור - כחרת, עמוק מכן - טמא, דיהה מכן - טהור. וכקרן כרכום - כברור שבו, וכמימי אדמה - מבקעת בית כרם ומיצף מים, וכמזוג שני חלקים מים ואחד יין, מן היין השרוני.
מנין שיש גם דם טהור- בגמ' יט. מנלן דאיכא דם טהור באשה? דלמא כל דם דאתי מינה טמא! אמר רבי חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא: אמר קרא +דברים י"ז+ כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טהור לדם טמא.
כיצד אפשר להבחין בין דם טהור לדם טמא- וממאי דהני טהורין והני טמאין? אמר רבי אבהו: דאמר קרא +מלכים ב' ג+ ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא.
מנין שיש 5 סוגי אדום- אימא אדום ותו לא! א"ר אבהו: אמר קרא (ויקרא י"ב) דמיה דמיה - הרי כאן ארבעה. והא אנן חמשה תנן! אמר רבי חנינא: שחור - אדום הוא, אלא שלקה. תניא נמי הכי: שחור - כחרת, עמוק מכן - טמא, דיהה - אפי' ככחול טהור. ושחור זה, לא מתחלתו הוא משחיר, אלא כשנעקר הוא משחיר, משל לדם מכה - לכשנעקר הוא משחיר.
דין הירוק- כל היד יט:-  וחכמים מטהרין. היינו ת"ק! איכא בינייהו לתלות.
רשי –לתלות- ת"ק סבר ה' דמים טמאין ודאי ואידך ספיקא ולב"ה טהורין ממש.
פסק הראש, רשבא,רמבם (ה,ו)- כחכמים.
כמימי תלתן וכמימי בשר צלי- כל היד יט.-   וב"ה מטהרין. היינו תנא קמא! איכא בינייהו לתלות.
רן בשם רמבן- הלכה כת"ק.
ראש- הלכה כב"ה.
ב"י- אע"פ שהלכה כב"ה- כיום מטמאים כל שיש בו מראה אדום- כל היד כ:-מובא כי כמה חכמים לא ראו דם משום שלא בקיאין.

סוגי מראות טהורים- המפלת כא.-משמע בגמ' דלבן וירוק טהורין.
ראש- ובדורות הללו אין בקי לראות בדמים לישען על חכמתו ולהפריד בין דם לדם ואפילו בימי חכמי התלמוד היו מן החכמים שהיו נמנעים לראות דמים כל שכן האידנא שאין לטהר שום דם הדומה למראית אדמומית אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזהב
רמבם (יא-יב,יג)- וכן כל מה שאמרנו ביולדת שאמו טהורה הרי היא טהורה בזמן הזה, וכן האשה שראתה לובן או דם ירוק או שהשליכה חתיכה אדומה שאין עמה דם הרי היא טהורה אף בזמן הזה שלא החמירו אלא ברואה דם טמא [ואין זה דם טמא]. +/השגת הראב"ד/ כל מה שאמרנו ביולדת וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין אני אומר כן שהרי בצורת הפנים אמו טמאה לידה ומי יכיר בצורות ויטהר עכ"ל. /השגת הראב"ד/ הרי היא טהורה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ גם זה טעות שהרי אמרו אין פתיחת הקבר בלא דם הילכך טמאה עכ"ל.+ ובהלכה יג- וכן אם היתה בה מכה והיה הדם שותת ממנה או שבא הדם עם מימי רגלים ה"ז טהורה ולא נתחדש דבר אלא ספירת שבעת ימים נקיים לכל רואה דם טמא כמו שאמרנו ושיהיו כל מראה דמים טמאים.
מהו הירוק- תוס' יט: ירוק כמראה אתרוג, צהוב שעוה- ובזה נחלקים עקביא בן מהללאל וחכמים, כיון שדומה לחלמון הביצה או לזהב הנוטה לאדמומית.
ב"י- הלכה כחכמים.
ירוק ככרתי- ב"י- לא עלה על דעת שום אדם שיהא טמא דהא אין לו מראה אדמומית כלל.
ד"מ- מרדכי- בכלל הירוק הכשר- כחול , ירוק וצהוב.
שאר מראות שאין בהן ספק אדמומית- ב"י- טהורים ככרתי. ומה שלא הזכירו אלא כרתי כי יש בו כגוון הזהב. ויש מי שאומר שנוטה לאדמומית
צבע ירוק סמיך- רמב"ם (ה,ו)- ולא כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד שנאמר דם יהיה זובה, לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק אע"פ שסמיכתו כדם הואיל ואין מראיו מראה דם ה"ז טהור.
אפור- תהד- מגמגם להתיר בלבן שהוכהה מראיתו מאבק ובירוק.
ב"י- ראיתי נהגו להתיר ללא שום גמגום כלל.
הרגשת פתיחת המקור ומציאת לחלוחית לבן- תה"ד- לא חיישינן שמא יצאה טיפת טיפת דם ונמוקה, ואף שהרגשה מטמאה מדאו' מכ"מ בהימצא לחלוחית לבנה- ניתן ניתן לתלות בה.
הרגשה ולחלוחית סמיך, ויש בו מישוש קצת- תה"ד-ירא אנכי להקל מפני הטועין.  ב"י- חומרות יתרות ולית דחש להו.
מראה בלבד וכמו צבע בעלמא ללא הרגשה- תהד- יש לטהר.
פסק שוע  ורמא פוסק לכאורה להקל כתה"ד אך מפנה לקצ , שם פסק השוע להחמיר כתהד ורמא לא פליג שם.

כל  מראה אדום, בין אם היא כהה הרבה, או עמוק, טמאים. וכן כל מראה שחור. ואין טהור אלא מראה  לבן  וכן מראה  ירוק, אפילו כמראה   השעוה או הזהב, וכ"ש הירוק ככרתי או כעשבים. (מרדכי). (וכן מראה שקורין  בל"א בלו"א בכלל ירוק הוא), ואפילו יש בו סמיכות דם והוא עב הרבה, ואפילו הרגישה שנפתח מקורה, ובדקה  מיד ומצאה  מראות הללו, טהורה (ד"ע דלא כת"ה סימן רמ"ו דמגמגם בזה). הגה: וכן עיקר. (ב"י וטור), דלא כיש מחמירין לטמאה אם יש בו סמיכות והוא עב. (ת"ה סימן רמ"ו). (ואם הרגישה שנפתח מקורה, ובדקה מיד ולא מצאה כלום,  ע"ל סימן ק"ץ).

שך ב- אפור צבע טהור.  למקורות
טז ב-סמיכות אפורה טהור כיון דאין מראה זה בא מאדום.
ירוק בזמן יציאה מן הגוף ובזמן שנתיבש נעשה אדום בקצותיו- בח- דינו כטמא כיון דאמרינן שהיה אדום מעיקרא ובזמן היציאה מהגוף לקה והפך לירוק. ולכן בעינן שיחכה המורה עד לאחר שיתיבש לודא שנשאר ירוק.
שך ב- חולק על בח דלא מחזקינן ריעותא. כמו שלא מבשלים בני מעיים  של בהמה שנפלה לאור, לראות אם משתנה מראיתם, ומותא לאוכלם בצלייה מיד. (נב).
טז א- ג"כ חולק על בח, דא"כ לא תועיל בדיקה שלפניתשמיש לאשה בול"ק שהרי תצטרך להמתין (קפו) . (פת ג- מעיר על הטז שא"צ לראות בלילה, שהרי יכולה להשאיר ליום). וכן שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות (כל היד כ:), ואין אומרים אם היה לח היה ודאי מטמא. ועוד ראיות. ומסכם הטז, ע"כ נראה דלית מאן דחייש לאותה חומרא.
סמיכות לבן עב, האם תולין באדום שנתלבן מחמת מים חמים- בח- טמאה. ואילו טז חולק כיון שלא הוזכר הגמ' אם יש נפקמ לרחיצה בחמין, והמחמיר יחמיר על עצמו.
מראה לח טהור וכשניבש הפך מראהו לטמא- פת ג- מביא מח' ונפקמ האם אזלינן תמיד בתר יציאה מן הגוף, הן לטהר והן להחמיר, או אמרינן גילה סופו על תחילתו.
שיעור הזמן לענין הרגשה ומציאת מראה טהור-חוד ה- תוך שיעור וסת .
הרגישה ומצאה כתם גדול טהור ובתוכו נקודה אדומה כטפת חרדל, והחלוק אינו בדוק- פת ה- מתלבט האם נתלה הרגשה בכתם הטהור ואת הדם נתלה במאכולת, או שמא נתלה ההרגשה במראה הטמא ומשאיר במח'.
בלילה נראה טמא וביום כשהוא יבש- טהור- יש להקל ולטהר.פת א.
סדט קצ ססק"צג- דוקא אם המראה בלילה היה בספק. אבל אם המראה הוחזק לטמא בלילה- אין להקל.
כנ"ל אבל אם חזר וראהו פעם שניה ביום ונשתנה מראיתו- יש לאוסרו.
צבע כקליפת הערמונים ,כמו הקפה- טהור- סדט א- לפי שאינו נוטה לאדמומיות.
למקורות- צבע ירוק ( הכוונה לצהוב או זהב, ולא לירוק ככרתי- שודאי כשר)-פת ב- בשם של"ה ורש"ל- יש להסתפק בכשרותו, ויש להקל רק אם יש צד אחר להורות שאינו דם נידות. וכ"ש שאם היתה הרגשה, אין להקל. ובכתם בלי הרגשה יש להקל, ובקנוח ללא הרגשה- לפי הענין.
סד"ט ב- אע"פ שהאחרונים השמיטו הנ"ל, העל נפש יחמיר על עצמו לפי ראות הענין.
אשת חבר ששאלה לחכם במראה נוטה לאדמומית וטיהר, האם בעלה רשאי להחמיר- חת”ס (יו"ד קמט)- מצד אחד יכול , דלא גרע מאחד שאינו רוצה לאכול מבהמה שהורה בה  חכם , ומצדש ני הרי הוא משועבד לאשתו. ומסיק שרשאי להחמיר על עצמו, אף שבנישואין לא היה כ"כ, כיון שידוע שת"ח כל זמן שמזקים מוסיף בפרישות וניחא לנשותיהן שעולה במדרגה. ואף אם היא מוחה אומרים שהיא התקלקלה, ומעולם לא נשתעבד לזו.

פרוש " מראה שכהה" לעומת "עמוק" ששה ב,ג- כהה בלשה"ק נחלש, רשי יט.) ולפי זה עמוק פרושו צבע שהתחזק מריאתו, ולכאורה פשוט שאם נחלש טמא, כ"ש שאם התחזק, ומעיר שש" שהרשבם פירש עמוק- שנוטה להתבהר ואילו כהה שהוא צבע חזק יותר, ואף שהרמבן דחה פרוש זה מכ"מ חשש השוע  לפרוש זה והוציא מן הספק.
לפעמים כתם שחור מסתיר צבע אדום- ששה ו.
ששה יא-כחול לא שכיח כדם, אבל דם ירוק ושאר מראות שכיחים.
פירוש ירוק- ששה ח-סוכה לא: חולין מז: יש ג' מיני ירוק: צהוב ירוק כחול.
כחול כהה- טמא כיון ששרשו שחור.
צבע נוטה לזהב-טהור.
האם להחמיר בצהוב כחלמון הביצה, או כשעוה- ששה ט- אע"פ שהשל"ה החמיר המסורת היא שמטרים ויש מקום להחמיר כשנוטה לזהב אם זה בהפס"ט ולא בבדיקות.
יש 2 סוגי סמיכויות היוצאות מהמקור- ששה יב- לפי תהד- א. נעשית בפרוזדור מזיעת האשה- אינו סמיך. ב. נעשית במקור ואין מראה דם- סמיך.
ששה יד- וזו הלכה פסוק מדורות עולם דמראה טהור- כשר, אפילו הוא  עב סמיך.
חומרת בח לגבי סמיכות לבן לאחר רחיצה- ששה טו- החכה שאין לחוש לבח. ועכ"פ יש למעט ברחיצה בז"נ משום שיכול לקלקל בבדיקות. וברחיצה בטוש אין להחמיר כלל.
ששה טו על טז א- מישב הקושיא על הטז, שכן נאמר בבדיקה קו"ת שאין להשאיר לבוקר (פת קג קפו) וררק בדיקה שלאחר תשמיש ניתן לבדוק בבוקר.
ששה טו- יש פוסקים כבח שיש להמתין עד שיתיבש.
א. פרי  דעה- דדוקא בבהמה שחוששים שנחמרו בני מעיה, אין צריך לעשות בדיקה כדי להוכיח שהיא כשרה, אבל בדם שאין צריך לעשות מעשה, אלא רק לחכות, יש להמתין.
ב. וי"מ שכאשר יוצא מן הגוף טיפת דם היא מעורבת, ולכן יש מראה טהור, אבל אח"כ כשמתיבש, היא נפרדת לקצוות וניכרת.
דעת ששה- אין לחכות כיון שיכול לצאת מכשול כיון שיכולים להשהות זמן רב, והמראה האדום יתבהר, ונשאר חום.
האם ללכת בתר יציאה מן הגוף- או בתר שהתיבש- ששה טו- לפי שך וטז אין מחזיקינן ריעותא, וא"צ להמתין כב"ח. אבל אם נשתנה כבר, יש ריעותא, ומודים שטמא ואין להכשיר כמו שרצה הח"צ שפסק שאם נתיבש ומראהו טמא, אין לטמא כל שביציאתו מן הגוף היה טהור. וטעמו של הח"צ משום "כל דרכיה נועם" שאם תתיר ואח"כ תטמא גרמת לילד שיהיה פגום.
אבנ"ז- סרכ"ה רכ"ו- בשם או"ז –דמחמירים אם נשתנה מראהו  לטמא, דוקא אם נשתנה לטמא ממש אבל לא למראות חומרא.

סעיף ב
ס"ב – נאמנות אשה לגבי מראה.
לגבי מראה שאבד-  כל היד כ: ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה - וטמי לה, הדר אייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה - ודכי לה. והיכי עביד הכי? והתניא: חכם שטימא - אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חבירו רשאי להתיר! מעיקרא טמויי הוה מטמי לה, כיון דא"ל: דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה - דכי לה. ומי מהימני? אין, והתניא: נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו. איבעיא להו: כזה טיהר איש פלוני חכם מהו! תא שמע: נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, שאני התם - דליתיה לקמה. תא שמע: דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה - וטמי לה, לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה - ודכי לה. והיכי עביד הכי? והתניא: חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו', ואמרינן: טמויי הוה מטמי לה, כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה - הדר דכי לה, אלמא: מהימנא לה! רב יצחק בר יהודה - אגמריה סמך.
מהלך הגמ': הגמרא מספרת כי ילתא הביאה דם לפני רבב"ח וטימא אותו. באה לפני ר' יצחק בריה דר' יהודה וטיהר אותו.
מקשה הגמ' ואיך עשה כן והלא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חברו רשאי להתיר. ועונה הגמ' שאמנם מפאת כבודו של רבב"ח, היה ר' יצחק בריה דר' יהודה מטמא, אבל כאן אמרה לו ילתא שבד"כ רבב"ח מטהר את מראה הדם הזה, אלא שהיום החמיר כי כאבו לו העיניים, וע"כ טיהר ר' יצחק את הדם.
ומקשה הגמ'- והאם היא נאמנת להעיד על מראה הדם.
ומתרצת הגמ' שאמנם היא נאמנת כדתניא " נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו".
ומפרש רשי- שמדובר במקרה בו אשה מביאה דם בין שלה בין של אחרים וטוענת שהיה לה דם כזה, ואיבדה אותו- טהורה. ואין מטמאים אותה מספק ,שמא לא היה כך כיון שנאמנת לומר כזה ראיתי.
מסביר רשבא- לפי שאין מחזיקים אותה כמשקרת לפי שהתורה האמינתה, וכן אין מחזיקים אותה בטועה בדמיונות מן הסתם.
נאמנות אשה במראה קים-  נשאלה שאלה בבימר"ש- כזה טיהר לי חכם פלוני מהו?
ומסביר רשי שאין היא שואלת על מראה שלה, אלא מדובר במראה של חברתה, והיא אומרת לה שכזה בדיוק היה לה והחכם טיהר, והשאלה אם נאמנת.
הגמ' מנסה לפשוט שנאמנת בזה שהרי "כזה ראיתי ואבדתי" כלומר שסומכים על האשה במראה דמים.
אולם דוחה הגמ' דאין לפשוט מנאמנות אודות מראה שאבד, כיון שסו"ס אין הוא מצוי לפנינו אבל כאן הרי המראה מצוי לפנינו ונוכל לבדוק ולכן אינה נאמנת.
ושוב מנסה הגמ' להביא  ראיה כי יש נאמנות לאשה במראה דמים , והמקרה דלעיל אודות ילתא, שר' יצחק בר' יהודה, התיר לה לפי שאמרה שבד"כ רבב"ח מתיר לה. כלומר אע"פ שהוא הבתפק במראה, מכ"מ סמך עליה כשהעידה על רבב"ח. ודוחה הגמ' שהמקרה שהיה באופן שהוא כלל לא נסתפק, ואז סמך עליה, אלא משום "אגמריה".
ומפרש רשי- שהיה לו פשוט שהמראה טהור, ומה שרצה לטמא לכתחילה הוא משום כבודו של רבב"ח, אבל אם לא היה לו פשוט שהמראה טהור, וכגון שהיה מסתפק בו , לא היה סומך עליה.
רשבא- כל דאיתחזק דם לפנינו, אפילו בדבר המסופק לנו אין סומכים על דבריה. כי היכן שאנו מסופקים, לא נסמוך עליה שהיא בקיאה, ואומרים שטועה בדמיונות, הלכך לחומרא אזלינן ולא סמכינן אדיבורא.
ולכאורה לפי מסקנת הגמ' במקרה שבו יש צבע דם  שברור שאינו  מטמא, נאמנת האשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו- ואפילו הוא נוטה לאדמומית, אולם הטור ושוע כתבו דדוקא אם הוא לבן או ירוק, מאמינים לה באומרת שכזה היה ואבד, ועיין בששה (ג) שנשאר בצ"ע על זה.

נאמנת אשה לומר: כזה ראיתי, ואבדתיו. אם הוא מראה לבן או ירוק, טהור. אבל אם הביאו לפנינו דם, והחזקנוהו בטמא, או אפילו נסתפקנו אם הוא טמא או טהור, והיא אומרת: חכם פלוני טיהר לי כיוצא בזה,  אין  סומכין עליה.

שך ז- אשה מסופקת בצבע דם וחברתה אומרת שכזה היה לה והראתה לחכם וטיהרה- לא נאמנת. אבל אם אומרת, כתם זה טיהר לי, או דם כזה טיהר לי החכם- נאמנת. (קפה ס"ג בהגה).

לברר- לענ"ד הכוונה שהיא מעידה כמסל"ת ואז האשה בעלת הכתם רואה שבאמת הכתם שלה דומה לצבע, שעליו מעידה חברתה, ולכן חברתה נאמנת, או הכוונה שהיא נאנמת  כשמעידה על עצמה.)
הבעל יכול לראות דמי אשתו- (תוס' כ:) שך ז.
ופת ו- מביא שאין הבעל יכול להורות הענין כשרות הטבילה כיון דהיא בחזקת טומאה.
האם אשה יכולה לסמוך על עצמה, להתיר, בטענה שכזה היה לה והחכם טיהר- סדט ג- אינה יכולה לסמוך וצריכה להראות גם עתה לחכם.
תוה"ש- אפילו אם מביאה המראה הראשון הטהור ומשוה ביניהם ג"כ לא יכולה להתיר במראה השני, כי אין סומבים עליה.


סעיף ג
המפלת  כא: מהלך הגמ'- בעא מיניה ר' ירמיא מר' זירא הרואה דם בשפור' , מהו? ועונה ר' זירא  בבשרה אמר רחמנא ולא בשפור' (רשי-שהדם יצא דרך כתלי בית הרחם בלי מפסיק= חציצה)
והא"ר יוחנן משום רשבי- המפלת חתיכה קורעה, ואם יש בה דם אגור טמאה!
וא"כ דם בשפור ג"כ צריך לטמא, כיון שיש בתוך השפור'  דם.
ומתרצת הגמ'- שדם בשפור' לא מטמא כי אין דרכה של אשה לרואת בשפור'. וא"כ לסיכום הדעות עד כאן.
לדעה שאין דורשת בבשרה למעוטי חציצה לדורשים בבשרה- למעוטי חציצה
דם פנימי בחתיכה דם בשפור' דם בחתיכה דם בשפור'
יש דרך לראות בכך אין דרך לראות בכך חציצה וטהורה חציצה וטהורה



לימא  שפור' תנאי היא? ומביאה בגמ' בריתא ולמסקנה יש 2 דעות
1. ר"א היינו ת"ק- חתיכה אע"פ שמלאה דם, אם יש עמה דם טמאה. כלומר זה דם נידה. ואם אין עמה דם- טהורה שכן ר"א דורש בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה.
2. חכמים- אין זה דם נידה, אלא דם חתיכה.
והנפקמ בין חכמים לר"א- פלוי פלויי, (והיינו שהדם מבצבץ דרך סדקים שבחתיכה)- לר"א= ת"ק- אין חציצה, וכיון שהוא דם נידה- טמאה. כיון דהוי בבשרה ולא בחציצה. אבל אם הדם מבצבץ החוצה הרי הוא מטמא. וא"כ דם שבשפור', כיון שיש חציצה, טהורה, או בגלל שאין דרך לראות כך.
לחכמים- אין זה דם נידה כלל. אלא רק דם חתיכה, ולכן אפילו פלי פלויי- טהורה. ולכן הדין בשפור' שתהיה טמאה, לשיטת חכמים,  כי אין זה דם חתיכה אלא זה דם נידה, כי זה לא בחתיכה,  ואפילו שיש  " חציצה".
אמר אביי- בשפור' כו"ע לא פליגי דטהורה.
אלא חולקים בחתיכה- מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה.
מר סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה.
ורבא אומר- כו"ע סוברים דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. ואמנם היא טהורה ומחלוקתם נוגעת, האם אשה שראתה דם בחתיכה, מטמא טהרות אם נוגעת בהם, וכן אם האשה נטמאת טומאת ערב. לר"א-הוי דם טמא, כון שבא מן המקור. לרבנן- דם טהור, ולכן אינו מטמא כלום, ודינו כחתיכה בעלמא.
רשי מפרש שיטת אביי- הנפקמ היא פלויי פלו- ולר"א כיון שנוגע בבשר –טמאה.
ולשיטת חכמים- 1. אין זה דם נידה.  2. אין דרכה של אישה לראות בכך.
ראש מקשה על רשי- 1. הפרוש של "אין דרכה לראות דם בחתיכה", הינו שאע"פ שהוא דם נידה, מכ"מ, אין הוא מטמא, כיון שאין דרך לראות בכך, וא"כ מדוע מסביר רשי שחכמים סוברים שאין זה דם נידות.
2. אם הנפקמ היתה , שאין חכמים מחשיבים דם חתיכה לדם נידה, א"כ על הגמ' היה לחלק בזה, ולא לחלק בין אם יש דרך לראות בחתיכה או לא.
אביי לפי פרוש הראש- בין חכמים ובין ר"א סוברים  כי מדובר בדם נידה. ולכן ר"א מטמא כי דרך לראות בחתיכה, והדם נוגע בבשרה. ואילו לחכמים- טהור כי אין דרך לראות דם בחתיכה, אע"פ שהוא דם נידה, ואע"ג דפלו פלויי.
ודם בשפור'- לר"א טהור משום חציצה ולחכמים, טהור משום שאינו דרך ראיה.
עוד מסביר הראש כי מח' רבנן ור"א, היא בדרשת "בבשרה"- לר"א בבשרה ולא בחציצה. לחכמים- בבשרה כי זה דרכה, אבל בשפור'  או חתיכה, אין דרכה לראות, ואפילו פלי פלויי.
וכן עשה ר' שמשון מקוצי- באשה שנפל לה חתיכת בשר לבית החיצון וטיהר כי אין דרך נשים לראות בכך.
נפקמ בין רשי לראש- דם שעל החתיכה ולא יצא מתוכה, לשיטת חכמים- לרשי- אין זה דם נידה. לראש- הוי דם נידה.
הטור פסק- הכניסה שפופרת והוציאה בה דם טהורה וכן אם ראתה דם בחתיכה אפילו אם היא מבוקעת והדם בבקעים בענין שנוגע בבשרה טהורה כיון שאין דרך לראות כך וכן עשה רבינו שמשון מעשה באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות היו בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך אשה להיות רואה כך.
מדייק ב"י בטור- שבמקרה של ר"ש מקוצי, היתה האשה רואה דם ממש, ואפ"ה, היה מטהרה, כיון שתולין שאין דרך אשה לראות בכך ולכן הדם היוצא עם החתיכות טהור.
ומקשה ב"י על הטור –כי מלשון הראש, לא היה משמע שיוצא גם דם להדיא עם החתיכות, אלא מדובר רק בחתיכות בשר ודם שהיה מבצבץ מתוכם, וזה היה מטהר, אבל בראית דם להדיא כפי שפירש הטור, יתכן שהיה מחמיר ומטמא, ואע"פ שניתן לתלות במכה מכ"מ תולין דווקא במכה שבצדדין אבל היכן שהמכה במקור עצמו, יש לומר שמטמא.
ולכן מסכם הב"י שלשון הטור "לא היתה פוסקת" מתיחס לחתיכות ולא לדם. וא"כ לסקנת הב"י רק בדם שבחתיכה טהור אבל לא דם שיוצא סתם עם החתיכות.
ד"מ ג-תמה על ב"י שהרי  בקפ"ז ס"ו, אם המכה בתוך המקור, וידוע שהיא מוציאה דם, תולין במכה והיינו בחתיכות, ואע"פ שנאמר בגמ' המפלת חתיכות , אם יש עמה דם טמאה, ומשמע שאין תולין הדם בחתיכות, וממילא אין תולין במכה, מכ"מ כאן יש לטהר, כיון שהרמא מפרש המקרה של ר"ש מקוצי שנעקר המקור, ואותם חתיכות היו מעקירת המקור, ולכן טהורה, מאחר ואין דרך ראיה בכך, ולשיטת הרמא גם דם היוצא עם החתיכות טהור. ומשאיר בצ"ע.  (פלתי ב- מתרץ קושית ד"ג ג על הב"י- אמנם תולין דם במכה שבמקור, אולם זה דווקא כאשר יש מכה בבשר ובעורקים שבמקור, כגון בועה או מכה, אבל כאן נרקב המקור וחתיכות הרחם נרקבו, ואין הדם יוצא מהחתיכות עצמן, אלא יוצא דם נידות ממש כיון שאין הרחם יכול להחזיק את הדם.)
כיצד יודעים אם החתיכות הן בשר או דם קפוי- מסיק ב"י- שר"ש הטיל החתיכות בפושרין, ולא נימוחו, או שמדובר בחתיכת בשר ממש ופלו פלויי.
ושוב חולק ד"מ ד- כיון שתולין במכה במקור כדלעיל, שמדובר בעקירת רחם, א"כ אין צריך לבדיקה של המים, שהרי ברור שיש מכה המוציאה דם.
גודל החתיכות בהן אומרים שאין דרך לראות- המפלת כא. משנה -המפלת חתיכה, אם יש עמה דם - טמאה, ואם לאו - טהורה. ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך טמאה. המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמן עפר, כמין יבחושין אדומים - תטיל למים, אם נמוחו - טמאה, ואם לאו - טהורה. המפלת כמין דגים, חגבים, שקצים ורמשים, אם יש עמהם דם - טמאה, ואם לאו - טהורה. המפלת מין בהמה חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין, אם זכר - תשב לזכר, ואם נקבה - תשב לנקבה, ואם אין ידוע - תשב לזכר ולנקבה - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: כל שאין בו מצורת אדם - אינו ולד.
ובגמ'- מח' ר' יהודה וחכמים היא האם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ור"י סובר שא"א לפתיחת הקבר בלא דם.
ראש- פסק כר' יהודה, שאם נפתח המקור יוצא גם דם נידות.
מקשה ב"י- איך פסק הראש כר"י והלא הראש פסק שאם רואה דם בחתיכה האשה טהורה, וכן דם בשפור'- טהורה ומשמע שסובר כחכמים שאין דרכה לראות בכך, וא"כ גם בעניננו אין דרך לראות דם בחתיכה או דם בשפור' וא"כ צריכה להיות טהורה. וע"כ מסיק הב"י יש לחלק בגודל החתיכות.
וכן פסק הטור- ודוקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת אבל חתיכה גדולה טמאה אפי' לא ראתה כלום שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואפי' בנפל שלא נגמרה צורתו.
ומסביר ב"י- שאף ר"י סובר שאם מדובר בחתיכות קטנות אין פתיחת הקבר לדברים קטנים, ולכן גם ר"י מסכים למפלת יבחושין שתטיל למים, ואם נימוח- טמאה,  ולא מטמא משום פתה"ק. וכן חכמים מודים שחתיכה גדולה גוררת גם פתה"ק.
ב"י נשאר בצ"ע על הראש בפרוש רבא עפ"י מה שפסק הראש כר"י.
האם אפשר לפתה"ק בלא דם בנפל שלא נגמרה צורתו- מקור 1: תנוקת סו. אדבריה רבא לרב שמואל ודרש, קשתה 2 ימים ולשלישי הפילה, תשב ז"נ קסבר אין קשוי לנפלים, וא"א לפתה"ק בלא דם.
מקור 2: המפלת חתיכה- ומשמע שאין חילוק אם נגמרה צורת הולד או לא.
מחמירים- רמבן, רשבא- למ"ד א"א לפתה"ק בלא דם אין חילוק בין נגמרה צורתו ללא נמרה. ולכן אפילו בלידה יבשה צריכה בדיקה להפסיק בטהרה.
מקילין-שאילתות- היכן שלא נגמרה צורתו אפשר לפתה"ק בלא דם.
ומסייג סמג-  דכיון שאין אנו בקיאים בגמר צורת הולד, יש לנו לפסוק דא"א לפתה"ק בלא דם.
וכן  הרמבם (ה,יג)- המפלת חתיכה אע"פ שהיא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מליאה דם הרי זו טהורה שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה. +/השגת הראב"ד/ המפלת חתיכה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ הא דלא כהלכתא דהא אסיקנא דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם פליגי ורבנן סברי א"א לפתיחת הקבר בלא דם עכ"ל.+
מסיק ב"י- שרמבם פסק כת"ק החולק על ר"י וסובר שאפשר לפתה"ק בלא דם.
האם תתכן לידה רגילה בלא דם- רמבם (י,א)-כל יולדת טמאה כנדה ואע"פ שלא ראתה דם, ואחד היולדת חי או מת או אפילו נפל, אם זכר יושבת לזכר ואם נקבה יושבת לנקבה והוא שתגמר צורתו, ואין צורת הולד נגמרת לפחות מארבעים יום אחד הזכר ואחד הנקבה.
וכן (ד,ב)- ואחד הבא על הנדה כל שבעת הימים ואפילו לא ראתה אלא יום ראשון, ואחד הבא על יולדת זכר כל שבעה או על יולדת נקבה כל ארבעה עשר, או על הזבה כל ימי זובה וספירתה, בין שפחה בין משוחררת הכל בכרת שנאמר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה, ובזבה נאמר כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה, וביולדת זכר הוא אומר כימי נדת דותה תטמא וביולדת נקבה וטמאה שבועים כנדתה.
ומסיק ב"י בדעת הרמבם- דהטומאה לרמבם ביולדת היא מחמת גזרת הכתוב ולא מחמת דם.
מפלת חתיכה קרועה- רמבם (ה,יד)- הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה, הפילה כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמו יבחושין אם היה מראה דברים אלו אדום תטיל למים פושרין אם נמוחו ה"ז טמאה שדם הוא וקפה וכל הרואה דם יבש טמאה, ואם שהו בפושרין מעת לעת ואח"כ נמוחו הרי זו ספק טמאה לא נמוחו מעת לעת הרי אלו ממכה וטהורה היא. +/השגת הראב"ד/ הפילה חתיכה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ הא נמי דלא כהלכתא עכ"ל.+
מסביר ה"ה- שגרסת הרמבם היתה א"ר יוחנן משום רשב"י המפלת חתיכה קרועה ולא קורעה. ופסק הלכה כרשבי.
פסק שוע כטעם שאין דרכה לראות בכך, וזנח טעם חציצה, ונפקמ למוציאה דם בקיסם
הכניסה שפופרת והוציאה בה דם, טהורה. וכן אם ראתה דם בחתיכה, אפילו היא מבוקעת והדם בבקעים, בענין שנוגע בבשרה, טהורה, כיון שאין דרך לראות כן.  וכן אשה שנעקר  מקור שלה, וכמין חתיכות בשר נופלים בבית החיצון, טהורה. הגה:  אפילו  ראתה דם, כל זמן שהחתיכות בבית החיצון שלה, טהורה,  דתלינן הדם בחתיכה זו, הואיל וידעה ודאי שנעקר מקורה, ומחמת מכה היא. (כן משמע בטור ורבינו ירוחם והרא"ש).  והוא שהטיל החתיכות במים פושרין, ולא נמוחו, ודוקא חתיכות קטנות  דומיא דשפופרת, אבל חתיכה גדולה, טמאה, אפילו לא ראתה כלום, לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אפילו בנפל שלא נגמרה צורתו.
טז ה- סיכום הדעות- הרמא כותב שאם ראתה דם בחתיכות שנפלו לה בבית חיצון טהורה, כיון שתולין הדם בחתיכות האלו, דהיינו שזה מכה הידועה שמוציאה דם.
הב"י הקשה על הטור, דהיאך כתב הטור שהאשה לא  היתה פוסקת מלראות דם, והלא תולין דוקא במכה שבצדדין, אבל כשברור כשהמכה באה מהמקור, יתכן שדם כזה אע"פ שבא עם החתיכה- טמא. ולכן פירש הב"י בדברי הטור שאין מדובר בראית דם ממש אלא מדובר שלא היתה פוסקת מלראות חתיכות.
והקשה הד"מ על הב"י שהרי לא היה לב"י להחמיר ולהעמיד את דברי הטור בכך שאין היא רואה דם, שהרי אשה נאמנת לומר  מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם, וע"כ פירש הד"מ את הטור, שהאשה טהורה אפילו אם יוצא דם בפועל, כיון שמרגשת שנפל המקור שלה בבית החיצון, וע"כ הדם באותם חתיכות, ולכן פסק הרמא שאפילו רואה דם עם החתיכות טהורה כיון שהדם ודאי בא מהמכה.
מקשה הטז על הד"מ- בגמ' נאמר שאשה שיוצא לה דם עם חתיכה, אינה טמאה כיון שאין דרך לראות בכך, ואם אכן מדובר, כי זה דם מכה, כלומר שיש מכה במקור, והסיבה לטהר היא כיון שאין דרכה בכך, א"כ מדוע בקפז ס"ה הקילו בדם שבא מן המכה בלא טעם "שאין דרכה לראות ממכה".
ולכן מפרש הטז שאמנם דם היוצא עם החתיכות הוי דם נידה, ואפ"ה האשה טהורה, כלומר אין מדובר כאן בדם מכה, אלא ממש בדם נידה, וחכמים מטהרים משום שהחתיכה הוליכה את דם הנידות, לבית החיצון וזו לא דרך ראייה שאסרה התורה, שכן התורה  לא אסרה  אלא כאשר המקור נשאר במקומו ורק הדם יוצא. ולפי זה אפילו יוצא הדם בשעת וסתה ג"כ טהורה כיון שראייתה משונה.
והב"ח החמיר דדין זה של דם שיוצא והאשה טהורה הוא רק אם קורה בין וסת לוסת, כדי לודא שאין דם נידות מעורב, וחולק הבח על הרמא ומצריך הבח את האשה לעשות בדיקה בשעה שנופל המקור, אולם הטז אינו מחלק בין שעת נפילה ללאחר שעת נפילה, כי מה השיעור ביניהם.
שך ח –שך עם הבח וכמו רשי ותוס' שפירשו שחכמים מטהרים- פלי פלויי בהצטרף 2 תנאים: 1 לא הוי דם נידה 2. אין דרכה של אשה לראות. וע"כ אין להקל באשה שנופלות חתיכות בשר עם דם נידות וכל מה שטהורה הוא אם נופלות חתיכות בלא דם.
שך ט- מסכים עם הב"ח דדם שיוצא עם החתיכות מן המקור, יש לטמאה כיון שיתכן שזה דם נידות המעורב עם החתיכות, ומה שיוצא דם ומטהר ר"ש מקוצי כשיוצא דם כל הזמן, זה כאשר נפלו חתיכות לבית החיצון, וזה היה שלא כדרך ראיה, ואח"כ יצא דם דאז אמרינן שהדם בא מהחתיכות.
שך יא-מסכים לד"מ שאין להטיל החתיכות למים, כיון שידוע שהם באו מעקירת המקור.

ששה ג- בנוסף ל-ג' השיטות בר"ש מקוצי, קיימת שיטת הפלתי ב-מדובר בצניחת רחם שהוא כשבר המצוי אצל נשים המזדקנות, והרחם נחלש מחמת הלידות ונופל עד בין הרגלים, ומרגישים את צואר הרחם למטה, בהרגשת האצבע, ואפילו את פתח הרחם  בביקת עד, ונקרא בפוסקים "פאר פאל", ואינה יכולה להיטהר כיון שהרחם נפתח ויוצא דם, וכל נגיעה גורמת ליציאת דם, וכ"ש בתשמיש. ולפי"ז מטהר הפלתי נשים שהיה להם צניחת הרחם, כיון שאף שיוצא ממנה דם מהמקור והוי דם נידות, מכ"מ אין זה דרך ראיה כיון שהתורה מטמאה דם רק כשהרחם מצוי במקומו, והוי ממש דם נידות, אך אם הרחם אינו במקומו, אין זה דרך ראיה. ולפי"ז אין האשה נטמאת לעולם. ומה שהוזכר שנפל חתיכת בשר, הכוונה שצואר הרחם נכנס בבית החיצון. (אלא שיש להעיר שלשון הראש שנופלות "חתיכות")
הנובי וחתס- אף שנוטים לפרוש זה מכ"מ אינם מקילים לגמרי בדם נידות , אא"כ א"א להיטהר בלה"כ וכן שלא היתה הרגשה. אלא שפת ז- סיכם שדבר זה וכיוצא בו לא ניתן רשות לכל מורה לפסוק בדין זה, כי אם לגדולי הדור, וע"כ כתב ששה כי פת סגר השער בפנינו, ועכ"פ בדם ממש קשה להכריע למעשה ואין מקילין אלא בהצטרף טעמים אחרים כגון ששנים לא ראתה דם, שכן מי יקל ראשו לכוון הלכה עפ"י פרושו, מה שלא פירשו הראשונים.
ניתוח הוצאת הרחם- ששה ג- בנשים צעירות יש מח' האם מותר או אסור להוציא רחם, אבל מותר בנשים מבוגרות שאינן ראויות לילד, ואין מניעת לשבת יצרה. ואם הוציאו את כל הרחם, אינה טמאה כלל, אבל בהוציאו חצי רחם אפשר שהחצי השני מוציא דם.
אופן הבדיקה בעד, היכן שנפל הרחם- ששה ג- כיון שעלולים לפגוע בצואר הרחם, יש לבדוק המקור מסביב לצואר הרחם, מבלי להיכנס לתוכו, וע"כ אין מכניסים ישר, וכן עדיף לבדוק במצב שכיבה שאז הרחם נכנס לגוף.

דעת המחבר לגבי פתה"ק ע"י שפור'- ששה ד-  הב"י עסק בפתה"ק ע"י נפילת חתיכה, ולגבי דעתו אודות פתה"ק ע"י שפור' מחלקו החזו"א והנובי. חזוא (ספ"ג סק"ב) סובר שבשפור' אין דרך פתה"ק כיון שהב"י עוסק רק בחתיכות, וכן סובר שפתה"ק שייך רק כאשר הפתיחה היר מבפנים, דאז יש יציאת דם אבל אם הפתיחה היא מבחוץ, לא מצינו בש"ס דזה נקרא פתה"ק. ואילו בנוב"ת (יו"ד סק"כ) –חולק.
ומדייק ששה בלשון הב"י כנובי , שהרי בי" הקשה על הראש, מדוע פסק כר"י, לענין שאם נפתח המקור יוצא דם נידות, והלא הראש פסק שאם  רואה דם בשפור' היא טהורה, וא"כ מוכח שיש פתה"ק בשפור'. ואמנם להלכה נוטים להחמיר כנובי.

רופא הפותח את הרחם ע"י מכשיר מבחוץ ולא היה דם- ובזה יש נפקמ למח' הנ"ל. ואם נכנס רק לצואר הרחם, ואף שאינו כנס לרחם, מכ"מ יש להחמיר, ולפעמים מצוי שיוצא דם, רק ממקום חיצוני ולא מבפנים.
מה נקרא פתה"ק- ששה ד-י"א שזה בפתח הפנימי, אך ההוראה באחרונים להחמיר בפתח צואר הרחם.
בדיקת רופא כיום- ששה ד- בבדיקת רופאים רגילים נראה להקל, כיון שבמציאות אין הרופא נוגע בצואר הרחם, ומכ"מ טוב לעשות  בדיקת חו"ס לאחר בדיקת רופא.  ואם מדובר בבדיקות מיוחדות כגון צילום רחם או שטיפת חצוצרות שבהם פותחים את הרחם, יש להחמיר אע"פ שהמכשיר הנכנס הינו דק. ואם מצאה דם צריכה לשאול את הרופא האם הפציעה נעשתה בבדיקה או מהמקור.
דם היוצא מתפירות ברחם- שם- דינם כמכה.
נאמנות לרופאים בבדיקה- רופא נאמן לומר שלא מכנס לרחם, אע"פ שאין לרופא נאמנות, ובפרט שאינם שומרים תו"מ, כיון שיודעים לפי סוג המכשיר אם רגילים להכניסו, וכן שאם נכנס יש כאבים.
גיל נפל המטמא טומאת לידה- אף קודם 40 יום קצד ב.
נפקמ בין טז לרמא- ששה ה- אם הכניסה שפור' בשעת וסתה ויצא דם- לטז אין זה דרך ראיה וטהור, ואילו לרמא טמאה כיון שלא הוי דם ממכה.
סעיף ד
דם יבש, דם בצורת בריה- המפלת כב. בעא מיניה ר' יוסי ברבי חנינא מרבי אלעזר: דם יבש מהו? (ויקרא ט"ו) כי יזוב זוב דמה אמר רחמנא - עד דמידב דייב ליה, לח - אין, יבש - לא, או דלמא: האי כי יזוב זוב דמה - אורחא דמילתא היא, ולעולם אפילו יבש נמי? א"ל: תניתוה, דם הנדה ובשר המת - מטמאין לחים ויבשים. אמר ליה: לח ונעשה יבש לא קא מיבעיא לי, כי מיבעיא לי - יבש מעיקרא. הא נמי תניתוה: המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין - תטיל למים אם נמוחו – טמאה (וא"כ רואים שכבר בזמן הראיה היה עפר). אי הכי - בלא נמוחו נמי (כלומר שאף דם יבש שלא נימוח יטמא): אמר רבה: כי לא נמוחו - בריה בפני עצמה היא. ומי איכא כי האי גוונא? אין, והתניא, א"ר אלעזר בר' צדוק, שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה: מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם: אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות, תטיל למים, אם נמוחו - טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם: שומא יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין שערות אדומות, תטיל למים, אם נמוחו - טמאה. אמר ריש לקיש: ובפושרין. תניא נמי הכי: תטיל למים, ובפושרין, רשב"ג אומר: ממעכתו ברוק על גבי הצפורן. מאי בינייהו? אמר רבינא: מעוך על ידי הדחק איכא בינייהו. התם תנן: כמה היא שרייתן בפושרין - מעת לעת הכא מאי? מי בעינא מעת לעת או לא? שרץ ונבלה דאקושי - בעינן מעת לעת, אבל דם דרכיך - לא, או דלמא לא שנא? תיקו.
ראש-בריה בפ"ע ומחמת המכה שיש במעיה ואינה מתולדת דם.
לכמה זמן שורים- ראש- וכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא, וכן פסק הרמבם (ה,יד) -... ואם שהו בפושרין מעת לעת ואח"כ נמוחו הרי זו ספק טמאה לא נמוחו מעת לעת הרי אלו ממכה וטהורה היא.
האם צריך טמפר' קבועה של פושרין כל מעל"ע- דם הנידה נו.- בעי רבי ירמיה: תחילתו וסופו בפושרין, או דלמא תחילתו אף על פי שאין סופו? ת"ש, דתניא, כמה היא שרייתן בפושרין? יהודה בן נקוסא אומר: מעת לעת, תחילתו אף על פי שאין סופו. רשב"ג אומר: צריכין שיהו פושרין מעת לעת.
ר"ח, ראבד- פסקו כרשבג.
שיעור חום המים- ראש, רשבא- ושיעור החימום כמו מים ששאבו בקיץ מן הנהר או מן המעיין ועמדו מעט בבית שחום הבית מחממתן ובחימום של אלו כך הוא שיעור פושרין בימות החורף.
ריטבא- מזה שאומרים שממעכתו ברוק משמע דפושרין הם כחמימות הרוק.
דרגת הקושי של החתיכה- נפקמ בין רשבג לת"ק- רשי-ע"י הדחק - לת"ק אי נימוח מאליו הוא דהוי דם אבל נימוח על ידי מיעוך לאו דם הוא ולרבן שמעון אפילו נימוח ע"י מיעוך נמי דם הוא.
רמבם (ה,יד) לקמן, רשבא, ראש- הלכה כת"ק.
דיעבד אם מיעך בצפורן ולא נתמעך האם מועיל- רשבא- אם לא נתמעך ע"י הצפורן, בידוע שהוא לא דם דזו בדיקה טובה יותר מאשר שריה במים.
ה"ה- מביא דעת רשבא ומסביר כי הרמבם לא הביא דעת רשבג כלל, כיון שפסק כת"ק, ודעת הרמבם אליבא דת"ק, שהמיעוך הצפורן אינו מועיל כלל כיון שאינו נחשב לבדיקה. ומסכם ה"ה דפרוש הרשבא עיקר.
פסק שוע

כל  דם היוצא מן האשה, בין לח בין יבש, טמאה. ולא עוד, אלא אפילו יצא ממנה  צורת בריה, כמין קליפות או כמין שערות או כמין יבחושים אדומים,  טמאה. והוא שיהיו נמוחים בתוך מעת לעת, על ידי ששורים אותם במים פושרין, ויהיו המים פושרים כל משך מעת לעת שהם בתוכו. ושיעור החימום, כמו מים ששאבו בקיץ מהנהר או מהמעין, ועמדו בבית, שחום הבית מחממתן. וכחימום של אלו כך הוא שיעור פושרין בימות החורף.  (וסתם פושרין אינם חמין יותר מחמימות הרוק) (ב"י בשם ריטב"א פ' המפלת). ואם הם קשים כל כך, שאינם נמוחים בתוך מעת לעת, טהורה, אפילו הם נמוחים על ידי מיעוך שממעכן בצפרניו. (ואם מעכבן בצפרניו ולא נימוחו, טהורה ואין צריך לבדוק ע"י שריה). (המ"מ פ"ה וכ"כ הב"י בשם הרשב"א).

שך יג- ואם יש צורת ולד יש לחוש ולהצריכה טומאת נקבה ואפילו לא היתה בחזקת מעוברת. קצד ט.
שך יד- פוסק כריטבא שבכל מקום בו מוזכר פושרין הכוונה כחמימות הרוק.

דין קרטין- ששה ג- מחלה מצויה של נקודות שחורות הנמצאות בבדיקה ומקורם מהרחם או מכיס השתם או מהכליות וקשה לבודקם.
הדעות באחרונים לגבי קרטין קטנים- א. י"א שאין להתחשב בהם כלל. ב. יש מחמירים שאם א"א לבודקם- האשה אסורה. ג. חכ"א (קיא,ז)-דין בדיקת קרטין הוא דוקא בקרטין בגודל שומשום וניכר בצבעו האדום ושיך בו מיעוך, אבל נק' קטנות שא"א לבודקם מפני קטנותם, טהורים מס"ס. שמא לא בא מהמקור ואף אם בא מהמקור שמא לא נימוח. ומכ"מ בהפס"ט יש להקפיד וכן ב-ג' ימים ראשונים אם הם בצבע אדום, וכן הקל חזו"א כחכ"א.
דעת ששה- קשה לומר הוראה ברורה, ועפ"י השכיח מדובר בלכלוך שנצבר ומתיבש בבית החיצון ומתפורר לחתיכות קטנות בצבעים שונים.
כיצד מבררים אם הקרטין באים מהמקור או מכיס השתן- ששה ג- מסננים את מ"ר ואם נשארים חתיכות, ודאי שאף הקרטין שנמצא בבדיקה מקורו מכיס השתן ולא מהמקור.
דין קרטין שאבדו ולא נבדקו בשריה- פת ד- תשובת בית יעקב מטהר משום ס"ס. ספק אם היה אדום, ואף אם היה אדום שמא לא היה אדום הטמא, וכן ספק דיתכן שלא היה נימוח. ואילו סדט ח חולק דלא נחשב ס"ס והכל מקרי ספק אחד, האם היה דם נידה או לא.
וחכ"א (קיא,ו)-מסיק דעד עם קרטין שאבד תלוי האם אנו אומרים שרוב הבריות והשערות טהורות מדינא, והבדיקה היא רק להחמיר, משום מיעוט השכיח, וא"כ עד שאבד נידון לקולא, או יש כאן ספק השקול אם יש דם או בריה וע"כ טמאה מספק.
האם אנו בקיאים בבדיקת שרייה כיום- ששה י- משמע ברמא וטז ושך שעושים הבדיקה כיום, אולם ביו"ד נז סל"ה- ל"ז נפסק שאין אנו בקיאים ואמנם חכ"א (קיא,ד) כתב שכיום אין בקיאים.
מיעוך בצפורן- ששה ח- מתקן בלשון שוע דהכוונה למעוך ברוק בצפרניו, כגמ'. ולמעשה אין עושין בדיקת השרייה כיון שא"T לשמור על חום המים כל מעל"ע ולכן עושים בדיקת רוק ומיעוך צפרניים שהיא יותר חזקה ולחומרא.
דין מצאה כתם לבן ומעט נקודות או שרטוט דם- פת י- חב"י מטהר, כיון שמה שאסור זה דווקא אם היבחושין יוצאים ממנה לבדם או אם יש מיעוט לובן, אבל אם הרוב לבן יש לטהר, אולם שאיל יעב"ץ חולק עליו.
מציאות שערות- ששה ג- א. שערות היוצאות מן הרחם.  ב. שערות הנמצאות בבדיקה.  יש בהם אדומים ושאר צבעים, והרבה פעמים הם מהאויר מבחוץ. אף מה שבא מן הרחם ונראה כשער, יש לבדוק אם נימוח ואז טמא, ורק באחוז אחד מן המקרים, השערות נימוחים.
סעיף ה
האם חתיכת דם קשה כאבן מטמא אם לא נימוחה-  ראבד, רשבא- כיון שדוקא יבחושין וקליפות, אם לא נימוחו טהורה, כיון שצורתן מוכיחה עליהן, שאין הם דם,  שהרי אין דרך דם להתיבש ולהעשות צורות, אבל דם יבש בעלמא, אפילו לא נימוח, דם הוא וטמא. (בעינן תרתי לטיהותא: 1.לא נימוח 2.צורה משונה)
ואילו הרז"ה, ראש- חתיכת דם קשה שאינה נימוחה טהורה, כלומר כל דם יבש שלא נימוח, אינו דם אלא בריה, כמו שערות וקליפות.

ד"מ ה- בשם מהראי- אין לסמוך על מיעוך, לטהר, אא"כ נימוחו כל השערות, וכ"ש שאם יצא דם שאין תולין הדם בשערות.
שאם יש דם על הקליפות הרי הם דם נידה- רשבא- מה שאנו אומרים שאם לא נימוחו, טהורה, זה רק כאשר הם יבשים גמורים ואין עמהם דם, אבל לחים שיש עליהם לחלוח דם- טמאה נידה, משום שלדם נידה אין שיעור.
האם דין מפלת כמין קליפה הוא דוקא במעוברת- רשבא- לא שנא מעוברת שהפילה כמין אלו ולא שנא שאינה מעוברת, כל שלא נימוחו טהורה.
גודל החתיכות הנופלות- ב"י- כאשר הם חתיכות קטנות לכו"ע  אין מקרי פתה"ק. אבל אם חתיכות גדולות, אומרים שנפתח הקבר ואילו רז"ה יודה שבחתיכת דם גדולה, האשה טמאה, ומכיון ששיעור גודל החתיכות לא נתבאר, אזלינן לחומרא ולא מטהרים אלא בשיעור שפו' דק שבדקים.
פסק שוע
במה דברים אמורים שאם לא נימוחו טהורה, בזמן שהם יבשים גמורים, שאין עמהם דם כלל.  אבל אם יש עליהם שום לחלוח דם, טמאה. הגה: והוא הדין אם נתמעכו או נימוחו קצתן, וקצתן לא נימוחו, דטמאה. (פסקי מהרא"י סימן מ"ז).  מיהו נראה לי דאם בדקה ג' פעמים, כל מה שראתה ולא נימוחו כלל, שוב אינה צריכה לבדוק מה שהיא רואה אח"כ, כדרך זה, שהרי הוחזקה שדברים אלו אינן דם, רק באים ממכה שבגופה.  ודווקא באשה שיש לה וסת, ושלא בשעת וסתה, כמו שנתבאר גבי מכה, לעיל סימן קפ"ז.

מדוע לא מטהרים את השערות שעליהן דם מטעם שאין דרכה לראות בכך, כמו שאומרים לגבי חתיכה מבוקעת- טז ז- א. כיון שיש דם מוכח שגם השערות כוו' הם דם ואע"פ שלא נימוחו. ב. שמא יש דרך לראות בכך.
שך טו- החתיכה, מטהרים אע"פ שיוצא דם כיון שמקור הדם הוא בתוך החתיכה, אבל כאן לחלוח הדם הוא ע"ג החתיכות.
שך טז- הרמא מטהר בקליפות או שערות דוקא אם יש לה וסת קבוע, ומדובר דלא ראתה בשעת וסתה. והשך חולק שלא נמצא חילוק בין וסת קבוע ללא קבוע לענין זה, בין הפוסקים, ואף שבקפז ס"ה, המרדכי מזכיר חילוק הנ"ל, מכ"מ זה כיון שרואה דם להדיא, ואז בזמן וסתה, לא תתולין במכה, דאל"כ לא תיטמא לעולם, אבל כאן הרי רואה דברים יבשים ולכן טהורה אפילו בשעת וסתה, אם יש דם. ומשאיר בצ"ע. ומכ"מ מוסיף ראיה לדבריו שכיון שעיקר הטעם להקל בקליפות ושערות, שאינן דם אלא בריה, ולכן אף בשעת וסתה טהורה, שכן שהרמבם ורשבא מטהרים ברואה דם אף בשעת וסתה כיון שוסתות דרבנן, וכ"ש כאן שיש להקל אף בשעת וסתה.

יישוב קושית שך על הרמא- תוהש יב –השך הבין שהרמא מחק בין שעת וסת ללא שעת וסת לענין בדיקת שערות היבשות, היינו אם נימוחין או לא, והקשה השך שאין זה משנה מתי ראוה את השערות היבשות, וכל שאינן נימוחים- טהורה. אולם תוהש מסביר שהרמא מחלק בין שעת וסת ללא שעת וסת דווקא לגבי החזקה של ג"פ שאז איהנ צריכה בדיקה, ועל זה חידש הרמא שעכ"פ בשעת וסתה צריכה בדיקת שרייה, דאין סומכין על חזקה בשעת הוסת ואה"נ אם לא נימוחו טהורה אף בשעת וסתה.
ואף פת יא- בשם הר' מאיר נתיב, שכל שהוחזקה בג"פ שהשערות לא נימוחים הרי אף שיוצא עמם דם, טהורה, כיון שמוחזקת שיש לה מכה בגופה ותולין בה כמו במכה דוקא בין וסת לוסת.

 מדוע לא נטהר הדם שעל השערות בכך שהוא בא ממכה -חווד ו-  אפשר לתלות רק כשיש מכה ידועה אלא שאין יודעים אן מוציאה דם, אבל כאן יש ספק אם יש מכה, ואף אם יש מכה, מי אומר שהדם בא ממנה ואולי הוי סתם דם נידות. כעין ס"ס להחמיר.
האם אפשר לבדוק רק מקצת הקרטין- שות חת"ס (יוד סמ"ט)- מוכיח מהרמא שצריך לבדוק את כל הקרטין, ולא סגי בבדיקת מקצתו, אולם מעיר ששה ב שכיום רוב הנקודות אינם קרטין ולכן מספיק בבדיקת מקצתן.
חזקת ג"פ- ששה ג- 1. או שבא ממכה במקור ולכן טהור. 2. ששכיח שיוצא עם מ"ר (קצ"א ט"ז סק"ד).

סעיף ו
פסק שוע
במה דברים אמורים שצריך בדיקה בשרייה, במפלת כמין קליפות ושערות, אבל חתיכת דם, אע"פ שקשה ואינו נימוח, טמאה.  וי"א שגם לזה צריך בדיקה בשרייה, אם היא חתיכה קטנה כשיעור שפופרת הקנה דק שבדקים (ד"ע).

שך יז- מוכיח מירושלמי נידה פ"ג שחתיכה דם אע"פ שהיא קשה מטמאה, ולא מועיל בדיקת השרייה, וכן מוכח מלשון הש"ס "והרי לא נימוחו נמי"
ששה א- מקשה על לשון ב"י דלא שיך לומר בשיטת י"א "צריך" אלא "מועיל".
ששה ב- דם בצורת קליפות ושערות לא מצוי, אבל חתיכות דם מצויות.
שיעור דק שבדקים- ששה ה- ב"י קבע שיעור דק שבדקים מכח ספק, ולמד כן לגבי שפור' וע"כ מדובר בשיעור דקות של שפור' שעדיין דם יכול לעבור בה.
ששה ה- ההלכה כדעה ראשונה: א. כיון שהיא מחמירה  ב. כללי חלקת צחוקק- ריש אה"ע שסתם וי"א, הלכה כסתם.

יוד – קפט
דני אשה שיש לה וסת קבוע ושאין לה וסת קבוע

סעיף א- דין פרישה בעונה בינונית לבו"ק
כל היד טו. משנה -כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. הבאין מן הדרך - נשיהן להן בחזקת טהרה.
ובגמ' אמר ר"ל משום ר' יהודה נשיאה, והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה.
רשי- בתוך ימי עונתה - ל' יום לראייה אבל לאחר ל' בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה.
רשבא- בולק  אסורה לשמש ביום  העונה (סתם עונה 30 יום. ט:)
רן-מדייק ברשי כי גם בוק צריכה לחוש לעונה בינונית, וב"י דוחה הסברה משום שבוק - דמיה מסולקין עד זמן הוסת.
דין פרישה מבוק-קפד.
פסק שוע כרשבא
כל אשה שאין לה וסת קבוע,  חוששת ליום ל' לראייתה, שהוא עונה בינונית לסתם נשים, ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע מכ' לכ' או מכ"ה לכ"ה,  חוששת לזמן הידוע.

האם למחבר בולק חוששת רק לעו"ב - טז א-אע"פ שכאן משמע שבולק צריכה לחוש רק לעונה בינונית ולא לזמן ידוע, מכ"מ בסע' ב' מצריכה לחוש גם לזמן ידוע.
וכן שך א- בנוסף לפרישה בליל עונה בינונית, שזה לפי השך, יום החודש, על בולק לחשוש גם לוסת הפלגה, עד שתקבע וסת.
באיזו עונה יש לפרוש בעו"ב- ששה ה- כרו"פ טו וגרז א- צריך לפרוש כל מעל"ע , דכולו ראוי לראיה ואילו סד"ט (לא) חולק, דאין צריך לחוש אלא לעונה שראתה בה בפעם אחרונה, ולדעת ששה מלשון הראשונים ושוע מוכח כסד"ט, אלא שיש לפרוש גם מחמת א"ז. ונפקמ בין השיטות כשחל ל"ט בליל ל' , ובאופן שראתה כתם ביום י"ח, ולאחר 12 ימים טובלת בליל ל' . ואם נומר שכל מעל"ע אסור ככרו"פ אין לשמש מדינא, ואם נומר שאינה אסורה מדינא יש להקל בלילה שהוא עונת א"ז לאחר בדיקה וכשאין הרגשה של קדם וסת.

האם בוק חוששת לעונה בינונית-וקשה על הר"ן מדוע מצריך בוק לחוש, והלא היא כמסולקת דמים. ותירץ בפרי דעה שאמנם הרן והרמבן סוברים שאינה צריכה לחוש כשוסתה יותר מ-ל' יום, דאז מסתבר שלא תראה באמצע, אבל אם וסתה פחות מ-ל' יום, ולא ראתה, צריכה לחוש ליום ל', משום  "וכי לעולם לא תראה", וא"כ קשה על הטז שסובר שאינה חוששת לעו"ב, גם כאשר וסתה הוא ל-כ"ה יום. ובחו"ד  כ הביא דעת מהרש"ל שאין בו"ק חוששת לעו"ב כלל והקשה "וכי לעולם לא תראה". ולדעת ששה אין שוע ורשבא חוששין כלל לעו"ב בבוק, אבל יש לחוש בוסת קצר כר"ן ורמבן.

סעיף ב- כיצד קביעת וסת
האשה כשהיא עושה סג: משנה :היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה להיות רואה ליום כ' - זה וזה אסורין. שינתה פעמים ליום כ' - זה וזה אסורין. שינתה ג' פעמים ליום כ' - הותר ט"ו, וקבעה לה יום כ', שאין אשה קובעת לה וסת - עד שתקבענה ג' פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת - עד שתעקר ממנה ג' פעמים.
רשבא-כך נקבע כל סוג וסת.
ב"י-אלא שיש חילוק  לגבי מספר הראיות המינימלי הדרוש כדי לקבוע את סוג הוסת:
מספר  ראיות הגדרה שם הוסת


4 למודה לראות בהפלגות מכוונות וסת הפלגה
עונה בינונית
3
3 למודה לראות ביום ידוע בחודש או ביום ידוע בשבוע וסת יום החודש
וסת יום השבוע
וסת השעות וסת הימים


וסת התלוי במעשה לבד, כגון: מפהקת ורואה, מעטשת ורואה. וסת הגוף


תלוי בימים ומעשה, כגון קופצת ביום ידוע, בחודש או בשבוע ורואה. וסת המורכב


רב שמואל
עד שנקבל ג"פ הפרשי הפרשים שוים
וסת החודש בדילוג

וסת הפלגה בדילוג

וסת הסירוג
וסת הדילוג

3 4
4 5
מח' טז ושך סע' ט
סווג וסת לקפיצות –האם דינו כוסת הגוף או כוסתות התלויים גם בימים .
רז"ה- וסת לקפיצות נקבע בג"פ כמו וסת הגוף, אע"פ שבא שלא ביום קבוע.
אולם ,רשבא, רמבם (ח,ה)-וסת הגוף נקבע שלא ביום קבוע, אבל וסת לקפיצות אינו נקבע, אא"כ רגיל לבוא ביום קבוע.

לברר- בדף יא: למעלה לגבי קביעת וסת הפלגה לרבי ורשב מאוד מוזר

האם וסת הגוף תלוי במעשה בלבד או שמצריך גם קביעות לימים- מח' ראשונים
רמבם (ח,א-ב)-כל וסת התלוי במעשה יש בו גם קביעות יום.
אולם רשבא-יש וסת התלוי במעשה שאין בו קביעות ליום.
שיש לאשה לחוש לסוגי וסתות שונים-האשה כשהיא עושה סג: משנה- הנ"ל.
ב"י-משמע במשנה שכל שאר מני וסתות (=בין וסת הפלגות בין וסת לימים) ,צריכה לחוש, חוץ מוסת הדילוג, שכל שלא נקבע בג"פ, אינה חוששת לו כלל.
דין עקירת וסת
וסת קבוע- משנה סג: הנ"ל-כיון שנקבע בג"פ אינו נעקר אלא בג"פ , וכל זמן שלא נעקר, צריכה לחוש לו.
וסת שאינו קבוע- האשה כשהיא עושה סד. א"ר פפא: לא אמרן - אלא למקבעה, אבל למיחש לה - בחדא זימנא חיישא. מאי קמ"ל? תנינא: היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים - זה וזה אסורין! אי מהתם - ה"א: ה"מ - היכא דקיימא בתוך ימי נדתה, אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה - אימא לא, קמ"ל. ואינה מטהרת מן הוסת וכו'. א"ר פפא: לא אמרן, אלא דקבעתיה תלתא זימני - דצריכי תלתא זימני למעקריה, אבל תרי זימני - בחדא זימנא מיעקר. מאי קמ"ל? תנינא: אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים! מהו דתימא: חדא - לחד, תרי - לתרתי, ותלתא - לתלתא, קא משמע לן. תניא כותיה דרב פפא: היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושינתה ליום שלשים - זה וזה אסורין, הגיע יום עשרים ולא ראתה - מותרת לשמש עד יום שלשים, וחוששת ליום שלשים. הגיע יום שלשים וראתה, הגיע יום עשרים ולא ראתה, והגיע יום שלשים ולא ראתה, והגיע יום עשרים וראתה - הותר יום שלשים.
שיש לחשוש לוסת החודש ולוסת הפלגה עד שתקבע אחד מהם ג"פ
הרמבן מביא מקרים:
מקרה א- ראתה: א ניסן, א' אייר,
חוששת ל-א' סיון- ראתה-נקבע וסת לא' לחודש.
לא ראתה- עוקרת וסת א' לחודש, וחוששת לוסת הפלגה (31 יום) ב' סיון.
מוסיף ב"י- דאפילו לאחר שנעקר הוסת של א' לחודש, מכ"מ אם אם יקרה מצב בו תיפול, עונה בינונית ב-א' לחודש, הרי שבפעם הבאה, צריכה לחוש גם ליום החודש, שהוא א' לחודש וגם לעונה בינונית
וב"י מוסיף כי חוששת גם ל-ל' ניסן מדין עונה בינונית כדין בולק.

מקרה ב- חודש ניסן: ראתה –א' ו-כ'.  עליה לחשוש ל-3 סוגי וסתות:
איר- א'- צריכה לחשוש לו, מדין וסת החודש. אם לא ראתה חוששת לט' אייר. ואם ראתה עיין מח' ב"י  ורמא לקמן.
ט'-צריכה לחשוש לו מדין הפלגה 20 יום.
כ'- בין אם ראתה בט' ובין אם לא ראתה בט' עליה לחשוש ליום זה מדין וסת החודש.
וממשיך הרמבן: וכן היא חוששת לשניהם עד שתקבע וסת הפלגה ב-4 ראיות או וסת החודש ב-3, עד שתעקור האחד בעקירת פעם אחת.
מקשה ב"י על רמבן-כיון דקיי"ל בוסת שלא נקבע ג"פ, דהוא נעקר בפ"א, וא"כ מדוע צריכה לחשוש לא' אייר, הרי הוא נעקר בראית כ' ניסן? ומתרץ דראיה נוספת ביום אחר , אינה העוקרת, אלא  דווקא עד שיגיע יום הראוי לראיה ולא תראה, ומה שראתה פעם נוספת בחודש זה בגלל דמים יתרים שהיו בה והם הקדימו את וסתה, אולם אין בראיה השניה כל קביעות לוסת.
מקשה ב"י על רמבן- דמשמע ברמבן , אם ראתה א' אייר, לא היתה צריכה לחוש ל-ט' אייר, ולא ל-כ' אייר, והלא צריך לחוש להפלגה 20 יום שתחול ב-ט' אייר? ומתרץ: שאם היתה רואה גם ב-א' אייר, יש לומר דמכיון שראתה פעמים ב-א' לחודש, בזה הולך להיקבע וסת, וא"כ אין לחוש להפלגה של 20 יום (ל-ט' אייר), ומה שראתה בכ' ניסן, היה מחמת רבוי דמים, אלא מאחר ולא ראתה, ב-א' אייר, הרי אגלאי מילתא, שראיה שנית לא היתה במקרה, וע"כ צריכה לחוש רק לוסת הפלגה (20) ולוסת החודש.
דרכי משה הארוך (ז)- חולק על ב"י בזה. שהרי אף אח"כ, נאמר במפורש שאם ראתה ב-ט'  ובין אם לאו, עליה לחוש ל-כ', וא"כ גם אם רואה ב-א' אייר, עליה לחוש ל-ט' אייר, וכן פסק בסע' יג , שצריכה לחוש לשניהם עד שיקבע אחד מהם בג"פ.
מקשה ב"י על רמבן-הרמבן כתב בסיפא "עד שתעקר אחד בעקירת פעם אחת" ומשמע שוסת לא קבוע נעקר בחוסר ראיה אחת, אולם ברישא כתב להדיא שיש לחשוש ל 2 הוסתות, עד שיקבע וסת הפלגה וכו'? ומתרץ: אמנם יש לחשוש לשניהם: עד שיקבע וסת אחד  ושיעקר הוסת השני, וכגון שבפעם האחרונה שהיה צריך לראות לפי הוסת השני, לא ראתה, וא"כ פעם אחרונה זו עקרה את הוסת השני.
ומוסיף ב"י כי יש מציאות בה נקבע וסת אחד מבלי שיעקר חברו, וכגון: אם ראתה: א' ניסן, כ' ניסן, א' אייר, כ' אייר, ט' סיון ,כ' סיון. וא"כ יש ג"פ של כ' לחודש, ונקבע  וסת החודש. וגם נקבע וסת הפלגה של 20 יום (ומה שלא ראתה ב-ט' אייר, אינו נחשב עקירת וסת כיון שעדיין היינו חוששים לוסת של א' לחודש וכיון שראתה גם ב-כ' אייר יש לחוש שוב גם לוסת הפלגה (20 יום). וא"כ אע"פ שנקבע וסת החודש בג"פ, צריכה לחשוש גם לוסת הפלגה, כיון שעדין לא היו 4 ראיות. וכן אף אם נקבעו 2 הוסתות, עליה לחשוש עד שיעקר האחד בחוסר ראיה, ומציאות וסת חברו אינה עוקרתו כי אין קביעותו גמורה כיון שצרתו בצידו.
פסק שוע דין קביעה ועקירה של וסת קבוע להפלגה או לימי החודש, וכל עוד שלא נקבע וסת , יש לחשוש לשאר וסתות חוץ מדילוג.
כיצד קובעתו, כגון שתראה ד' פעמים, וביניהם ג' זמנים שווין, כגון שראתה היום, ולסוף כ' יום פעם אחרת, ועוד לסוף עשרים יום, ועוד לסוף כ' יום, וזה נקרא וסת ההפלגות. ולכך צריכה ד' ראיות, שראיה ראשונה אינה מן המנין, לפי שאינה בהפלגה. ואפילו קודם שקבעתו שלש פעמים חוששת,  שמיד אחר שראתה פעם אחת לסוף כ' חוששת מכאן ואילך כשיגיע כ',  וכן בראיית הימים שהיא לימים ידועים לחדש, מיד אחר שראתה פעם אחת ליום ידוע לחדש, כגון כ"א או כ"ה בו, חוששת לפעם אחרת לזה היום, ואסורה לשמש כל אותה העונה. והוא הדין לשאר מיני וסת שצריכה לחוש להם כן, חוץ מוסת הדילוג, וכמו שיתבאר בסימן זה. ולא אמרו שצריך לקובעם ג"פ,  אלא לענין עקירה, שכיון שקובעתו בשלושה פעמים  אינו נעקר בפחות מג' פעמים, שכל זמן שלא עקרתו ג"פ צריכה לחוש לו. אבל ליאסר, אפילו בפעם אחת חוששת לו פעם שנייה. ומיהו אע"פ שחוששת לו, נעקר בפעם אחת, אפילו קבעתו ב' פעמים. שאם ראתה ב' ימים ליום ידוע, ובשלישית לא ראתה, אינה חוששת לה עוד.

בראית דם אחת אין לחוש לוסת הפלגה-טז ג. (לברר האם גם אחרי לידה)
שך ה–מפנה לחילוק נוסף בין וסת קבוע ללא קבוע, עפי ראבד בסע' יד וט"ו.(וסת שנעקר בג"פ וניעור כל זמן שלא קבעה וסת אחר)
גם הבעל צריך לעקוב על ימי הוסת-ששה א- חכ"א (קיב,מ)-מי שרוצה לקים מצות פרישה כתקונו יזהר לכתוב תמיד יום הוסת כדי שיוכל לחשב ימי וסתה.
ראתה ג"פ ביום קבוע, אלא שאינה זוכרת אם באותה עונה- ששה א-ספק וסת להקל, ועדיף לכתחילה להחמיר.
איך מחשבים ימי הפלגה- ששה ב- שות חת"ס ס"ו- מתחילת ראיה לתחילת ראיה ואע"פ שמשך זמן הראיה אינו שוה, אולם שוע הרב קפד כב מחשב מסוף ראיה לתחילת ראיה.
פרישה מחשש לשאר מני וסתות-ששה ד- המי נדה חידש שבולק חוששת לעו"ב וליום החודש, והינו בראיה רגילה, אבל כשיש לתלות שראתה מחמת סיבה, א"צ לחוש לראית כוסת שאינו קבוע, ופסק להלכה שאשה שחמדה את בעלה  וראתה, א"צ לחוש לעו"ב וליום החודש, כי תולין הראיה בחמדה, ודוחה ששה, שהרי א"א לקבוע מה היתה סיבת הראיה.
בכמה פעמים נעקר וסת קבוע- ששה ז- קי"ל כרשבג שוסת נקבע בג"פ, והנימוק"י מסביר משום דהוי ספד"ר לקולא, וא"כ לא מקבע אלא בג"פ אבל לענין עקירה יש לומר דיש להקל כרבי, ומתרץ ששה שחזל השוו מידותיהם כרשבג בכל דבר.

סעיף ג- דין וסת לשעות
האשה כשהיא עושה- משנה- היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות, כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות - טמאות. בסוף הוסתות - כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טהורות. רבי יוסי אומר: אף ימים ושעות וסתות; היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה - אינה אסורה אלא עם הנץ החמה. רבי יהודה אומר: כל היום שלה.
ראבד- מה שאוסר ר' יהודה, זה היכן שקבעה וסת גם לימים וגם לשעות, שקביעות לימים עוקרת קביעות לשעות שבהן למודה לראות, דכל היום ראויה לראות, אבל אם קבעה וסת לשעות, ואין וסת לימים, גם ר' יהודה מודה שאינה חוששת ,אלא, שעתה בלבד.
ומביא ראבד ראיה לדין זה: סו. ר' יוחנן ייעץ לאשה להיבעל על הנהר, כי היא היתה רואה, כל אימת שהיתה חוזרת מן הטבילה, וחברותיה היו מרגישות בה ומכניסות בה עין, ולכן שעת כניסתה לעיר היתה שעת וסתה. אולם לפני שהיתה נכנסת לעיר מותר היה לה לשמש.
עקירת וסת לשעות- ראבד- בשעה אחת ואפילו לא בודקת.
פסק שוע דין וסת לשעות כראבד
אם קבעה וסת  לשעות ולא לימים, אינה חוששת אלא שעתה בלבד, והוסת הזה הוא נעקר בשעה אחת, ואפילו בלא בדיקה.

פירוש וסת לשעות-כגון שרואה לאחר ארוע התלוי בזמן, וכגון לאחר טבילה-טז ד. ובששה א –אין לה קביעות לימים ופעמים תראה בכ"ה ופעמים בר"ח, אלא שבכל פעם שתראה, זה רק בשעה שישית, ולא לפני  ולא אחרי , בין אם זה שעה זמנית ובין אם שעה שוה.

סעיף ד- הבדל בין בוק לבולק לענין בדיקות טרם תשמיש
בסימן קפד ס"ט קימת מח' ראשונים, האם בוק שלא בדקה בזמן וסתה, יכולה לשמש עם בעלה ללא בדיקה. ריף ורמבם סוברים שאם גם לא הרגישה הרי היא טהורה לבעלה (שיטת סתם). ואילו רשבא סובר שאסורה עד שתבדוק (שיטת י"א). לעומת זאת אשה בולק, לכו"ע, אם עברה עונתה יכולה לשמש ללא בדיקה, ואילו הרשבא מצריך שתחשוש לעונה בינונית- שלגביה הוי וסת קבוע ואסורה לשמש עד שתבדוק .

פסק שוע כרשבא  (ולא הביא דעות נוספות בעוד שבסימן קפד ס"ט פסק בסתם את הרמבם ואילו את הרשבא בי"א.)
עוד יש חילוק בין קבעתו ג' פעמים ללא קבעתו ג' פעמים, שהקבוע אף על פי שעברה עונתה ולא הרגישה, אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה. ושלא קבעתו ג"פ, אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה, כיון שעברה עונתה, מותרת.  ועונה בינונית, שהיא לל' יום, דינה  כוסת קבוע (הרשב"א).

בדיקה טרם תשמיש בבולק-טז (ה)- מביא לכאורה סתירה בשוע, דבסימן קפו ס"ב, הביא שוע בדעת סתם כי בולק צריכה בדיקה רק בג' תשמישים ראשונים, ואח"כ הביא דעת רמבם וראש שמצריכים אותה בדיקה לעולם לפני כל תשמיש, ומשמע לטז ששוע פסק כרמבם וראש, וא"כ מדוע כאן פסק שבולק אינה צריכה בדיקה טרם תשמיש? ומתרץ דכאן מדובר בבוק ששינתה פעם אחת, ולכן אין חוששים ללא קבוע החדש, אם עברה אותו, מבלי לראות. ובנקה"כ הקשה על הטז דמשמע בשוע שמדבר גם בתחילת קביעותה, ולא רק בשינתה פעת אחת, ומתרץ שבקפ"ו פוסק שוע כראש ורמבם, אלא ששם מדובר שאין לה וסת כלל וכל פעם מוחחזקת ברואה, אך כאן יש לה וסת אלא שאינו קבוע ואינה מוחזקת לרואה ומפרש ששה עפ"י חוד ב שבקפו מדובר באשה שיכולה לראות בכל יום, אולם כאן מדובר בוסת של תה"ד, שיש ימים שודאי אין רואה ובהם א"צ לבדוק, לכתחילה, אולם אם שינתה וראתה לפתע בימים אלא מותרת בלא בדיקה אחר שעבר זמן הוסת.
(חבורה-משמע דעכ"פ חוששים לו לעונה בינונית, ועיין פת לא- דסותר, ועיין ברש"ל ,טז (לא), שמשמע שבוק שיש לה גריעותא חוששת לעונה בינונית, ועיין גם בחו"ד ס"ב שמפרש דעת טז הנ"ל, ועיין סדרי טהרה דפשוט לו שאינה חוששת לעונה בינונית)
בדיקה לאחר שעבר זמן וסתה-שך ז-לפי הרמא שפסק בקפד ס"ט כרמבם וריף, על בולק להתיחס לעונה בינונית , כאל וסת קבוע, וע"כ אם עבר זמן וסתה אסורה בתשמיש. (ומשמע שלדעת סתם בשוע בקפד, א"צ בדיקה כלל)
לאיזה נפקמ משוים עו"ב לוסת קבוע- פת ב- תוהש ד- אם לא ראתה בעונה בינונית, גם היא נעקרת בפעם אחת כמו וסת לא קבוע, והיינו שדוקא לענין חיוב בדיקות דין עו"ב כוסת קבוע. (וקשה על הר' אליהו- עמ' פד- ועיין סי"ג בשך סק"ל בשם לבוש דעו"ב צריכה עקירה ג"פ. ששה ד)
האם בוק ששינתה פ"א צריכה לחוש לעו"ב-משמע בטז ה שצריכה. והקשה בסד"ט ב שהרי בוק אינה צריכה לחוש לעו"ב, ןמתרץ ששה בשם סד"ט ב שאם היה לה וסת קבוע פחות מ-30 יום, ולא ראתה, עליה לחוש לעו"ב כדעת הרמבן, אולם קשה על זה כיון שהטז עצמו סובר כרשבא וחולק על הרמבן (טז,א).

סעיף ה –וסת הדילוג
האשה כשהיא עושה -סג: מתני'-הנ"ל.
ובגמ' סד.( לקמן) –ומסקנת  הגמ'- מח' בין רב ושמואל כיצד נקבע וסת החודש לדילוג. לפי רב-לפי  3 ראיות . ואילו שמואל סובר דבעינן 4 ראיות. ואף ששניהם סוברים כרשבג שחזקה נקבעת בג"פ, הנפקמ ביניהם האם צריך ג"פ ראיות שרואה בדילוגים (רב), או ג"פ של הפרשי דילוגים שוים (שמואל).

רמבן-קביעת וסת דילוג – וסת דילוג החודש נקבע ב-4 ראיות בעוד שוסת דילוג הפלגה נקבע ב-5 ראיות. וא"צ צריך לחשוש לוסת דילוג אלא עד שנקבע
רמבן-עקירת וסת דילוג-כאשר לא תראה ג"פ בזמנים שצריכה לראות.

הרמבן מביא מקרה: ראתה ביום 15 למשך 4 ימים. בחודש הבא ראתה ביום 16 למשך-3 ימים. ובחודש אח"כ ראתה ביום 17 .
ופוסק הרמבן כי כאן צריכה לחוש ל-2 וסתות: 1. וסת קבוע ליום 17 בחודש.  2. וסת החודש לדילוג-בשאר הימים.
מקשה ב"י-משמע דבגמ' חששו רק לוסת דילוג ולא לוסת החודש? ומתרץ שהרמבן יכול להסביר הגמ', שרואה כל חודש ליום אחד בלבד, ולכן אין חפיפה בימי הראייה בין החודשים השונים.
ומסכם ב"י-אף שלרמבן יכולה לקבוע לה וסת בימי וסתה, מכ"מ לדעת רז"ה, רשבא, וראש, אין חוששים אלא לעונה ראשונה של וסת (קפד) ולכן אינה צריכה לחשוש אלא לוסת החודש בדילוג.
פסק שוע שוסת הדילוג של הפלגה נקבע ב-4 ראיות, ומשמע כרב. (לכאורה יש בזה גם קולא- שכן לא חוששת יותר לשאר וסתות-לברר)
פעמים שתהיה ההפלגה שקובעת בהם הוסת, בדילוג.  כגון שראתה היום,  וראתה שנית לסוף ל', ושלישית לל"א, ורביעית לל"ב,   קבעה וסת לדילוג של הפלגות.  בין שהרחיקה דילוגה הרבה, בין שלא הרחיקה אלא יום אחד, קבעה וסת לדילוג השוה.  שבכל ענין שתהא משוה ראייתה, קבעה לה וסת.
לפי איזו שיטה נפסק- טז ו, שך ח-שוע פסק לדעת י"א שבסע' ז', וע"כ לפוסקים כשמואל בסע' ז', עדין לא נקבע וסת דילוג, ואף רב מחשיב ראיה ראשונה אם היתה ב-טו, אבל אם היתה ב-א לחודש ושניה ב-טו לחודש ושלישית ב-טז לחודש, מודה רב שלא קבעה וסת דראיה ראשונה אינה מן המנין. וכן אם ראתה 4 ראיות של הפלגה בימים, מספיק לרב לקבוע וסת לדילוג ואילו לשמואל צריך 5 ראיות, ומכ"מ פוסק השך לדינא, כי יש להחמיר כ-2 הסברות.

דילוג שלילי- שך ט- גם בזה שיך וסת הפלגה כיון שמשוה דילוגה. (עפי תוס' ט. פיחתה), אבל פת (ג) בשם כו"פ חולק משום שזה מנוגד לטבע.

האם קים וסת דילוג לעונות- ששה א- אם ראתה בעונת יום (ל) ובחודש הבא עונת לילה (ליל ל"א9 ,ובחודש השלישי ראתה בעונת יום (יום ל"א), הרי שקבעה וסת דילוג לעונות, שכן הפלגותיה 60עונות, ואח"כ 61 עונות ואח"כ 62 עונות. ופרי דיעה חולק חולק מהנובי פג (פת ט) דאין וסת לעונות. אולם דעת ששה שמה שנובי אינו מחשיב הפלגה לעונות כוסת , היינו דוקא בתחילת קביעות וסת הפלגה שאין לחוש לו בתחילה, אך משקבעה לה וסת באופן של הפלגת עונות ומשוה ראיותיה, יש מקום לומר דהוי  וסת.

כיצד מחמירים כ-2 הסברות למעשה- ששה א- א. להחשיב כוסת קבוע ולאסור בלא בדיקה. ב. להצריך עקירה בג"פ. ג. להצריך עו"ב כוסת שא"ק. ד. לחוש לכל אחד ביום החודש שמא לא נקבע.

סעיף ו- וסת לימי השבוע ולימי החודש
קביעת וסת לימי השבוע-  שמאי יא. א"ר הונא: קפצה וראתה, קפצה וראתה, קפצה וראתה - קבעה לה וסת. למאי? אילימא לימים - הא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי! אלא לקפיצות, והתניא: כל שתקבענה מחמת אונס - אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת! מאי לאו - לא קבעה וסת כלל! לא, לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו, אבל קבעה לה וסת לימים ולקפיצות. לימים לחודייהו פשיטא! אמר רב אשי: כגון דקפיץ בחד בשבת וחזאי, וקפיץ בחד בשבת וחזאי, [ובשבת קפצה ולא חזאי], ולחד בשבת חזאי בלא קפיצה; מהו דתימא: איגלאי מילתא למפרע דיומא הוא דקגרים ולא קפיצה, קמ"ל דקפיצה נמי דאתמול גרמא, והאי דלא חזאי - משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה. לישנא אחרינא, א"ר הונא: קפצה וראתה, קפצה וראתה, קפצה וראתה - קבעה לה וסת לימים ולא לקפיצות. היכי דמי? א"ר אשי: דקפיץ בחד בשבת וחזאי, וקפיץ בחד בשבת וחזאי, (ובשבת קפצה ולא חזאי), ולחד בשבת (אחרינא) חזאי בלא קפיצה - דהתם איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים.

קביעת וסת לימי החודש- בנות כותים לט: הכי א"ר יוחנן, כגון דחזאי ריש ירחא, וריש ירחא, ועשרין וחמשה בירחא, וריש ירחא, דאמרינן דמי יתירי הוא דאתוספו בה.
רשי- כגון דחזיא תרי זימני בריש ירחא ופעם שלישית בכ"ה ורביעית בר"ח דה"ל הך ראייתה בתרייתא שהיא שלישית לראייה של ר"ח בתוך ימי נדותה ממש שהיא נדה מיום כ"ה ומש"ה קרי להו תוך ימי נדותה דהא נדה היא וטעמא מאי הוי קביעות הא אורחה בהכי שנפתח מעיינה משום דאמר הך ראייה דראש חדש ראיית וסתה היא והיום זמנה והאי דאקדים וחזאי בכ"ה דמים יתירי איתוספו בה.  
וכן משמע מגמ' של רב ושמואל (סד.) שלקבוע וסת לימי החודש סגי בג"פ.

האם יש נפקמ לחדשים חסרים מלאים או כסדרן- תוס' (סד.) מסיקים מגמ' לט: ,שאין זה משנה, מס' הימים, בין א' לחודש זה ל-א' לחודש בחודש הבא, כיון שקביעות  החודש גורם, אף שאין קביעות למס' הימים.
הרשבא מביא בשם הראבד הוכחה נוספת לזה ממח' רב ושמואל, שהרי הנפקמ היא האם קובעים וסת לדילוג או עד שתשלש בדילוג, ומשמע שלא מתיחסים לחודשים, בין אם מלאים או חסרים או כסדרן.

בכמה ראיות נקבע וסת החודש, או וסת לשבוע-ב"י-מח' רב ושמואל הינה דוקא בקביעת וסת הדילוג, אולם בוסת השוה כו"ע מודים דב- 3 פעמים מספיק.
פסק שוע- דין וסת החודש ווסת לשבוע
כשם שקובעת וסת בהפלגה מימים שוים ושאינם שוים,  כך קובעת בימי החדש  ובימי השבוע שוים ושאינם שוים.  כיצד, ראתה ג"פ באחד בשבת או בה' בשבת, או באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון, או בה' בניסן ובה' באייר ובה' בסיון,  קבעה לה וסת באחד בשבת או בה' בו, ובאחד בחודש או בה' בו, אף על פי שאחד מלא ואחד חסר, אין מדקדקין בכך.

האם מדובר בימי החודש הנקבע ע"י מולד הלבנה בפועל, או לפי החודש הנקבע ע"י בי"ד- שך יג מביא שהראבד פוסק כאפשרות ראשונה, דשנוי עיתים גורם ולא החלטת בי"ד, ולכן הוסת נגרם ע"י החמה או הלבנה, ואילו רשבא סובר כאפשרות שניה, כיון שכל מה שבי"ד של מטה עושים, בי"ד של מעלה מסכימים שנאמר "אשר תקראו אותם", דומיא דבתולי קטנה. והלכה למעשה כרשבא וירושלמי-ששה ד. והראיה מאחד שנולד בסוף אדר א', שחוגג את בר המצוה אחר זה שנולד בתחילת אדר ב', ומוכח שקביעת בי"ד קובע את החדשים. וכן מוכח מלשון השוע דנקט לשון א' בחודש ומשמע שימי החודש גורמים ולא המולד, וכן מוכח ממה שכתבו שאין הבדל בין חודש מלא וחסר, והרי עפ"י המולד לא שיך חסר ומלא.
פירוש וסת לימי שבוע-שך יד- שרואה ביום ראשון ,אחת ל-ג' שבועות.

הבדל בין וסת לימי שבוע לוסת הפלגה- שך טו-כאן  גם בראיה ראשונה, יש קביעות זמן, משא"כ בהפלגה, וע"כ צריך בהפלגה 4 ראיות. ופת (ד) מוסיף בשם תוה"ש ט דאין נחשב וסת הפלגה ל-  22 יום, משום שהפלגה לא נקבעת, אלא ב- 4 ראיות, דראיה ראשונה לא נחשבת הפלגה משא"כ כאן, דקביעות ימי השבוע היא ב-ג' ראיות. וחו"ד וכו"פ וסד"ט נמקו דהנפקמ היא אם תראה באמצע, שאז אם נחשב כוסת הפלגה, הרי מתבטלת הפלגה הקודמת, אבל אם נחשוב כוסת החודש אזי ממשיכים לחוש לו כיון שלא נעקר.

אם ראתה ד"פ באחד בשבת- ששה ג- חו"ד ד- תלינן דהוי וסת הפלגה ולא וסת לשבועות, כיון דהפלגה שכיחא טפי והכרו"פ מסתפק אם תולין ביום בשבוע או בהפלגה ונשאר בצ"ע. ונפקמ כשלא ראתה פ"א, דאין לחוש לוסת הפלגה, ומכ"מ צריכה לחוש לוסת השבוע. ומכריע ששה שדעת הפוסקים כחו"ד שנחשב כהפלגה וכן מורה הנסיון.

האם אחד באייר הינו רק ראשון באייר, שהוא ב' דר"ח, או שהכוונה גם לא דר"ח שהוא ל' ניסן- ששה ד- בפשט המחבר מדובר דוקא בא' אייר אולם ערוה"ש יב-  מסיק שגם ל' ניסן בכלל, כיון דשם ר"ח גורם וכן נראה מהראשונים דא' דר"ח בכלל ור"ח גורם. ומה שנקט השוע א' בחודש, משום שהרואה בא' ניסן, א"צ לחוש לר"ח שיחול בל' ניסן, אבל אם ראתה בא' ניסן ובל' ניסן יש לחוש דשם ר"ח גורם. וכן מוכח בטז יז וכן בשך יג.
האם יש וסת לסוף חודש-ששה ד- כגון אם ראתה בא' דר"ח אייר שהוא ל' ניסן, האם עליה לחוש לסוף החודש הבא (כט אייר) או לר"ח- ומסיק ששה כיון שאין השתוות כלל, לא  בשם וכן לא במספר ימי החודש, אינו וסת כלל ואפילו נקבע בג"פ, והוסיף בסע' יג ס"ק יד שעליה לחוש לכ"ט משום עו"ב ולא' בחודש הבא משום יום החודש אף שהוא חסר.


סעיף ז-קביעת ימי בחודש בדילוג
האשה כשהיא עושה סד. איתמר, ראתה יום חמשה עשר לחדש זה, ויום ט"ז לחדש זה, ויום שבעה עשר לחדש זה. רב אמר: קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר: עד שתשלש בדילוג. נימא רב ושמואל בפלוגתא דרבי ורשב"ג קמיפלגי, דתניא, ניסת לראשון - ומת, לשני - ומת, לשלישי לא תנשא - דברי רבי. רשב"ג אומר: לג' - תנשא, לד' לא תנשא. לא, דכ"ע - כרשב"ג, והכא בהא קמיפלגי; רב סבר - חמשה עשר ממנינא, ושמואל סבר - כיון דלאו בדילוג חזיתיה לאו ממנינא הוא. איתיביה: היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום ששה עשר - זה וזה אסורין, שינתה ליום שבעה עשר - הותר ששה עשר ונאסר חמשה עשר ושבעה עשר, שינתה ליום שמונה עשר - הותרו כולן, ואין אסור אלא משמונה עשר ואילך. קשיא לרב! אמר לך רב: למודה שאני. ודקארי לה, מאי קארי לה? למודה אצטריכא ליה. מהו דתימא: כיון דלמודה, ועקרתיה - בתרי זימני עקרה ליה - קמ"ל. מיתיבי: ראתה יום עשרים ואחד בחדש זה, יום עשרים ושנים בחדש זה, יום עשרים ושלשה בחדש זה - קבעה לה וסת. סירגה ליום עשרים וארבעה - לא קבעה לה וסת. תיובתא דשמואל! אמר לך שמואל: הכא במאי עסקינן - כגון דרגילה למחזי ביום עשרים, ושינתה ליום עשרים ואחד. דיקא נמי, דשבקינן ליום עשרים, ונקט ליום עשרים ואחד - ש"מ.
מסקנת הגמ'- לרב- ראיה ראשונה נחשבת במנין ראיות לקביעות וסת דילוג החודש רק אם הראיה הראשונה שיכת לוסת לא קבוע.
לשמואל- אפשר לעשות דילוג מוסת קבוע לדילוג החודש כגון :15, 15, 15, 15, 16, 17, 18,
תוספות-אף שרב שחולק לענין דילוג החודש, מכ"מ מודה שבוסת דילוג לימי הפלגה, ראיה ראשונה לא מן המנין.

מח' ראשונים בפסיקת ההלכה- ר' חננאל, ראבד-פסקו כרב- שכן הלכה כרב באיסורים (נידה כד)
אולם רמבם, רמבן, ראש- פסקו כשמואל- אע"ג דקי"ל כרב באיסורים מכ"מ כאן יש לשמואל ברייתא כוותיה.
רשבא- אף שנראה לו להכריע כשמואל, מכ"מ פוסק שיש להחמיר כר"ח וראבד.

פסק שוע כשמואל בסתם, וכרב בדעת י"א, וסיכם דיש להחמיר לשיטת שניהם
כיצד קובעת בימי החדש בדילוג, כגון שראתה בט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון, לא קבעה וסת  עד שתראה בי"ח  בתמוז, שאין ראיה ראשונה מצטרפת,  כיון שאין ההפלגות שוות.  ומיהו אם היה לה וסת קודם שהתחילה, ואח"כ שינתה וראתה בדילוג ג' פעמים, קבעה וסת בדילוג. לפי שאף הראשונה בדילוג ראתה אותה, שדילגה מוסת הקבוע לה (רמב"ם ורמב"ן כשמואל וטור לדעת רא"ש אבל בפרק שור שנגח ד' וה' פסק רא"ש כרב וכן הוא ברמזים שם) וי"א שאע"פ שלא ראתה אלא בט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון, קבעה וסת וחוששת לי"ח בתמוז וי"ט באב, וכן לעולם.  ויש לחוש לדבריהם ולהחמיר.

האם הדילוג הראשון מהוסת הקבוע צריך להיות שוה לשאר הדילוגים שיבואו אח"כ- טז ח- מדובר שהוסת הקודם היה קבוע באופן שהדילוג הראשון מהוסת הקבוע לראיה בוסת החודש יהיה זהה לשאר הדילוגים שבהמשך כדי לראות ג' דילוגים שוים, ובכך דוחה את הדרישה, שר"ל שא"צ שדילוג ראשון יהיה זהה לשאר. וגם השך (יח) מביא הדרישה, ואף מוכיח כמוהו, שהרי אין כל רבותא, למה שאמרה הגמ' שיש לה וסת קבוע ואפילו אם אין לה וסת קבוע, אלא שראתה ביום י"ד, כ"כ מצטרף לראיות לקביעת הפלגה, וא"צ בשביל זה וסת קבוע, אלא שכתבו וסת לומר לך שאפילו הפלגה ראשונה, דהינו, בין יום הוסת, ליום השנוי הראשון  היה בהפלגה שונה משאר הפלגות, כל זה נחשב כמצטרף להפלגות. אולם דוחה השך את הדרישה, שהרי אם הדילוג מוסתה הקבוע  לראית השנוי הראשונה, לא היה שוה, זה נקרא שסירגה, ולא קבעה וסת כבסע' י'.
נפק"מ בין טז לפרישה בעיקר דעת שמואל- האם עיקר שיטת שמואל ש-15 לא ממנין כיון שלא ראתה אותו בדילוג, ומשמע שאם יש דילוג (ואפילו לא חשוב כמה מדלגת) שפיר דמי- פרישה. ואילו לטז- עיקר שיטת שמואל היא עד תשלש בדילוג והדילוג צריך שיהיה שוה.
ראיות בדילוג לאחר וסת קבוע נפקמ בין רב לשמואל-שך יח-אם באות ג' ראיות בדילוג לאחר וסת קבוע, באופן שכל הדילוגים, החל מהדילוג הראשון, שהינו מהוסת הקבוע לסטיה הראשונה מהוסת, שוים, הרי שלשמואל קבעה וסת לדילוג ב-4 ראיות, אולם לרב, אם היו 2 דילוגים לאחר הוסת הקבוע, אין נחשב כ-ג' ראיות לקביעת וסת דילוג בימי החודש.

איזו דעה מחמירה יותר- טז ט-לכאורה גם בשיטת שמואל יש חומרא, דהיינו, אם יש לה חשש ל-2 וסתות, ולשיטת רב ב-ג' ראיות נקבע וסת, הרי שא"צ לחוש לוסת השני, ואילו לשמואל, עדיין צריכה לחוש לוסת השני. ולכן פוסק הטז שיש להחמיר בכל הכוונים. וכן פסק בשך (יט) וע"כ חוששת לוסת הפלגה, כיון שעדיין לא נקבע וסת, ומצד שני לענין עקירה, מקרי וסת קבוע.
כמו מי פסק הראש- הטור כתב דהראש פסק כשמואל, אולם טז ט מוכיח שפסק כרב לענין שור המועד.
פת ה- חווד ח-ראתה טו, טז, יז, יח  אבל ב-יט לא ראתה, מכ"מ צריכה לחוש ל-כ' בחודש הבא. והחידוש שלא נאמר שמנגנון  קפיצת היום זז קדימה בחודש ונצפה ליום י"ט , אלא יש לומר שתחוש רק לכ', כאילו ראתה י"ט בזמנו.
האם חוששים ל-2 השיטות גם לענין בדיקות לתשמיש-ששה ד- פרי דיעה- החששות לחומרא הן רק לענין חשש וסתות אך לא לענין בדיקות, כלומר א"צ לבדוק כאשה בול"ק, כיון שלהרבה פוסקים גם בולק ממש אינה צריכה בדיקות וכ"ש שכאן דהוי רק ס"ס דשמא הלכה כרב ונקבע וסת.
מדוע יש להחמיר כ-2 השיטות והלא וסד"ר-ששה ד- לחו"ש- אף בספד"ר א"א להקל ב-2 קולות הסותרות ביסודן, דהיינו להחשיבו כו"ק וגם כול"ק.

סעיף ח-וסת קבוע לדילוג חלילה בימי החודש
תוס' סד. –ר' חננאל פירש הגמ' דמח' רב ושמואל, לגבי וסת הדילוג, הינה באופן  הבא : 15 16 17 , 15 16 17 , 15 16 17. לפי רב קבעה וסת ואילו לשמואל בעינן 4 ראיות בכל מחזור דהיינו 15 16 17 18 .תוס' דוחים פרוש זה לגמ'.
ומכ"מ פסק הרשבא-אע"פ שכל מחזור (15-17), זה דילוג לפי ר' חננאל, שפסק כרב, מכ"מ ב-9 ראיות זה וסת קבוע לדילוג חלילה.
פסק שוע כרשבא
ראתה ג"פ בג' חדשים, בדילוג, וחזרה וראתה באותם דילוגים עצמן, אם נהגה כן ג"פ, הרי זה וסת קבוע לדילוג חלילה. כיצד, ראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון, וחזרה חלילה וראתה ט"ו בתמוז וי"ו באב וי"ז באלול, ועוד חזרה וראתה ט"ו בתשרי וי"ו בחשוון וי"ז בכסליו, קבעה לה וסת לדילוג חלילה,   וחוששת לעולם ט"ו לחודש זה וי"ו לחודש זה וי"ז לחודש זה.

מחזור יכול להיות גם בן 2 חודשים –שך כא-כגון: טו לחודש ו-טז לחודש, במשך ג"פ ע"מ שתקבע וסת, ואף הטז י מסכים, אלא, שמסביר הרבותא בדוגמת השוע, שאפילו במחזור שבו סטיה של כמה ימים (כגון בין טו ל-יז), יכול להיקבע כוסת, כיון שהיו ג"פ של מחזור כזה.

האם שמואל מצריך 4 ראיות בכל מחזור, או שקבעה וסת גם בזה – הפרישה סובר שלדעת שמואל אמנם צריך כל מחזור להיות בן 4 ראיות, אולם השך כ'  דוחהו מכיון שראתה ג"פ בטו וג"פ ב-טז, וג"פ ב-יז, לא גרע מראית ג"פ בימי חודש קבועים, שבין לרב ובין לשמואל סגי בג' ראיות. אולם פת (ו) מביא בשם תוה"ש שחולק על מסקנת השך, משום שלשמואל, בעינן שכל הראיות יהיו בדילוג, וא"כ כיון שט"ו לא היה בדילוג,  צריך שתראה גם ב-יח. ולהלכה כיון שיש ג"כ ספק שמא לשמואל עדיין לא נקבע וסת יש להמשיך לחשוש לשאר הוסתות שעדיין לא נעקרו. ומכ"מ אם היה וסת קבוע ל-יד ,גם שמואל מודה.
(הנפקמ היא האם לדמות לוסת הדילוג בימי החודש-(שך), או לוסת דילוג (פת)) ומובא בששה ב- בשם לחו"ש טו- נפקמ נוספת במקרה שבו קבעה וסת כה"ג ואח"ג לא ראתה בט"ו, וא"כ לשך כיון דהוי וסת השוה ל-ג' זמנים, עליה לחוש ל-ט"ז בחודש הבא. אבל אם הוי וסת דילוג יש להסתפק אם לחוש.

סעיף ט- וסת לר"ח ולדילוגים
הגדרה- כאשר רואה בשלשה ראשי חודשים, אלא שבר"ח המצוי בין ראיה ראשונה לשניה, לא ראתה, וכן לא ראתה בר"ח המצוי בין ראיה שניה לשלישית.
לעומת זאת אם ראתה: א' ניסן, א' אייר, א' תמוז ,כיון שלא ראתה בא' סיון, לא קבעה וסת, כיון שהפסיקה וסת שהחלה לראות בא' לחודש.
פסק שוע
ראתה באחד בניסן ובאחד בסיון ובא' באב,  קבעה לה וסת לר"ח לדילוגים, אבל ראתה באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בתמוז, ובאחד בסיון לא ראתה, לא קבעה לה וסת.

האם הוי וסת לר"ח ולדילוגים או הפלגת 60 יום-ששה א- כיון שמדובר בחודש מלא וחודש חסר, יוצא שכל פעם יש הפלגה של 60 יום וכיון דאין וסת הפלגה בפחות מ-4 ראיות, הרי שבינתיים נקבע וסת של יום החודש. וכאשר תראה בפעם רביעית עליה לחוש שנקבע וסת הפלגה. ורק כשיגיעו חדשי חשון כסלו טבת נדע האם מדובר בוסת הפלגה או וסת לר"ח. ונפקמ היא אם לא תראה בר"ח מסוים, דאם נומר דהוי הפלגה, אזי נעקר וסת הפלגה, ואילו בוסת החודש ממשיכים לחוש גם בפעם הבאה.

האם קביעת וסת לר"ח בדילוגים ב-ג' ראיות הוי לשיטת רב או לשמואל-טז יא- מסיק כי זה דווקא לרב שכן לשמואל צריך 4 ראיות, וצריכה לראות בתשרי, וכן פירש הפרישה שיתכן שאף לשמואל, יהיה סגי ב-ג' ראיות , דווקא אם היה לה, וסת קבוע, לפני כן ועכשיו שינתה, אולם דעת השך כב שאף אם ראתה ג' ראיות אלו בלבד, אף שמואל מודה, שכן זה בדיוק כמו וסת לימי החודש, ומה לי ברואה בראשון לכל חודש או בראשון לכל חודשיים וכן כתב הראבד, ונפסק כמוהו בסע' יב לגבי וסת הסירוג. וששה א כתב שגם כאן הולך השך לשיטתו כשוע דראיה ראשונה מן המנין והוי כוסת החודש, אולם לפרישה ולטז הוי כוסת הדילוג, שאין ראיה ראשונה מן המנין.

סעיף י- סירוג המונע קביעת וסת
האשה סד. הנ"ל
רשי-כיון שסירגה מיום כ"ב ליום כ"ד, לא קבעה וסת, דאין דילוג זה דומה לראשון.
פסק שוע
ראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ח בסיון,  לא קבעה לה וסת,  כיון שסירגה בחודש השלישי ולא ראתה עד י"ח בו.

אם ראתה י"ט תמוז- שך כג- אמנם לא קבעה וסת לדילוג כיון שאין הדילוגים שוים אולם יש ג' הפלגות של 32 יום וקבעה וסת להפלגה ב-ג' הפלגות וב-4 ראיות. ומעיר ששה שאם הפלגה ראשונה היתה 32 והפלגה שניה 31, לא היה צריך לחוש להפלגת 32, כיון שהפלגה זו נעקרה ע"י הפלגת 31, וזה לשיטת שך (מ) שוסת קצר עוקר וסת ארוך אבל לחולקים הסוברים שו"ק אינו עוקר ו"א עדיין יש לחוש להפלגת 32.

סעיף יא- שאין לחוש לוסת דילוג החודש ב-2 דילוגים, אלא עד שיקבע
האשה סד.
רשבא- מזה שראתה ב-י"ז ולא צריכה לחשוש ל-י"ח, משמע, שאע"פ שכבר ראתה: טו, טז, יז, עדיין אין חוששים לוסת דילוג עד שיקבע לגמרי.
אולם לכאורה הרמבם( ח, ו)- ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש של אחריו ויום י"ז בחדש של אחריו ויום י"ח לחדש של אחריו הרי קבעה לה וסת לדילוג, בא חדש רביעי וראתה ביום י"ז עדיין לא נקבע לה וסת, וכל יום שראתה בו חוששת לו להבא, כיון שיגיע אותו היום ולא תראה טהר אותו היום מן הוסת שאין צריך עקירת ג' פעמים אלא יום שנקבע ג' פעמים.

ה"ה-אף שלא משמע ברמבם כסברת גדולי המפרשים הנ"ל, (שהרי הרמבם כתב שכל יום שרואה, עליה לחשוש לו, ומשמע לחוש ליום י"ח אע"פ שעפ"י קביעות הוסת צריכה לחוש לי"ט),  פשיטא שיש לסמוך עליהם, ובמיוחד שאין הרמבם חולק עליהם ישירות בזה.
פסק שוע שאין לחוש לוסת הדילוג, אלא עד שיקבע
דילגה  פעם אחת או שתים, אינה חוששת לדילוג, אף על פי שחוששת לשאר וסתות בפעם אחת, אינה חוששת לוסת הדילוג, עד שתקבענו.

האם נקבע וסת לדילוג לרב, אף כשהיה וסת ליום י"ד ואח"כ ראתה ט"ו, ט"ז, -משמע מפרישה שנחשב כ-2 דילוגים, וסגי לרב ,ואילו שך כה חולק עפי הגמ' בשיטת רב, דראיה י"ד שייכת לראיות שלפניה, ולא מצטרף לראיות הבאות ולכן אע"פ שראתה טו, טז, עדיין לא נקבע  וסת לרב.
האם לחוש לרמבם- ששה( ג ס"ז)-הרמבם מחשיב וסת הדילוג כוסת משונה ואף שנקבע בג"פ מחשיבו כמקרה, ופסק ששה שאין לחוש לרמבם.

סעיף יב-וסת הסירוג
האשה סד. –הנ"ל
שורש מח' רב ושמואל בוסת דילוג החודש-ראבד-מח' רב ושמואל נוגעת רק לוסת דילוג בימי החודש, אולם בשאר וסתות, אין ביניהם מח', ואם מדובר בוסתות לימים- לכו"ע ראיה ראשונה מן המנין, ואם מדובר בוסת להפלגות, לכו"ע הראיה הראשונה אינה מן המנין. אלא, שמחלוקתם בדילוג ימי החודש, האם לדמות לקביעת וסת לימי החודש (רב), או לקביעת וסת להפלגת ימים (שמואל).
ולגבי וסת הסירוג- ראבד- ג"כ ראיה ראשונה מן המנין לכו"ע, ודינה כוסת לימי החודש, ואע"פ שהרחיקה ראיותיה, דהינו שחודש אחד לא ראתה כלל, משום שאין הבדל, בין אם יש הפרש של חודש בין ראיותיה, לבין אם יש הפרש 2 חודשים לראיותיה, אלא, שהנפקמ  היא רק ,שאין חוששים לו ,אלא עד שנקבע, וא"כ אין חוששים לריחוק של חודשיים, שהיו בין הראיות, אלא רק לראש חודש הסמוך.
לדוג: אם ראתה א' ניסן, א' סיון. ולאחר ראית א' סיון אינה חוששת להפלגת  2 חודשים דהיינו לא' אב, אלא עליה לחשוש לחודש הסמוך, תמוז, בלבד.ובזה וסת הסירוג דומה לוסת הדילוג דאין חוששים לו אלא עד שיקבע ב-ג' פעמים. ומכ"מ אף שבוסת הדילוג, ראיה ראשונה אינה מן המנין, הרי שבוסת הסירוג, הראיה הראשונה , מן המנין, וכדין שור הנוגח לסירוגין ,שאז רואים אותו כמועד , אף שמתוך 6 שוורים שפגש, נגח רק 3 שוורים לסרוגין.)ב"ק: לז.). וא"כ נגיחה ראשונה מן המנין.
פסק שוע
וסת הסירוג, ראיה ראשונה  מן המנין, לדברי הכל, ואע"פ שהרחיקה ראיותיה. אלא שלענין חשש וסתה בתחלה הוא שוה לדילוג,  שאינה חוששת אלא מר"ח לר"ח הסמוך לו. כגון שראתה בר"ח ניסן, חוששת לר"ח אייר, ואם לא ראתה עד ר"ח סיון, חוששת לר"ח תמוז, הסמוך לו, ואם לא ראתה בר"ח תמוז, אינה חוששת  לר"ח אב, אע"פ שהם הפלגת ב' חדשים כעין ההפלגה הראשונה, מפני שהפסקת החדש השני ביטלה ראיית הראשון, וראיית החודש השלישי היא התחלת וסת, וחוששת לר"ח הסמוך, ולא יותר.

פת ח- חוד י"ט- אף שאין חוששת ל-א' אב מפני וסת הסירוג, מכ"מ חוששת לו, מפני הפלגה של 60 יום.
מתי אין ראיה ראשונה נחשבת מן המנין לכו"ע- שך כו- אף דלשמואל ראיה ראשונה נחשבת מן המנין, מכ"מ אם היה וסת קבוע לר"ח, אין ראית א' שבט נחשבת במנין ג"פ (בנוסף לראית א' ניסן ו-א' סיון) כיון דבזה מודה שמואל דשדינן ראית א' שבט עם וסת הקבוע שהיה ל-א' בחודש. אולם  אם לא היה לה  וסת קבוע-מועיל.
פת ז- חווד ז-  מוסיף שכמו שאם היה וסת קבוע ל-א' בחודש, אין ראיה ראשונה מן המנין, כך אם אם הפוך, כגון שראתה: ניסן, סיון, אב, אלול, תשרי, שנעקר וסת סירוג ונקבע וסת החודש, ואין מחשיבים את אב ממנין ג' חודשים של סירוג.
מדוע אין חוששת לוסת הסירוג אלא עד שיקבע- שך כז-כיון שסתם נשים רואות מחודש לחודש.
עקירת וסת הסירוג- פת ז-חווד ט- ע"י שלא שלא תראה 6 חודשים רצופים. ובזה הוא דומה לוסת לימי החודש, שונה מהפלגה.

סעיף יג
( יג א) - נפקמ בין וסת קבוע לוסת שאינו קבוע.- ראבד- שוסת לא קבוע, כיון שעבר היום ולא ראתה, נעקר בפעם אחת, ואע"פ שלא שינתה לוסת אחר, אבל וסת קבוע, אפילו עברו עליה ג' עונות, ולא ראתה, כל עוד לא נקבע וסת אחר, אז אף שלא חוששת לוסת הקודם לענין פרישה, מכ"מ אם תחזור ותראה לאחר הפסקה, בעונת קביעות הוסת הישן, רואים את הוסת הישן, כקבוע, וצריך ג"פ נוספות לעקרו. אולם אם כבר קבעה לה וסת אחר, נעקר הראשון, ואף אם תראה היום של קביעות הוסת הקודם, הרי הוא כתחילת וסת.

ראבד-נפקמ נוספת בין וסת קבוע לשלא קבוע- אשה שהיה לה וסת קבוע ואח"כ ראתה, כמקרה הבא (באדום מסומנים עונות שראתה לפי קביעות  וסת קודם): א, ב, ג, ד,ה, ו, ז, ח, ט, י, יא, יב. (שאר ראיות, שלא באדום, הם שלא בקביעות וסת הקודם)
בפעם ראשונה ושניה שזה קורה, היא חוזרת לקביעות וסת קודם, אולם אם קרה כן ג"פ הרי שקבעה וכו'.
, שקבעה לה וסת בהפלגת ג' עונות, ועליה לחשוש רק לו, ובזה חמור וסת שאינו קבוע מוסת קבוע, כי בוסת לא קבוע, עליה לחשוש בתחילת וסתה ל-2 חששות: א. ימי החודש.  ב. שעור הפלגה. משא"כ בקבוע-שחוששת רק לו.

(יג ה) קביעת וסת הוא דוקא כשהראיות הן בעונה אחת
ראבד-אם ראתה ג"פ ביום ופעם ד' בלילה- עליה לחשוש לעונת יום, מכח וסת קבוע, ולעונת לילה מכח השנוי האחרון, אולם אם ראתה ב"פ ביום וב"פ בלילה, עליה לחשוש רק לעונה אחרונה.

(יג ח)-  אשה הרואה  5 ימים רצוף בכל פעם-כיצד נעקר וסתה?- ראבד מביא ג' סברות: 1.יום ראשון לראיה חייב להעקר בג"פ, ושאר ימים נעקרים בפ"א. 2. יום ראשון צריך להעקר בג"פ ואין חוששת שאר ימים.  3. בין יום ראשון בין שאר הימים, צריכים להעקר בג"פ. (וכן פסק הראבד)
ב"י-פוסק כרוה"פ דצריך לחשוש רק לעונה ראשונה וכן פסק בקפד. וכן משמע בב"י סע' ה.
פסק שוע שו"ק נקבע רק כשרואה באותן עונות
אין האשה  קובעת לה וסת, אפילו ראתה שלשה ר"ח זה אחר זה, אלא אם כן יהיו כולם בעונה אחת, ביום או בלילה. ואם ראתה שלש פעמים ביום, והרביעית בלילה, או שלש פעמים בלילה והרביעית ביום,  חוששת ביום ובלילה מפני חשש הוסת הראשון ומפני חשש השני, שהוא האחרון, ואם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה, שלא על הסדר,  (ולא קבעה אחד מהן ג"פ), או שתראה הראשונה ביום, וג' האחרונות בלילה, או הראשונה בלילה והג' אחרונות ביום, או שלש בזה ושלש בזה, חוששת לאחרונה בלבד.
הגה:  דין 1 : האשה שראתה, חוששת לוסת החדש ולהפלגה, עד שתקבע וסת החדש בג"פ, או וסת הפלגה בד"פ, או שתעקר א' מהן. כיצד, ראתה בא' בניסן וכ' בו,  חוששת לאחד באייר, מפני ר"ח ניסן.  ראתה באחד באייר או לא ראתה בו,  חוששת לט' באייר, שהוא יום כ' מראיית יום כ' שראתה. ראתה בט' באייר או לא ראתה, חוששת לעשרים באייר, שמא קבעה לה וסת כ' לחדש, שהרי ראתה עשרים לחדש ניסן. וכן היא חוששת לעולם עד  שתקבע וסת א' כדינו, דאז אינה חוששת לשני שלא נקבע, או עד שאחד מהן נעקר, אז אינה חוששת לו, אעפ"י שלא נקבע השני (הכל בטור בשם רמב"ן). ( הערת העורך-  חולק על ב"י, שכתב שאם נראה ב-א' אייר, אין לחוש להפלגה 20 יום (ט' אייר))
דין 2 :  ואינה חוששת לוסת הדילוגין, עד שתקבענו. כיצד,  ראתה ט"ו בניסן,  חוששת לט"ו באייר. לא ראתה בט"ו באייר, אינה חוששת לט"ז בו. ראתה ט"ז בו,  חוששת לט"ז בסיון ואינה חוששת לשבעה עשר בו. ראתה י"ז בו, חוששת לי"ז בתמוז  ואינה חוששת לי"ח בו. ראתה י"ח בתמוז, קבעה לה וסת דילוגין לימי החודש וחוששת לי"ט באב. (ג"ז ממשמעות הטור). (הערת העורך-  כמו שוע ס' י"א)
וכן בדרך זה בהפלגה ודילוגין, כי אין חלוק ביניהן.  רק י"א כי בדילוג חדש, הראייה הראשונה מן המנין, כמו שנתבאר. (הערת העורך-  ס"יא)
דין 3 : ראתה ט"ו בניסן  והמשיכה ראייתה ד' ימים, וביום ט"ז באייר ראתה והמשיכה ראייתה ג' ימים, ובסיון התחילה לראות בי"ז בו, י"א שחוששת לדילוג ולוסת שוה, שהרי שילשה לראות ג"פ בי"ז לחדש, (הטור והרמב"ן) וי"א שאין כאן וסת שוה כלל, דהולכין תמיד אחר תחלת הראייה,  וכן עיקר. (בית יוסף בשם הרז"ה והרשב"א והרא"ש והראב"ד בס' בה"נ מביאו ב"ח סוף סעיף כ'). (הערת העורך-  כב"י)

דין 1 ברמא- האם יש לחוש לעו"ב כשראתה באמצע-  טז-(יז)- אף שראתה ב-כ' ניסן עליה לחשוש ל-ל' ניסן משום עונה בינונית 30 יום. ופת (י)מביא סדט יג וחווד יב שחולקים, שהרי כל חשש עונה בינונית, הוא מטעם וסת הפלגה, וסתם עונה היא 30 יום, וא"כ כיון שכבר ראתה ב-כ' ניסן, אין חשש עונה בינונית. ואפילו הטז מסכים שאם הפסיקה ראיה את ההפלגה, אזי ביטלה את ההפלגה שעדיין לא נקבעה, שהרי כל הטעם של עונה בינונית, הוא שאם אשה לא ראתה עד כה, הרי שהיא חייבת לראות מתי שהוא , ולכן ממוצע הנשים רואות ל-30 יום, אבל כאן אם הקדימה ראייתה, ממילא אין מה לחוש לעונה בינונית.
מהי עו"ב-  שך (ל)- בתחילה מוכיח כי לסוברים שיש עונה בינונית, זה דווקא 31 יום ולא 30 יום,( וראיתו: כתב הרשבא שעונת 30 יום זה מתחילת ראיה לתחילת ראיה אחרת, וכן פירש"י טו. והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה שזה 30 יום, אבל לאחר 30 בעי בדיקה, כלומר ביום 30 גופא מותר לשמש, וכל האיסור הוא רק ביום 31, מתחילת ראיתה.) ומכ"מ  סובר כי עונה בינונית היא היא יום החודש. ומה שכתוב בש"ס עונה בינונית היינו מחודש לחודש, בין מלא בין חסר, כי 30 יום הוי חודש. וראיותיו- שהרי הרמבן והרמא כתבו שיש לחשוש רק לוסת החודש ולהפלגה ולא הזכירו עונה בינונית, וכן שאר ראשונים (רמבם, ראסד, רשבא), לא הזכירו עונה בינונית )וחכ"צ יד מתרץ שמכיון שהטור כתב שיש לחוש לעו"ב בקפד ובקפט, אין הוא כותב בכל פעם). ואילו פת (י)- מביא דעת חוו"ד יב ,המסכים לשיטת הטז יז שיש לחוש לעונה בינונית ומכ"מ מקבל ראיות השך שיש לחוש דווקא ל-31 יום ולא ל-30 יום. ומכ"מ מוסיף פת כי גם השך מודה שיש חילוק בין עונה בינונית לוסת החודש: קיי"ל דכל זמן שלא נקבע לה וסת ועבר זמנה ולא בדקה-מותרת בלא בדיקה, ואילו אחרי עונה בינונית חייבת לבדוק, טרם תשמיש, ואף שלפי השך עונה בינונית היינו וסת החודש מכ"מ יש מציאות שיש חשש לוסת חודש בלא שיהיה חשש לעונה בינונית, וכגון: 1.  אם ראתה ב-א' לחודש, ושוב ראתה ב-יג לחודש. הרי שאין צריך לחוש לעונה בינונית כיון שכל חשש עונה בינונית זה בגלל הפלגה, ולעומת זאת עליה עדיין לחוש ליום א' בחודש הבא.
2. בו"ק ששינתה חד פעמי, שא"צ לחוש לעונה בינונית של אותה ראיה חד פעמית, אלא רק יום החודש והפלגה.פת לא .

כיצד פוסקים לדינא בדין עו"ב-ששה (קכה)-השך ותוה"ש כא סוברים שעו"ב היא יום החודש והם היחידים בזה. אולם חווד יב הביא את החכ"צ שדחה את את כל ראיות השך ואף הביא הוכחות נגדו כגון: שהרי בשוע ס"ד מוכח שכשעובר יום החודש ולא בדקה מותרת, ולעומת זאת, כשעברה עו"ב אסורה, וא"כ מוכח שהם שתי חששות. וכן סובר הסד"ט יב שאף השך מודה שאין עו"ב ויום החודש שוים לגמרי.
ששה קכו- יש לפרוש יום ל' ויום ל"א, ובצורך גדול וע"י ₪ מתירים ל"א שהוא רק חומרא, לחוש לחווד.


האם הפלגה קצרה עוקרת הפלגה ארוכה (= האם כאשר ראתה ב-א' אייר, עדייןצריכה לחשוש לט' אייר)- טז- (יח)- ב"י כתב בסע' א' שא"צ כיון שהולך להיקבע וסת לר"ח אולם הטז מכריע כרמא. וראיותיו: 1.לא מצינו דראיה שרואה בשנוי זמן, עוקרת חשש שהיה עליה לחשוש, כל זמן שהוסת לא נעקר בפועל. 2. יתכן שתמשיך לראות ב-א' אייר, ט' אייר, כ"ח אייר וא"כ קבעה לה וסת להפלגות, ולא אכפת מה שראתה ב-א' לחודש, שהרי רק בוסת הדילוג אין חוששים לו אלא עד שיקבע. 3. אם ראתה: א, א, כ"ה, א ,  אף שקבעה וסת ל-א' לחודש מכ"מ חוששת לראית כ"ה לחודש. וכ"ש אם יש 2 ראיות :כ' ניסן וא' אייר, דאין לומר שדם ר"ח אדום מדם כ' אייר, ולפיכך שלא לחוש ל-ט' אייר.
ויש שיטה נוספת בזה והיא של כו"פ טז וב"מ שסוברים כטז שעדיין יש לחוש להפלגת 20 דעדיין לר נעקרה, ומכ"מ אין למנות מ-כ' ניסן אלא מהראיה האחרונה, ולכן צריכה לחוש ל-כ' אייר ולא ל-ט' אייר.
שיטת הב"ח- (עמ' נ"ו)-  הב"ח חולק על הרמא וסובר שא"צ לחוש ל-ט' אייר אם ראתה ב-א' אייר. טענת הבח היא שאת ההפלגה של 20 צריך למנות מא' אייר כגמ' (לט) היתה רגילה לראות ליום 20 ושינתה ליום 30 זה וזה אסורים, וכשיגיע יום 20 לראית 30 אסורה משום וסת קודם, וא"כ  רואים שגם פה את ההפלגה של 20 יום צריך למנות מראיה אחרונה שהיתה ב-א' אייר ולכן אף שסובר הב"ח כב"י שאם ראתה ב-א' אייר אין חוששת ל-ט', מכ"מ חולק הב"ח על הב"י וסובר שעדיין צריכה לחוש להפלגת 20 מראית א' אייר.
הטז יח- דוחה את הבח. דאדרבה מכאן ראיה לרמא, כיון שלא היתה ראיה לפני הפלגת 30, ולכן צריכה לחוש להפלגה קבועה של 20 מראית 30 האחרונה ובסוגיא מסביר רשי שעליה למנות מיום שראתה לאחרונה ולא מיום שהיתה אמורה לראות, כיון שאם היא הרחיקה ראיותיה וראתה בהפלגת 30 אז מוכח שמרחיקה ראיותיה ואין לנו להקדים ולהצריכה לחוש לעוד 10 ימים ,וא"כ אין למנות הפלגה 20 מיום שהיתה אמורה לראות, ומסיק הטז  שבמקרה בו היתה רואה גם הפעם בהפלגת 20 ,דהיינו כעבור 10 ימים רואה שוב, אז היינו מצריכים אותה לחוש להפלגת 20 מראייה אחרונה (ראית השנוי) מיום ראיה שקדם לראיה האחרונה (הפלגת 20 הקבועה), כיון שקרבה ראיותיה, וא"כ גם בעניננו שצריכה לחוש להפלגת 20 מיום כ' בניסן, דהיינו ל-ט' אייר, ון הפלגת 20 יום מ-א' אייר וחוששת לכל החששות.
בנקה"כ אמנם דוחה הב"ח, אך גם דוחה את הוכחת הטז שכן בגמ' המקרה היה שלאשה היה הפלגה קבועה ל-20 יום וא"כ אם משנה הפלגתה באופן חד פעמי להפלגת 30, עליה לחוש ףעדיין, להפלגת 20, אבל במקרה שלנו מדובר שאין לה כלל ו"ק להפלגה וע"כ השך- (לא)-חולק על הרמא וסבור שאם אמנם, ראתה ב-א' אייר, א"צ לחשוש לט' באייר, וכמו הב"י. שהרי אין כאן יותר הפלגת 20 יום, אלא הפלגה אחרונה של 12 יום, שביטלה הפלגה של 20 יום שאינה קבועה. וע"כ צריכה לחוש להפלגת 12 יום מ-א' אייר (כבסע, יד). ובנוסף חוששת גם לכ' אייר, מדין  יום החודש, וכן לא' סיון, מדין א' אייר, כיון שלוסת של א' בחודש, צריכה לחוש, בין אם ראתה באמצע, ובין אם לא ראתה, כל עוד לא שינתה את יום החודש. (כבס"ק מ').

ודעת ששה יד- לעשות פשרה. דאם ראתה בר"ח אייר ראיה גמורה שנמשכה כמה ימים, ודאי מסתבר כשך שזו ראיה חדשה, ואין לחוש ל-ט' אלא רק ל-כ' או ל-י"ב, משום דאין דרך לראות שוב לאחר ח' ימים, אבל אם בר"ח לא היה וסת רגיל, אלא רק ראית עד, מסתבר כט"ז שתחוש ל-ט' אייר משום הפלגת 20. ואף בנקה"כ מסכים שבו"ק ששינתה, עליה לחוש לוסת קבוע מיום הקבוע מלפני השנוי.
סיכום לשיטות אחרונים-עפי הטז יש לחוש לט' אייר משום הפלגת 20 יום מכ' ניסן, וזאת אף שראתה ב-א' אייר, כיון שעדיין חוששת להפלגת 20. ומכ"כ מסכים גם לב"ח שצריכה לחוש להפלגת 20, גם מא' אייר.
ונקה"כ טוען כי בשיש וסת קבוע, חוששים ל-2 הפלגות, אבל כשלא נקבע וסת מדוע יש לחוש ך-2 הפלגות.
ומסיק ששה יד שלהלכה כתבו הפוסקים דודאי אין לחוש 2 חששות, אלא או לט' אייר או לכ' אייר. ולענין האם וסת קצר עוקר וסת ארוך כדלקמן.
בדין וסת קצר האם עוקר וסת ארוך- סיכום לשיטות אחרונים- ששה קכו-  האם חוששת ל-ט' אייר משום הפלגת 20 יום מ-כ' ניסן, כאשר ראתה ב-א' אייר. מצאנו הדעות הבאות: ב"י- ראיה שבינתיים מבטלת חשש, כיון שראיה של 2 פעמים באותו הזמן, תולים בה. וכן סובר השך אלא שטעמו משום שוסת קצר עוקר נמי  וסת ארוך.
רמא- סובר שעדיין יש לחוש ל-ט' אייר, משום שראיה שבינתיים לא מבטלת חשש לוסת אחר (עד שלא נקבע אחד מהם) וכן סובר הטז- וטעמו שמה שראתה ב-א' אייר היינו משום תוספת דמים ורק כשיגיע ט' ולא תראה, הוי עקירת 20, כיון שוסת קצר לא עוקר וסת ארוך.
הכו"פ- טז- וב"מ סוברים שאמנם אין למנות הפלגת 20 מיום כ' ניסן, כיון שראתה ב-א' אייר, ומכ"מ עליה לחוש להפלגת 20 מיום א' אייר שהיא הראיה האחרונה, כלומר כעקרון הם סוברים כט"ז שהפלגה ארוכה לא נעקרת ע"י שרואה וסת אחר בינתיים, אלא עד שיעבור שיעור  ההפלגה הארוכה ולא תראה.
ששה קכו- מביא דברי שוע הרב (מג) שכתב שהאחרונים לא ראו דברי הרמבן ששם מבואר שלא כמו הטז ולא השך אלא כב"מ שחוששת להפלגת 20 יום מ-א' אייר. ואע"פ שחוששת ל-כ' אייר משום יום החודש, יש נפקמ כגון: ב' ניסן, כא ניסן, א' אייר, דאז חוששת לכ' אייר משום הפלגה ולכ"א משום יום החודש.

האם לרמא צריכה לחוש להפלגת י"ב- ששה קכז- לחו"ש כ"ו-אפילו לרמא צריכה לחוש להפלגה הקצרה, ואע"ג שהסד"ט (יד) הקשה שאין הרמא מזכיר זאת, מכ"מ הלחו"ש כתב שהרמא סובר כן.  

טז-(יט)- דוגמאות מספריות לדין הרמא- ניסן: א, אייר:א. יד. כז. סיון: א'. לכאורה נקבע וסת לר"ח, ואילו הפלגת 14 היתה רק 2 פעמים. וא"כ נקבע וסת החודש תחילה. (ואע"ג דסתם עקירת וסת היא כשהגיע זמנו ולא ראתה, אך כשנקבע וסת אחר, נעקר אף בלא הגיע- ששה)
ניסן: א, יד, כח . אייר: א, יב –קבעה וסת להפלגת 14 יום, ווסתות החודש לא נקבעו.
ומעיר ששה קכב דזה דווקא לשיטת הטז דוסת קצר אינו עוקר וסת ארוך, אבל לשיטת השך מ וסת קצר עוקר לוסת ארוך, וא"כ הפלגת י"ד נעקרה ע"י ראית ר"ח, אע"ג שהיתה בימי נידות. (לדינא דש"ס אין אשה קובעת וסת בימי נידותה ובימי זיבתה אולם לדידן- קובעת וסת בימי נידתה)
אם ראתה : ניסן-טו. אייר-א, טז. סיון-א, יז. אין לומר שנקבע וסת דילוג משום דבזה לא אזלינן לקולא, כמו בסע' ט' שפסק שיש ללכת לחומרא וע"כ מחכים לעוד ראיה,  ולכן עדיין חוששים ל-א' לחודש.

שך-(לג)-מה שכתב רמא שחוששת ל-טו באייר, ולא ל-יד באייר, אע"פ שהוא עונה בינונית, זו ראיה כי עונה בינונית זה וסת החודש, ולא 30 יום.


דין 2 ברמא-כיצד נקבע וסת הפלגה בדילוג לרב- טז-(כא)- במקרה של הפלגות ימים כדלקמן: 20, 21, 22, 23  (5 ראיות), קבעה וסת לדילוג לשמואל. ואילו לפי רב שקובע וסת דילוג החודש ב-3 ראיות זה משום שראיה ראשונה נחשבת, לכן כאן יהיה מספיק ב-4 ראיות ו-3 הפלגות בדילוג באופן שלא היה לה ו"ק להפלגה בשעור הפלגה ראשונה, וכן שך( ל"ו) ו(ל"ז) אלא שמשאיר בצ"ע, כיון שמשמע ברמא שיש מח' רק בוסת דילוג החודש.

שך- (לה)-מה שאין חוששת ל-יח, כשראתה: טו, טז, יז, היינו לדעת שמואל, אבל לרב, המופיע כשיטת י"א בס"ז, קבעה וסת לדילוג, ועליה לחשוש לי"ח הבא. וא"כ מדוע כתב הרמא שיש לקבוע דילוג החודש ב-4 ראיות דווקא, והלא זה במח', ומתרץ השך דאף לרב, אם היה וסת קבוע ל-טו ,אין ראיה ראשונה של טו ניסן מצטרפת.

דין 3 ברמא- טז-(כב)-ואם היתה רואה בנוסף ל-יז, גם את יח, בכל חודש, אז בנוסף ל-יז היתה קובעת וסת גם ל-יח. (היינו וסת החודש ל-2 ימים)

מדוע כותב הרמא דין וסת החודש בדילוג לשיטת רב- טז-(כד)-בדוגמת הרמא, לפי רמבן, משמע, שאם ראתה ב-3 ראיות קבעה לה וסת לדילוג החודש, והלא לשמואל צריך 4 ראיות, ומתרץ בשם ב"י, שכבר היה לה וסת קבוע ליום י"ד קודם שהתחילה, ואילו ב"ח תירץ שבאמת צריך עוד ראיה בי"ח. והטז עצמו מתרץ שאף שהרמבן סובר כשמואל ,מכ"מ, הרמבן חשש להלכה כרב, וב-ג' ראיות סגי. ואף מה שכותב הטור בשם רמבן, שצריך 4 ראיות כשמואל, זה לענין קולא, אם רוצים שלא תצטרך לחשוש יותר לוסת השני, ואז בעינן 4 ראיות. אבל לענין לקבוע וסת ב-ג' ראיות זה לחומרא , לענין שנצטרך עקירה בג"פ.


האם לחוש לכל ימי הוסת או רק לתחילתם- סתירה ברמא- שך-(לט)-מדוע כאן פסק רמא דהולכין אחר תחילת הוסת, לקביעת הוסת, ואילו בקפ"ד ס"ב, כתב שאשה המשנית את וסתה להקדים או לאחר ג' ימים, צריך לפרוש ממנה ג' ימים טרם וסתה, כיון שכל ג' הימים, הוי עונת וסתה, ומתרץ, דאין הכוונה שם לפרוש ג' ימים ממש, אלא ,מדובר שהיה לה וסת ושינתה והקדימה ב-ג' ימים, ואז גם בפרישה הבאה, יש לחוש להקדמת הוסת ב-ג' ימים.

פת  ט- האם יש וסת הפלגה לעונות- סבר הר' דוד טעבלי שמכיון שוסת אינו נקבע אא"כ רואה תמיד באותה עונה, ה"ה ,לכאורה, שגם מספר העונות, בוסת הפלגה, צריך להיות שוה, ונפקמ:  א. לעונת הפרישה במקרה בו מס' הימים בהפלגה מביא לפרישה אחרת מזה שמביא מספר העונות בהפלגה.ב. –יש לוש לוסת לעונות.  והנובי  חולק וסובר, שלענין דין וסתות, מתחשבים רק לפי מס' הימים, ואין משגיחים במס' העונות. ופת הבין דטעמו של הנובי  הוא, לא רק היכן שאין קשר כלל למס' הימים בין ראיה לראיה, וכגון בוסת לימי  החודש, אין להתחשב במספר עונות, אלא אפילו בוסת הפלגה, שהרי זה גופא תלוי במס' הימים, שהרי בהפלגה מסתכלים על מספר ימים ולא מס' עונות. אולם ששה א הבין אחרת את הנוב"י ומסקנתו שהנובי מחלק בוסת הפלגה בין לפני  שנקבע וסת, לבין אחרי שנקבע וסת. לפני שנקבע וסת אין מתחשבים אלא במס'  ימים, ולאחר שמתקים התנאי של הפלגת ימים זהה, אז צריך שיתקיים תנאי העונות הזהות. והסבה שאין מתחשבים בהפלגת עונות ניא משום שזה כמו וסת הדילוג שאין חוששין לו אלא אחר שנקבע. ואם אמנם רואים שנקבע בג"פ אז חוששים לו כוסת רגיל. ומכ"מ עדש לא נקבע אין חוששין לו כנוב"י.

פת יא- האם ראיה באמצע הפלגה מבטלת וסת הפלגה- חוו"ד ד מחלק בין ג' זמנים:
1.אם ראיה היתה באמצע הפלגה ראשונה- לכו"ע לא קבעה וסת להפלגה.
2. אם ראיה היתה באמצע הפלגה שניה- מח' שך וטז, לגבי ראיית א' אייר.
3. אם ראיה היתה באמצע הפלגה שלישית- לכו"ע קבעה וסת. ( אולם דעת פת ששך סק"מ חולק גם בזה).
פת יב- מה שהרמא פסק שאם נקבע וסת אחד, אין חוששים לשני, הכוונה כאשר יש חשש לוסת החודש מול וסת הפלגה, כשנקבע אחד א"א לשני להתקים,  אבל כשיש חשש ל-2 וסתות החודש, חוששת לשניהם אף כשנקבע וסת חודש אחד, כיון שאפשר שיתקימו שניהם, שהרי אשה קובעת וסת בתוך וסת וכן בוסת דילוג ווסת השוה. (וסת השוה ?)
הערת העורך- וזה בעצם מישב הרמא שבסע' יג עם ב"י שהרי ב"י מצריך שיעקר בנוסף לקביעת וסת אחד, שיעקר וסת שני, ואילו הרמא בסע' יג מצריך רק שיקבע וסת אחד.

ראתה 2 פעמים בליל ר"ח ובפעם שלישית בביה"ש של ליל ר"ח- ששה ב- בשם שו"מ- קבעה לה וסת. ואני מוסיף דאולי יש ראיה לזה מקפ"ד ס"ד שאם לא יודעת בודאות תחילת ראיה, האם לפני שקיעה או לאחריה, מחשיבים אותה כלאחר שקיעה  (שך יג)

להרחבה- רמבן בחידושים נידה סד.- אין וסת החודש כלל אלא רק הפלגה, ואילו בהלכות נידה(ה,יז)-פסק הפוך.

קושי לשוע הרב מדברי הרמא אודות חישוב וסת הפלגה-ששה יג- הרמא כתב כי הולכים תמיד אחר תחילת הראיה, ומשמע מונים הפלגה מתחילת ראיה, ומה שסובר שוע הרב קפד כב וכן קפו קח שמונים מסוף הראיה, היינו דווקא בהפלגה אבל בוסת החודש מודה שיש ללכת בתר תחילת הראיה כרמא.
וסת שהגיע קודם זמן וסתה ונמשך ביום וסתה, האם הוי עקירה לוסת קודם- ששה יד-  שוע הרב, חווד (קפד ד) סוברים שאין זו עקירה, אע"פ שתחילת הוסת בזמן אחר, כיון שעקירה היא רק כשאיהנ רואה ביום שצריכה לחוש, וכאן הרי ראתה בו, וא"כ צריכה לחוש בחודש הבא ל2 וסתות.
האם א' בחודש גורם אן שם ר"ח גורם- ששה יד- משמע בטז יז שכתב שחוששת ל-ל' ניסן משום עו"ב דאינו מחשיב ר"ח כיום לחוש בו, אע"פ שא' ניסן הוי ר"ח. ומבואר בב"ח דבסתמא לא חיישינן שר"ח גורם אלא יום החודש עצמו. אולם אם ראתה א' ניסן וא' דר"ח אייר שהוא א' ניסן יש לחוש שמא יום ר"ח גורם וכ"ש אם תראה בר"ח סיון דאז קבעה וסת ועליה לחוש ל-2 ימי ר"ח תמוז, כיון ש-2 ימי ר"ח נחשבים לר"ח לכל הדינים.

סימן קפט סע' יד עד סע כ"ב


סעיף יד- שינויים בוסת הפלגה
האשה שהיא עושה סג: משנה. היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה להיות רואה ליום כ' - זה וזה אסורין. שינתה פעמים ליום כ' - זה וזה אסורין. שינתה ג' פעמים ליום כ' - הותר ט"ו, וקבעה לה יום כ', שאין אשה קובעת לה וסת - עד שתקבענה ג' פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת - עד שתעקר ממנה ג' פעמים.

ובגמ' סד. שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה וכו'. א"ר פפא: לא אמרן - אלא למקבעה, אבל למיחש לה - בחדא זימנא חיישא. מאי קמ"ל? תנינא: היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים - זה וזה אסורין! אי מהתם - ה"א: ה"מ - היכא דקיימא בתוך ימי נדתה, אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה - אימא לא, קמ"ל. ואינה מטהרת מן הוסת וכו'. א"ר פפא: לא אמרן, אלא דקבעתיה תלתא זימני - דצריכי תלתא זימני למעקריה, אבל תרי זימני - בחדא זימנא מיעקר. מאי קמ"ל? תנינא: אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים! מהו דתימא: חדא - לחד, תרי - לתרתי, ותלתא - לתלתא, קא משמע לן. תניא כותיה דרב פפא: היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושינתה ליום שלשים - זה וזה אסורין, הגיע יום עשרים ולא ראתה - מותרת לשמש עד יום שלשים, וחוששת ליום שלשים. הגיע יום שלשים וראתה, הגיע יום עשרים ולא ראתה, והגיע יום שלשים ולא ראתה, והגיע יום עשרים וראתה - הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים, מפני שאורח בזמנו בא.
רשי- ונאסר יום עשרים - הבא שהרי למודה בעשרים ולא עקרתו אלא שני פעמים שהרי עקירה האחרונה של עשרים האחרונה שלא ראתה שאחר השלשים שניים לאו עקירה היא שהרי לא שינתה ליום שלשים השלישיים ולא ראתה עד יום עשרים לחדש כווסתה.

הטור פסק דברי הרמבן : אם למודה לראות להפלגת 20.
1. שינתה ב"פ להפלגת 30 – חוששת ל-2 הפלגות.
2. שינתה ג"פ להפלגת 30 – הותר הפלגת 20, ונקבע הפלגה 30.
3. שינתה ב"פ להפלגת 30, וראתה לסוף 20, חזר וסת.

האם מונים את ימי ההפלגה, מיום ראייה בפועל או מיום בו היתה אמורה לראות לפי הפלגה ישנה, אע"פ שלא ראתה שם- בנות כותים לט: ולסיכום הגמ'- ר"פ סובר- מונים הפלגה ישנה מיום שהיתה ראויה  למודה לראות. ר ' הונא בריה דר' יהושוע-  מונים הפלגה ישנה מיום שראתה בפועל.  ונפסק בגמ'- כי אתא רבין אמרוה כר' הונא בריה דר' יהושוע. וכן פסק רשבא.
פסק שוע כטור
היתה רגילה לראות יום עשרים, (ויש לה בזה וסת קבוע), ושינתה ליום שלשים, זה וזה אסורים, וכשיגיע יום כ' לראיית שלשים, אסורה משום וסת הראשון, ואם לא תראה בו חוששת ליום ל'. שינתה פעמים ליום ל' זה וזה אסורים. שינתה ג"פ ליום ל', הותר יום כ' ונאסר יום ל'.  ואם לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' ראתה לסוף כ',   חזר וסת של כ' למקומו והותר שלשים.

ששה ג- יש 2 חילוקים בין הגמ' לשוע: 1. בגמ' משמע דיום כ' לא בא ג"פ ובשוע רק פעמיים. 2.בגמ' משמע שיום ל' נעקר כיון שלא ראתה ואילו בשוע נעקר כיון שראתה ביום כ'.
מח' אחרונים בפרוש הדין השלישי-טז כח- מבין בשוע כי מדובר כי היו 4 ראיות וביניהן הפלגות כדלקמן: 30, 30, 20. ומקשה על השוע, שהרי משמע שהחידוש בגמ' שאפילו לא ראתה הפלגת 20 למשך ג' עונות, ( כי פעמים ראתה בהפלגת 30  ובחודש השלישי לא ראתה ב-30 וגם לא ב-20) ועכ"ז חוזר וסת הפלגה 20 למקומו. ומסביר הטז את שבגמ' מדובר בוסת לימי החודש, במקרה הבא: חודש א'- 30, חודש ב'- 30, חודש ג'- לא ראתה כלל, חודש ד'- 20. והרבותא שאף שלא ראתה ביום 20 למשך ג"פ, עכ"ז כיון שראתה ליום 20 חזרה לקביעותה. ומביא הוכחה מרשי ומהראש שכן פירשו הגמ'.
כיצד מישמים דין הגמ' בוסת לימי החודש, לוסת הפלגה- הטז מסביר כי בוסת ההפלגה, לא היתה אפשרות לרמבן להסביר את הרבותא של הגמ' אלא באופן הבא: היתה הפלגה קבוע של 20 יום. אח"כ 2 הפלגות של 30 יום, אח"כ היתה עוד ראיה אחת כאשר בינה לבין ראית הפלגת 30 היתה הפלגה של  20 יום. ואז חזרה לקביעותה. ( טז דוחה אפשרות להסבר 50,30,30,  כי בזה לא מינכר הפלגת 20, כי יש רק ראיה אחת לאחר 50 יום. ולכן כתב הטור דוקא 30, 30, 20  כדי שתהיה ניכרת הפלגת 20 באופן שהיתה ראיה אחת לאחר ראית 30 האחרונה) והרבותא לפי הטז ביא שכאשר רואה בהפלגת  20 וחזרה לוסתה הקבוע א"צ לחוש להפלגת 30 מדין וסת לא קבוע שצריך לחוש לו בפ"א, שהרי הטז סובר שוסת קצר אינו עוקר וסת ארוך.

שך  מ–מבין לכתחילה דמדובר בשוע כמקרה הבא: הפלגה 30, הפלגה 30, ולאחר שעבר חודש נוסף היו עוד 2 ראיות שביניהן הפלגה 20. כי מה שכתוב בגמ' שלא ראתה בהפלגת 30 אחרונה זה משום שראתה בהפלגה אחרת , כגון בהפלגת 32, ורק אח"כ ראתה בהפלגת 20 ואמרינן דחזרה לקביעותה הראשון.
עוד פירוש לדין שוע מביא השך בשם מעדני המלך: הפלגה 30, הפלגה 30, הפלגה 20.והרבותא דאע"פ שהפלגת 30 אחרונה לא נעקרה, שהרי לא הגיע עדיין יום 30, מכ"מ אם ראתה כבר להפלגת 20, אין חוששים יותר להפלגת 30 לכשיבוא יום 30. ומשאיר השך פרוש זה בצ"ע. ומסביר ששה ג כי לפרוש זה עיקר החידוש שאם חוזר יום כ' אין חוששין להפלגת ל', אף שלא הגיע עדיין אולם בפוסקים משמע שהחידוש הוא דוקא שיום כ' חוזר לאיתנו.
ועוד מקשה השך על מעדני מלך-מה הרבותא בכך שהיה לה וסת קבוע להפלגת 20 והלא גם אם היה לה  וסת לא קבוע, היינו חוששים רק להפלגת 20 שהרי היא ההפלגה האחרונה (עפ"י חידושו שוסת הפלגה קצר עוקר וסת הפלגה ארוך). (ואף שהרמבם פירש לכאורה שיש בזה חידוש, הרי הרמבם מדבר בוסת החודש ובאופן שהיה לה וסת  ליום כ' בחודש ואם שינתה ליום כב ובחודש הבא חזרה לראות ביום כ', אין חוששים ליום כב שיבוא עוד 2 ימים, וזו הרבותא של וסת קבוע, משא"כ אם לא היה לה וסת קבוע שהיתה צריכה לחוש גם ליום כב, אף אם ראתה ביום כ'.), אבל בהפלגות, לא שייכת הרבותא הזאת, כי תמיד חוששים רק להפלגה אחרונה (עפ"י חוד הנ"ל). וע"כ מפרש השך כי הרבותא בשהיה וסת קבוע היא ,שאף אם ג"פ לא ראתה בהפלגת כ', וכגון שהפלגותיה היו: הפלגה 30, הפלגה 30, ואח"כ 2 ראיות שביניהן הפלגה 20, כיון שלא נקבע הפלגה 30 בג"פ,אין חוששים להפלגת 30, ואם חזרה לראות בהפלגת 20 חוזרת לקביעותה, אע"פ שנעקרה בג"פ.

מדוע אין מונים משעה שהיתה ראויה לראות לפי הפלגה ישנה-טז-(כז)-כיון שלא ראתה בו אלא עד יום 30. (לענ"ד- כיון שהיא הרחיקה ראיותיה, ומדוע נקדים את החשש לראיה) .
שך-(מא)-אם אמנם חזר וסת 20 , צריך לעקרו בג"פ, ואם הספיק להיקבע וסת אחר בג"פ, וחזרה וראתה וסת 20, דינו  שנוי בלבד.

האם הפלגה קצרה המופיעה בתוך 3 הפלגות ארוכות מונעת קביעות וסת- פת יג- לפי שך מ אם ראתה פעמיים בהפלגת ל' ושינתה לכ', אינה חוששת להפלגת ל' ואפילו ראתה ב-ל' כיון שהיתה הפסקה בהפלגה שלישית. ואילו סדט יט וחוד יח חולקים דיש קביעות וסת להפלגה.
כיצד הפסיקה להלכה במח' טז ,שך וב"מ- ששה ג'- פשטות מחבר כפרוש הטז , והיינו שאם ראתה ב-כ' בחודש השלישי א"צ לחוש ליום ל' אע"פ שלא הגיע. וזה דוקא בהפלגה אך בוסת החודש עליה לחוש ליום ל'. ומכ"מ כיון שיש מח' האם וסת קצר עושר וסת ארוך יש לחוש שאף וסת לא קבוע לא נעקר בראית ה-20 אלא תחוש לו מהראיה האחרונה (וזאת כבית מאיר ולא כטד שמונה מיום ל' הקודם)כדלקמן. הב"מ חולק על השך וסובר שמה שוסת קצר עוקר לוסת ארוך, זה דוקא בשחזר הוסת הקבוע להפלגת 20 , ואז אין חוששים לוסת של 30 יום שאינו קבוע (למעט בוסת החודש) אבל בוסת שאינו קבוע אין הפלגת כ' עוקרת הפלגת ל' שהיתה לפניה, עד שלא תהיה הפלגה בפועל של ל' יום שבה לא תראה, ויש למנות מהראיה האחרונה 30יום תמיד כשרואה, ומכ"מ בשנה ראשונה לנישואין אין לנהוג כב"מ אלא כשך שוסת קצר יעקור לוסת ארוך אף שאינו קבוע, כי מסתבר שאם היו כמה ראיות קצרות שוב אין צורך לחוש לוסת הארוך. וגם לאחר לידה יש להקל שמתבטל וסת שא"ק וכן בהריון.
סעיף טו- הפלגות לא סדירות
כשיש רק הפלגה לא קבועה-ב"י- חוששת 1.הפלגת 30- כדין וסת לא קבוע. 2.להפלגה אחרונה מיום ראיה אחרון.
קביעת וסת הפלגה בדילוגים-ב"י-  אם הפלגותיה היו: 30, 32, 34, 36, אז מקבלים ג"פ וסת הפלגה בדילוג. ולפני שיש דילוג ג"פ אין חוששים להפלגה 36, דאין חוששים לוסת הדילוג אא"כ נקבע.
למתי צריכה לחוש כשלא ראתה ביום הראוי בוסת הפלגה קבוע - טור- משעבר עליה הפלגת 20 ובדקה ולא ראתה, שוב אינה חוששת לעולם.
ב"י-מדובר שפסקה ולא ראתה ג' עונות, ואז אינה חוששת לוסתה, עפי שמאי ז: ר' אליעזר אומר כל שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה- כי חזקתה כמסולקת דמים.    (ב"י מקשה מדוע פסק הטור כר"א שהרי אין פוסקים כמוהו אלא בשעת הדחק)
בוק להפלגה ועבר  זמן הפלגה, האם מותרת התשמיש- לכתחילה צריכה לבדוק בשעת וסתה. ואם לא בדקה תבדוק לפני תשמיש ומותרת. (קפד)
וסת הפלגה שנעקר, או שהיו ג' ראיות אחרות, ואח"כ חזרה וראתה-גמ' סד.
דברי הטור
• ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה יום עשרים ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם. (בטור אין הגדרה לזמן הפסקה)
• חזרה לראות חוששת ליום כ' מראייה זו שעדיין לא נעקר וסת הראשון ממקומו בין אם פסקה מלראות או ששינתה בראיות שאינן שוות שלעולם לא נעקר וסת הראשון ממקומו עד שתקבענו בג' ראיות שוות
מסקנות ב"י
א. בוק להפלגה 20 יום, שינתה להפלגה לא קבועה בג"פ- אף שעקרה הפלגה ישנה ,לענין שאין חוששת לה, מכ"מ אם חזרה וראתה בהפלגת 20, חוזרת לקביעותה וחוששת רק להפלגת 20. (ובזה הרמבן חולק וסובר שהפלגת 20 נעקרה לגמרי אף שלא נקבע וסת אחר-ששה)
ב. בוק להפלגה 20 יום, והפסיקה לראות ג' עונות (= 60 יום טז לא)- אף שעקרה וסתה, לענין שאין חוששת לו, מכ"מ אם חזרה לראות, חוזרת לקביעות הפלגת 20.
ג. בוק להפלגה 20 יום, וקבעה לה וסת להפלגה אחר- אם חוזרת ורואה להפלגת 20 , נחשב כראיה ראשונה, ולא חוזרת לקביעותה.
פסק שוע כטור והראש
שינתה ראיותיה ולא השוה אותם, כגון ששינתה פעם אחת ליום ל' והשני לל"ב, והג' לל"ד,  נעקר וסת הראשון  ואין לה וסת כלל. ואם חזרה לראות ביום  הוסת הראשון, חוזר לקביעותו הראשון וחוששת לו תמיד עד שיעקר ממנה שלש פעמים.  וה"ה להפסיקה מלראות שלש עונות, ואחר כך חזרה לראות  ביום הוסת הראשון.
מתי חזרה הפלגת 20- טז (ל)-מסביר כי הפלגת ה-20 החדשה נוצרה מיד לאחר הפלגה 34.
איך נעקר וסת הפלגה, ובכמה ראיות לאחר הפסקה הוא מתחדש כקבוע- טז (לא)-ב"י כתב שאינה נחשבת כמסולקת דמים עד שיעבור עליה ג"פ הפלגות של 20 יום.( שהרי בעינן ג"פ לעקירת וסת וצריכה לחוש כל 20יום ).
מקשה הטז- כיון שחוזרת לוסת קבוע, רק כאשר תראה בהפלגה של 20 יום, כלומר ע"י 2 ראיות, א"כ מה עוזר לפרוש כל 20 יום, והלא אינה צריכה לחוש להפלגה של 40 יום ו-60 יום ?
טז מביא פרוש רש"ל לטור- כשיש לה וסת קבוע, אף שהפסיקה פעם אחת ולא ראתה ביום וסת ההפלגה, שוב אינה חוששת לעולם, משום שלהבא אין הפלגת 20. וכן אינה צריכה לחשוש לעונה בינונית, כיון שבוק להפלגה שלא ראתה ביום הקבוע איהנ צריכה לחוש לעו"ב מאחרוליכא ריעותא לפנינו (ששה- יש חולקים דבוק שהפלגתה פחות מ-30 חייבת לחוש לעו"ב, משום "וכי לעולם לא תראה", אולם בשינתה, אין חוששת לעו"ב כיון דסו"ס ראתה). וכן מוכח, שאין חוששת לוסת התיאורטי המחושב במצב בו שינתה ראיותיה, כלומר במקום לראות להפלגת 20, הרחיקה ראיותיה להפלגת 30 , שאז אין אומרים שיש לחוש לפרוש עוד 10 ימים, אע"פ שזה הפלגה שניה של 20 יום, לאחר הפלגת 20 יום הראשונה שבה לא ראתה, דקיי"ל כר' הונא שמסתבר לתלות הפלגה בראיה בפועל מאשר ביום בו היתה אמורה לראות. וכן אם הפסיקה לראות ואחר חזרה לראות ראיה בודדת, עליה לחוש להפלגת 20, כיון דתלינן שחזרה לוסתה הקודם. אולם המשנה וסתה במשך ג' עונות עליה לחשוש להפלגת 20, ובנוסף לחשוש  להפלגתה האחרונה ( שיכולה להיות עד 58 יום .ובזה יש עוד הבדל אם הפסיקה 2 עונות או 3 עונות. שכל הפסקה פחות מ- ג' עונות, עליה לחוש להפלגה ישנה של 20 וכן להפלגה החדשה שהיתה לאחרונה, שיכולה להיות עד 58 יום, ואילו משהפסיקה ג' עונות, הרי היא מסולקת דמים ואינה צריכה לחוש בראיה הבאה אלא להפלגתה הישנה. ואילו ב"י מחשיב יום כ' שלא ראתה בו, כאילו ראתה לענין להתחיל למנות להפלגה הבאה של כ' וא"כ לב"י אין הפלגה ארוכה. ויש חו"ד כ' (פת טו) שחושש להפלגה הארוכה) . ובזה דין עקירת וסת הפלגה קל מעקירת וסת החודש, כי בוסת החודש עליה לחוש לג' חודשים בעוד שהפלגה מתבטלת כיון כשלא ראתה ביום 20, כיון שהפלגה תלוי בראיה הבאה ואין ידוע מתי תראה שוב, וע"כ אינה יכולה לחשוש.ומכ"מ משחחזרה וראתה ראיה אחת עליה לחזור ולחוש להפלגה ישנה של 20.
טז מקשה על רש"ל- 1. בגמ' סובר ר' הונא שמונין הפלגת 20 מיום ששינתה והיינו יום 30 ולא יום 20 שהיתה אמורה לראות תיאורטית. ורשבא נימק שאם תמנה מיום הוסת התיאורטי נמצא שהיא חוששת שמא יקדים האורח לבוא (היינו עוד 10 ימים) ואינו בדין שזו שינתה לרחק ואנו ניחוש שמא תקרב , וא"כ מסתבר לומר  שאם אמנם לא ראתה כלל יש לחשב ההפלגה של 20 מיום שרגילה לראות.
2. כמו שבראיה של ימי החודש כל ראיה עומדת בפ"ע  כך גם בהפלגה, כל ראיה עומדת בפ"ע, ואין אי ראיה אחת מבטלת הראיה השניה, וכל עוד אשה אינה מסולקת דמים, אורח בזמנו יבוא.
מסקנת הטז- יש לפרש כב"י שמדובר שהפסיקה ג' עונות. אולם בנוגע למס' ראיות שבהן עליה לחוש לוסתה הראשון סובר הטז שדי בראיה אחת כבסעיף ל"ד, וחולק הטז על בשוע כדלקמן.
מקשה טז על לשון שוע- שוע כתב דאם הפסיקה לראות וחזרה וראתה עליה לחוש להפלגתה האחרונה, ומשמע שראתה פ"א ואז חוששת להפלגת 20,  וא"כ מדוע טרח השוע וכתב "חזרה לראות ביום הוסת הראשון", ומסכם הטז דזה לא בדקדוק, דמכאן משמע שצריך 2 ראיות.
אולם השך בנקה"כ דוחה קושית הטז על השוע , דאמנם כל עוד לא נעקר ב-ג' עונות צריכה תמיד לחוש להפלגת 20 מכל ראיה, אולם אם פסקה ג' עונות אינה צריכה לחוש להפלגת 20 מראיה אחת. ואף בשהפסיקה ג' עונות מחמת עבור והנקה (סל"ד)  הדין שצריכה לחוש להפלגה ישנה מיד בראיה ראשונה, מכ"מ זה משום שהיתה מסולקת דמים בימי עבור והנקה ומשהוסר המונע, צריכה לחוש להפלגה הישנה אבל כאן אין מונע, ולכן נעקר הוסת הישן עד שתראה הפלגת 20 ב-2 ראיות, ואז תחזור לוסתה הקבוע. וכן דוחה את טענות הטז בכך שאמנם בוסת החודש כשלא רואה בפ"א יש לומר דמקרה הוא ובחודש הבא תראה, אבל בהפלגה א"א לומר כן דהרי אם תראה לאחר 40 יום שוב אין זה הפלגת 20.
ופת טו בשם חווד ל מוסיף שעליה לחוש להפלגה גדולה של ג' עונות שהפסיקה וכן עליה לחוש לעו"ב ומפרש בששה (קלב) דאין כוונת החווד שבחזרה לה הפלגת 20 ,עליה לחוש לעו"ב, שהרי הם 2 וסתות סותרים, שכן בו"ק אין חוששים להפלגה לא קבוע, אלא שכוונתו שברגע שראתה ראיה ראשונה וטרם ראיה שניה, עליה לחוש לעו"ב, וזאת עד הראיה השניה שבה קבעה את הפלגתה הראשונה.

שך (מב)-אמנם בראתה בהפלגות :30, 32, 34, לא קבעה עדיין וסת לשמואל, אבל לרב קבעה, וע"כ צריכה לחוש לוסת הדילוג. וכתב ששה (קלב) שמוכח מכאן שהשוע סובר כשמואל שהרי אם היה ספק שפסק כרב היה גם ספק אם חזרה לוסתה הראשון, שהרי נקבע לה וסת חדש לפי רב, וקשה על הטז ו שכתב ששוע חושש להלכה כרב.
ראית הפלגת ל' אינה מצטרפת לקביעת וסת הפלגות בדילוג כיון שלא היתה באותה דילוג כמו השאר.
למה צריכה לחוש במקרה השוע- שך (מג)-אף שלא קובעת וסת לדילוג, מכ"מ צריכה לחוש להפלגת אחרונה של 34 יום, וכן חוששת לעונה בינונית דהיא לפי השך יום החודש.

האם בחוזר לה וסתה הראשון צריך לחוש לעו"ב-שך (מד)- כשחזרו לה 2 ראיות שיצרו הפלגת 20, חזר לה וסתה לאחר ג' עונות שלא ראתה, ולגבי עו"ב משמע בדבריו שא"צ לחוש כיון שחזר לה וסת קבוע. או שמא סובר כרש"ל שבנעקר וסת הפלגה שוב אין חוששת לעו"ב.
ג' חדשים ראשונים של עבור- ששה קלא)- בשהיה ו"ק להפלגה ולא רואה בזמן וסתה. לב"י עדיין חוששת. לרש"ל –אינה חוששת, וכן פסקו חווד כ וסד"ט כ וכן נקטינן להלכה.
האם בוק להפלגה שלא ראתה חוששת לעו"ב- ששה קלא- מהרשל- כתב שאינה חוששת לעו"ב דהיינו שאינה חוששת ליום 30 מהראיה האחרונה. אולם חו"ד כ חולק וסובר שעליה לחוש לפי סברת הר"ן שכתב שגם בוק חוששת לעו"ב משום  "וכי לעולם לא תראה" כאשר עונת וסתה קצר מ-30 יום. וכן אם שינתה וראתה במועד אחר א"צ לחוש לעו"ב דסו"ס ראתה. ולשיטת הטז שעליה לחוש להפלגת 20 הבאים, לכאורה יש לומר שסובר שתראה בהפלגה הבאה וא"כ א"צ לחוש  לןע"ב שהרי עדין יש לה וסת. אולם ששה כותב שי לחוש ליום ל' לפי הנסיון שאין הפלגה נדחית להפלגה הבאה אלא מתאחרת ליום ל'.

סיכום 4 השיטות -ששה (קלא)-שאלה ראשונה- האם צריך ג' עונות או עונה אחת. שאלה שניה- בכמה ראיות חוזרת לוסתה הקבוע. ב"י-מחמיר בראשון ומקל בשניה. רש"ל מקל בראשון ומחמיר בשני. טז מחמיר בשניהם. נקה"כ מקל בשניהם.

כאיזו שיטה פוסקים להלכה-חוד כ- כמו השך ולהקל, כאשר הפליגה פחות מ-ג עונות עליה לחוש לעו"ב. וכשראתה אח"כ פ"א חוששת לוסתה וגם לוסת החודש וכן להפלגה גדולה שנוצרה. ואם הפליגה יותר מ-ג' עונות אינה חוששת להפלגתה הקודמת עד שתראה 2 ראיות בהפלגת 20.

לענין הלכה במח' טז ,שך, וב"מ- ששה (קלב)- הב"מ חולק על השך וסובר שאמנם וסת קצר עוקר וסת ארוך אולם זה דוקא בשחזר וסת קבוע להפלגת 20יום, ואז אין חוששין לוסת של 30 יום שאינו קבוע (למעט בוסת החודש) אבל בוסת שאינו קבוע אין הפלגת 20 עוקרת הפלגת 30 שלפניה עד שלא תהיה הפלגה של 30 יום שאז לא תראה ויש למנות תמיד מהראיה האחרונה 30 יום  עד שתוכל לעקור את הפלגת ה-30 שהיתה לה, ומכ"מ כתב ששה שאין לבהוג כב"מ בשנה ראשונה אלא כשך שוסת קצר עוקר וסת ארוך אף שאינו קבוע, ולא לחוש לב"מ, כי מסתבר שאם היו כמה ראיות קצרות שוב אין צריך לחוש לוסת ארוך, וגם אחר לידה יש להקל שמתבטל וסת שא"ק וכן בהריון.
סעיף טז- עקירת וסת החודש
טור- כמו וסת הפלגות, כלומר, אם היה לה וסת קבוע ליום החודש:
א. אם שינתה וראתה בראיות לא שוות, אע"פ שנעקר הוסת הראשון- מכ"מ אם חזרה וראתה ביום החודש הישן, חזרה לקביעותה, כיון שלא נקבע וסת קבוע אחר.
ב. פסקה לראות במשך ג' עונות, וחזרה וראתה ביום החודש הישן, חזרה לקביעותה.
פסק  שוע  
כיוצא בזה דין עקירת וסת ר"ח. כיצד, היתה רגילה לראות בר"ח,  ועבר עליה ר"ח ולא ראתה, חוששת לר"ח עד  שיעברו עליה שלשה ר"ח.  עברו עליה שלשה ר"ח ולא ראתה, אינה חוששת להם. חזרה וראתה בר"ח,  חזר הוסת למקומו.

הבדל בין עקירת וסת הפלגה לעקירת וסת החודש-שך (מה)-מקבל חילוק הרש"ל לגבי עקירת  וסת הפלגה וימי החודש.

צירוף ג' ר"ח מרוחקים לעקירת וסת החודש-פת טז- נובי-בוק ליום החודש ,שלא ראתה 2 ר"ח לפני עבור, ולאחר עבור לא ראתה בר"ח הראשון, מקרי שעקרה את וסתה הקבוע, כיון שיש ג' ר"ח שבהם לא ראתה. וע"כ פשוט שר"ח שלאחר הנקה מצטרף רק אם הוא הוא בזמן ראיה, אלא שזמן ראיה עצמו שנוי במח' לגבי חששות אשה שלאחר הנקה,  כדלקמן: י"א שאינה חוששת לוסת קבוע אלא עד שתראה הוסת בזמנו.
י"א –אין מחכים לר"ח אלא כל שתראה מוכח ששוב רואה דם וחוששת לזמן וסתה, כשיגיע ר"ח.
י"א –בדגע שברו כ"ד חדשי הנקה, חוששת לזמן הוסת אפילו לא ראתה עדיין.
וא"כ דין הנובי שר"ח מצטרף היינו לי"א השלישי, אך לדעה השניה שאינה חוששת עד שרואה, גם כשיעבור ר"ח אין הוא מצטרף כיון שעדיין לא הגיע זמן ראייתה המתאפין בראיה כלשהי.

וסת החוזר לשמש לצד וסת קיים- פת יז- גם בשהיו 2 וסתות, והאחד פסק ל-ג' עונות, וחזר, רואים אותו כקבוע וכנ"ל.
סעיף יז- האם יש וסת לקפיצות ללא קשר לימים
שמאי יא. א"ר הונא: קפצה וראתה, קפצה וראתה, קפצה וראתה - קבעה לה וסת. למאי? אילימא לימים - הא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי! אלא לקפיצות, והתניא: כל שתקבענה מחמת אונס - אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת! מאי לאו - לא קבעה וסת כלל! לא, לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו, אבל קבעה לה וסת לימים ולקפיצות. לימים לחודייהו פשיטא! אמר רב אשי: כגון דקפיץ בחד בשבת וחזאי, וקפיץ בחד בשבת וחזאי, [ובשבת קפצה ולא חזאי], ולחד בשבת חזאי בלא קפיצה; מהו דתימא: איגלאי מילתא למפרע דיומא הוא דקגרים ולא קפיצה, קמ"ל דקפיצה נמי דאתמול גרמא, והאי דלא חזאי - משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה. לישנא אחרינא, א"ר הונא: קפצה וראתה, קפצה וראתה, קפצה וראתה - קבעה לה וסת לימים ולא לקפיצות. היכי דמי? א"ר אשי: דקפיץ בחד בשבת וחזאי, וקפיץ בחד בשבת וחזאי, (ובשבת קפצה ולא חזאי), ולחד בשבת (אחרינא) חזאי בלא קפיצה - דהתם איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים.

רשי- אלא לקפיצות- בכל יום שתקפוץ מחזקינן לה רואה אפילו בשאר ימות השבת.
קיימת מח' רשי ותוס' בנודע לשאלת הגמ'  "אלא לקפיצות". לרשי ר' הונא מדבר על וסת לקפיצות בלבד, ואילו התוס' מפרשים שלמקשן היה ברור בדברי ר' הונא,שאין וסת לקפיצות לחוד, כוונת ר' הונא היתה על וסת לקפיצות ולימים.
רז"ה- יש וסת לקפיצות בלבד. ראיותיו: 1.הגמ' מקשה בהמשך "ימים לחודייהו פשיטא", וכוונתה לשאול, שאם תרצה לומר שדין ר' הונא, זה וסת לימים, והרי אם היא לא קופצת, היא לא רואה, וא"כ ברור, לדעת השואל, שהימים אינם הגורם העיקרי לקביעת הוסת. ומסביר הרז"ה, שהגמ' לא מקשה כן , לגבי קפיצות, דהינו שהמקשן מבין שאדרבה קפיצות לחודייהו כן יכולים לגרום לראית וסת. (אצלנו הגמ' הנוסח אחר) 2. ר' הונא עצמו (טו:), הסביר המשנה:  "הבאין מן הדרך נשותיהן להם בחזקת טהרה", שמדובר שיש להן  וסת לקפיצות, כיון שבמעשה תליא מילתא, וא"כ , היא טהורה כיון שיש ספק אם קפצה, ומכאן ראיה שיש וסת לקפיצה בלבד.  3. מה שהגמ'  אצלנו אמרה: "לא קבעה וסת לימים לחודייהו, ולקפיצות לחודייהו" , זה רק הסבר הבריתא, שאם יש וסת מורכב, אז לא הימים לבד קובעים ולא הקפיצות לבד קובעות, ומכ"מ זה לא סיוע לדעתו של ר' הונא, שסובר שיש קביעות וסת לקפיצות בלבד. –(לברר- איך מסתדר עם הבריתא " כל שתקבענה מחמת אונס אינו וסת)
רשבא מקשה על רז"ה- 1.הרי הגמ' הקשתה על ר' הונא, מה קובע לה וסת, אם תאמר שהימים קובעים, הרי ברור שאם לא תקפוץ, הימים עצמם לא יביאו לראיה, וא"כ פשוט לגמ' שר' הונא מדבר בוסת מורכב לקפיצות וימים. 2. אין ראיה מ-טו: כיון ששם ניתן לפרש, שיש לה וסת מורכב.
דעת הרשבא- ר' הונא מדבר בוסת מורכב לימים וקפיצות, והבריתא מוכיחה כמוהו.
תמיהת ב"י על הטור- מדוע פסק כרז"ה וכרשי, שיש וסת לקפיצות בלבד, הרי שאר רבוותא חולקים והם: רשבא, תוס' רמבם, רמבן.
שיש לחוש לדם מחמת אונס ברואה ג"פ- הג"מ (ח,ה)-אף שלא נקבע וסת מחמת אונס, מכ"מ אם ארע ג"פ פעמים, יש לחוש לו, ולכן אשה שראתה ג"פ מהמקור כשעשתה צרכיה, דינה כרואה מחמת אונס.
מסקנה לפי לישנא קמא- קפצה פעמיים ביום א' וראתה. קפצה בשבת ולא ראתה, ואילו למחרת ראתה, אמרינן דקפיצה ג"כ גרמה, אלא מחמת שלא הגיע וסתה, לא ראתה, ואין אומרים דהיום גורם לחוד.
מסקנה לפי לישנא אחרינא-אם קפצה פעמיים ביום א' וראתה. ואילו בפעם שלישית ראתה ביום ראשון בלא קפיצה, אמרינן דהיום גורם, ולא קפיצות. (לפי גירסה בגמ' שלנו).
פסק הטור במקרים הבאים כדלקמן: 1. אם קפצה פעמים ביום קבוע וראתה, ואח"כ ראתה באותו יום בלא שקפצה, קובעת וסת לימים בלבד.  
2. כנ"ל אלא שבפעם שלישית קפצה ביום שבת וראתה- קבעה לה וסת לקפיצות בלבד. ב"י-דוחה דין זה שכן זה לפי שיטת הרז"ה, אבל כל הרבוותא סוברים שאין וסת לקפיצה לחוד.
3. כנ"ל ,אלא שקפצה ביום שבת ולא ראתה, וביום ראשון ראתה, תלינן ראית יום ראשון בקפיצת השבת וקבעה וסת מורכב.
האם יש מח' בין הלישנות, לגבי צירוף קפיצה ליום הראיה-
רמבם (ח,ה)-פסק המקרה כדלהלן: יום א'- קפצה וראתה. לאחר 20 יום, ביום א' קפצה וראתה. לאחר 19 יום, ביום שבת, קפצה ולא ראתה ואילו למחרתו, ביום ראשון, ראתה בלא קפיצה. ודינה שקבעה וסת הפלגה ל21- יום, היינו וסת לימים בלבד.
ה"ה- מסביר כי הרמבם סובר של"א חולקת על ל"ק, שהרי לל"ק אומרים שיש וסת מורכב אע"פ שקפיצה בשבת והראיה ביום ראשון, בעוד שלל"א היום הוא שגורם לחוד, ואותה הוא פסק להלכה. (ששה ז- כיון שאפשר לתלות ביום אמרינן דיום גורם ולא קפיצה דהיא דבר משונה ורק כשקפצה וראתה באותו היום מוכח שיש לה וסת משונה)
מדוע מצריך הרמבם הפלגה של 20 יום- ה"ה מסביר כי רק תוך 20 יום עוברים את תקופת הזיבות, שלפי הרמבם, אין אשה קובעת וסת בימי זיבה, אולם מעיר הב"י כי קי"ל כרמבן, דהאידנא קובעת וסת אף בימי זיבה ולכן אין נפקמ לזמן בין הראיות.
אולם רשבא- סובר שאין מח', שהרי בין לל"ק, ובין לל"א, הוסת מורכב מ2 גורמים, ופוסק להקל כ-2 הלישנות, דהיינו שבמקרה הנ"ל, קבעה וסת מורכב. וכלישנא קמא. (ששה ז-כיון שראתה ב"פ ביום ידוע ע"י קפיצה תולין גם בפעם שלישית דאפילו קפצה בשבת וראתה ביום א הוי וסת המורכב מימים וקפיצות, וקפיצה דשבת גרמה לראיה, ומ"מ רק בפרש יום אחד (פת כ) בשפ נובי) כיון שאין לך בו אלא חידושו. אולם מכ"כ מודים שבוסת הגוף אפילו הפרש כמה ימים מצרפים כיון שהוא וסת בפ"ע ואינו משונה.
רמבן-מסתפק האם יש מח' בין הלישנות, ורוצה להכריע כי יש לנקוט כקולא של 2 הלישנות, אבל מבטל דעתו מפני הרמבם המחמיר.

חומרא בוסת קפיצות על שאר וסתות- קפד עמ' יז- רשבא- בוסת קבוע לימים אין חוששים לעונה בינונית, אבל בוסת קבוע לקפיצות, אם לא קפצה, יש לחשוש לעונה בינונית כי אורח בזמנו בא.
האם יש עונת פרישה לסוברים שיש וסת לקפיצה בלבד- לקמן בפיהוקים.
פסק שוע שאין וסת לקפיצות בלבד וכן שקפיצת אתמול לא מצטרפת ורמא מסכים לזה ומוסיף שיש לחוש באם ארע ג"פ.

כל וסת שנקבע מחמת אונס, (כגון שקפצה וראתה),  אפילו ראתה בו כמה פעמים, (אם לא קבעה אותן  לימים) (תוספות ורשב"א ור"ח), אינו וסת, שמפני האונס ראתה.   (ומ"מ חוששת לו כמו לוסת שאינו קבוע) (הג"מ פ"ח). קפצה וראתה, קפצה וראתה, קבעה לה וסת לימים, בלא קפיצות. כיצד, קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר כ' יום קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר י"ט יום קפצה ביום השבת ולא ראתה דם, ולאחר השבת ראתה בלא קפיצה,  הרי  נקבע אחד בשבת אחר כ', שהרי נודע שהיום גרם לה, ולא הקפיצה, וכבר נקבע יום זה ג"פ. וכן כל כיוצא בזה.

הכרעת השוע במח' טור ורשבא-  טז (לב)-שוע לא פסק כטור שהרי לטור יש וסת לקפיצות בלבד.

האם ארוע גוף מצטרף לראיה שהיתה למחרתו-טז לב) מצביע על סתירה לכאורה בשוע-כאן כתב דקפיצת שבת לא מצטרפת לראית יום ראשון ואילו בסע' כ' פסק כי פיהוק ביום שבת מצטרף לראיה יום א'? ומתרץ דפיהוק לא מקרי אונס, כיון שהוא מצד טבע האשה להיות כן כשיש בה מותרי ליחה, כעין סימן ראשוני הנגרם מהדם, אבל קפיצה תלויה באונס דהינו שהוא גורם לראיה.(כלומר נפקמ בין וסת מרצון לוסת מאונס)
שך (מז)-כיון שאין קביעות לימים ידועים אין וסת הקפיצות בלבד מקרי וסת.

האם צריך לחוש לוסת מורכב שארע פעם אחת, ועדיין לא נקבע- שך (מח)-אין לחוש בפעם הבאה אלא בהתקים 2 התנאים. וטעמיו: 1.כמו בהפלגת ימים רגילה כשחוששת בפ"א כשמגיעה הפלגתה, כך בוסת הפלגה המורכב בקפיצה, אנו מחשיבים הקפיצה כגורם ראיה לדם ולכן אין לחוש לפרוש בעונה אלא כשהיתה קפיצה, כיון שמתחילה הוסת  ארע בשילוב עם קפיצה, וכמו שרמ"ת מחצי שנה לחצי שנה, אסור לשמש כשיגיע חצי שנה מראית דם אחרונה. וכן כשיש וסת החדש מורכב לקפיצה, כגון ראתה בקפיצה בטו ניסן, אין עליה לחוש לטו אייר,אם לא קופצת, אבל אם קפצה צריכה לחוש לכל העונה. ובזה יש שוני בין וסת המורכב לזמן וקפיצות שארע בפ"א לבין וסת מורכב לזמן ופיהוק שארע פ"א, שכן שבוסת הגוף המורכב (פיהוק וזמן) שעדיין לא נקבע, צריך לפרוש בעונה אף שהתקיים תנאי הזמן בלבד, כי חיישינן שמא מדובר בוסת רגיל, אבל בוסת המורכב לקפיצות אינה חוששת כלל היכן שמרכיב הקפיצה לא מתקיים, אף שלא נקבע וזאת משום שגם ראיה ראשונה היתה בשילוב עם קפיצה.
ששה מצביע על קושי  בדברי השך שהרי כתב ברישא שלוסת הפלגה או יום החודש חוששים אף בפ"א, שהרי אם קפצה בפעם שניה וראתה יש להסתפק ב-ג' אפשרויות: 1.קפיצה לבד גורמת. 2.הפלגת ימים לבד גורמת. 3.שילוב קפיצה והפלגה. וא"כ מדוע כתה השך דאין לחוש בפעם הבאה לאותה הפלגה או לאותו יום החודש אלא אם קפצה, ומתרץ שהשך חושש שהקפיצות הן שגורמות לוסת, יותר מאלמנט הזמן ורק כשנקבע היום אז הוא גובר על הקפיצות, ומוכח בשוע כה"ג שכתב שאם בפעם ג' ראתה בלא קפיצה נקבע היום, ואעפ"כ לא חושש לכתחילה לגורם הזמן, והטעם לפי ששה משום שיש 2 חששות של סוגי הוסת כוללות מרכיב הקפיצה ורק חשש אחד של סוג וסת נוגע במרכיב הזמן בלבד ולכן אין חוששין לאפשרות זו בוסד"ר.
האם, לדעת השך, אין עליה לחוש ליום החודש, שהוא לדידיה עו"ב, כאשר קפצה וראתה פ"א- חווד לב- פת יט- מצריך לחוש לעו"ב שכן מה שאין חוששת כאשר הגיע הזמן ולא קפצה זה דוקא כשיש לה וסת קבוע, או כשעדיין לא קבעה לה וסת והיו ראיות אחרות, ואז א"צ לחוש לעו"ב אבל כשלא נקבע וסת ואין ראיות אחרות צריכה לחוש לעו"ב.

לסיכום הדעות: ששה קלו-לדעת הטור קפיצות לחודייהו הוי וסת, ודינו כוסת לימים, ואין עדיפות לתלות בימים יותר מבקפיצות ותולין בשניהם אבל שוע פסק שוסת לקפיצות אינו נעשה קביעות לעולם משום שלא שכיח, לכן כשיש ספק במה לתלות תולין בימים. והרשבא פסק להקל מטעם וסד"ר מצד אחד שאינו נקבע לוסת וכן מיקל שמצרפים קפיצת אתמול לראית היום לענין קביעת וסת. ומסיים ששה דהכרעת המחבר מסתברא מאוד.
האם אי צרופה של קפיצת שבת לראית יום ראשון, הוי חומרא או קולא- שך מט) –שוע פסק שקפיצת אתמול לא מצטרפת לראיה שלמחרת, אבל רשבא וטור ורמבן פסקו שכן תולין, ונימק רמבן כי כיון שוסד"ר נקטינן לקולא (וא"כ כל שאין מרכיב הקפיצה אינה צריכה לחוש לפרוש) אולם השך מסביר דקולא זו מביאה גם לחומרא, וכגון שלא ראתה ב-ג' ימי ראשון, ולסברת הרמבם והשוע יש בזה ערית וסת ואילו לסברת הרמבן אין כלל עשירת וסת. ולמסקנת השך תימה על שוע ורמא שהשמיטו את דעת המקילין.
האם אפשר לקבוע וסת מורכב לקפיצות ופיהוק- פת יח- כו"פ כג)- מסתפק.
למתי חוששת, הרגילה לראות בחלוף זמן קבוע לאחר הקפיצה-פת יט-חוד כב-אם נקבע שרואה 3 שעות לאחר הקפיצה, אינה חוששת אלא בחלוף 3 שעות מהקפיצה.
איזה וסת קובעת כאשר קפצה ביום שבת וראתה ביום א' במשך ג"פ- פת יט- חווד כג)-קבעה וסת לימים בלבד משום שכל מה שמצרפים קפיצת אתמול היינו רק כשהיו 2 ראיות ביום הקפיצה שאז ראינו שהקפיצות גורמות אולם במקרה הנדון אין תולין לכתחילה בקפיצה, אולם חתס כתב שתולין גם בכה"ג  ואף לדעת המחבר כן ובששה הסתפק כאשר קופצת אחה"צ ורואה בערב דאף שמשמע במחבר שאין תולין מעונה לעונה מכ"מ מסתבר דהקפיצה גורמת וזו איהנ תלויה שנוי עונות.

קבעה וסת מורכב לקפיצות בג"פ ובפעם רביעית ראתה ביום שלאחר קפיצה- פת כ-חווד כג) כתב שלפי פירוש הטז לסע' י"ט יהיה נפקמ בין שוע לרמא כדלקמן. הטז הציג מח' בין שוע לרמא במקרה בו קבעה וסת מורכב לגוף והגיע סימן הוסת בלא עתו, ולפי הטז, דעת שוע שיש לחוש לו כוסת שא"ק ודעת הרמא שא"צ לחוש לסימן הגוף כשבא לבדו. (עיין בששה קלט) שיש באחרונים שפירשו בדעת השוע שחושש הן לימים לחוד כבסע' כה והן למיחוש הגוף לבד [טז (לח)] והשך אינו חושש אלא כשבאים כאחד ) וא"כ לדעת הרמא אפשר להתעלם, אבל לדעת שוע דלמא יומא קגרים. לא מובן כ"כ.
האם תולין בקפיצת אתמול, הפסיקה למעשה- שך מט) כתב דיש לחוש לקפיצת אתמול. והנוב"י כתב דדוקא בקפיצת אתמול תולין אבל לא בקפיצה שבאה כמה ימים לפני הראיה, ולכו"ע אמרינן בזה דיומא קגרים.

הגדרת וסת אונס- ששה (א-ג)-כשעשתה מעשה מעצמה כמו קפיצה או שנאנסה לעשות מעשה וגרם שתראה, דהמעשה גורם לראיה. כגון נשים שאינן רואות דם אלא ע"י זריקה ותרופה, ואינה חוששת כל זמן שלא קיבלה הזריקה, ולאחר חוששת לפי השפעות התרופה. ועוד סוגי אונס בקפד שך סקל"ב. אולם נתוח שנעשה ברחם, שבו ראתה דם שיצא מהרחם אינו נחשב אף כוסת הקפיצות, ןאע"פ שמטמא מחשש שיצא גם דם נידות עפ דם המכה.
וסת מחמת אונס-  סיכום ששה ה- מח' ראשונים. דעת רשי (יא.) אין נקבע וסת מחמת אונס, ואילו בעה"מ בהשגות על בעה"נ והטור סוברים שוסת מחמת אונס נקבע בג"פ כוסת קבוע והחזיקה כרואה מחמת קפיצה, וביום שתקפוץ, היא טמאה אם לא בדקה, וכן מועיל לעקור וסת קבוע שהיה לפניו.
ואילו דעת רשבא ראבד ורמבם- וסת אונס אינו וסת כלל אא"כ נורכב מימים.
ושע פסק שאינו וסת ולא הביא דעת הטור אף כשיטת י"א. ומביא ששה שמקו"ח פסק לחוש לראשונים הסוברים דוסת הקפיצה הוי וסת גמור.
מדוע פסקו שוע והרמא שאין וסת לקפיצות בלבד- ששה- כיון דקי"ל שוסתות דרבנן, והינו שגם אשה הרגילה לראות בקביעות אינה חזקה גדולה כ"כ, וע"כ אין זו חזקה גמורה לחוש באונס, ולגן גם כשראתה ג"פ נעקר בפ"א כדין וסת שא"ק. לעומת זאת בוסת הפיהוק, אין הפיהוק גורם לוסת אלא הוסת גורם לפיהוק.
האם חוששין לו כוסת שא"ק- רשבא, ראבד- מוכח דאינו וסת כלל בין להקל בין להחמיר ואין חוששין לו אפילו כוסת שאינו קבוע, אבל הרמא הביא דעת הגמ"י דס"ל שאינו וסת קבוע אבל צריך לחוש לו כוסת שא"ק שמא אם תקפוץ תראה.
שיעור החשש- ששה קלד-מזמן שקפצה עד סוף נעונה, דיש לחוש שתראה במשך העונה. והחוד כב) פסק שזה דווקא כשאין לה שעה קבועה לראות אחר קפיצה, אבל אם יש שעה קבועה חוששת רק עד לאותו זמן, ובשאר העונה מותרת.

סעיף יח- וסת מורכב לימים וקפיצות
פסק שוע כבריתא שקבעה לה וסת לימים וקפיצות

קפצה ביום ידוע, כגון בר"ח או באחד בשבת, וראתה בו, ואירע כן בג' ר"ח או בג' אחד בשבת, קבעה לה וסת   וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן. ואם אח"כ הגיע א' בשבת ולא קפצה, או שקפצה בשני בשבת, אינה חוששת, שהרי לא קבעה אלא לקפיצות של אחד בשבת.

כיצד נעקר וסת מורכב לקפיצות- שך (נ)- וסת כזה נעקר כאשר קופצת באותו הזמן ולא רואה ג"פ.

מתי חל דין פרישה בוסת מורכב לקפיצות- שך נ) כתב שחוששת לכל העונה כיון שמפנה לסע' כה שבו נאמר לגבי וסת מורכב לפיהוק שעליה לחוש גם כשמגיע הזמן אע"פ שלא פיהקה, וכן הבין בלבו"ש בדעת השך. אולם פרי דעה כתב בדעת השך שאינה חוששת בעונת וסתה אלא לאחר שתקפוץ שהרי קיימת מח' טז ושך מאימתי יש לפרוש בוסת המורכב לפיהוק, ודעת הטז לט) שחוששת מרגע שתפהק, ודעת נקה"כ שחוששת לכל העונה, אולם מסביר בפרי דעה שדוקא בפיהוק יש לומר שתחוש לעונה כיון שאינו תלוי בה ותמיד יש חשש שתפהק ותראה אבל בקפיצה שתלויה ברצונה, אין לחוש לכל העונה אלא עד שתקפוץ וששה מכריע כפרי דעה.

האם הפלגה קצרה עוקרת הפלגה ארוכה מורכבת-פת כא-חווד כד-אם נקבע וסת להפלגה ולקפיצות, אף שרואה באמצע הפלגה, אין ההפלגה מתבטלת כיון שהגורם לראיה הוא הפלגה משולבת בקפיצה, וכן אם קבעה פיהוק בהפלגה.
האם וסת הקפיצות חוזר בפ"א לאחר הפסקת ג'פ- פת כב- חווד כה- אם קפצה ג"פ בזמן ולא ראתה, עקרה וסת מיהו, אם חזרה וקפצה אח"כ באותו זמן וראתה, חזר הוסת למקומו, כבסע' ט"ו.
סעיף יט- וסת הגוף
האשה שהיא עושה סג. מתני'. כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה. ואלו הן הוסתות: מפהקת, ומעטשת, וחוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורות אוחזין אותה, וכן כיוצא בהן. וכל שקבעה לה שלשה פעמים - הרי זה וסת.
רשי-מפהקת - אישטריליי"ר בלע"ז. פי כרסה - נגד טבורה. שפולי מעיה - בית הרחם. צמרמורות - פריצונ"ש. אוחזין אותה - בכך למודה להיות בכל עת שהיא רואה. דיה שעתה - בכל ראיות שתראה ע"י וסתות אלו.
תוס'-מפהקת - פי' בקונטרס אשטריליי"ר בלע"ז ואין נראה אלא כמו שפירש בשבת (דף קלו.) גבי פיהק ומת באליי"ר כדאמר בברכות (דף כד:) גבי רבי שהיה מפהק ומניח ידו תחת סנטרו.
מעטשת - אישטרנויי"ר וגוסה פירש רש"י בגמרא באליי"ר ואין נראה אלא פירוש רוטי"ר וכן גיהק בתפלה רוטי"ר ובערוך פירש קול היוצא מן הגרון מתוך מאכל כבד וזה רוטי"ר ואין נראה לפרש שנגלוטי"ר.
וכולהו הני וסתות איירי שמפהקת או מעטשת שעה או שתים בעת שרגילה לראות אבל משום פיהוק או עיטוש חדא זימנא לא קבעה מדמפליג בין תחלת וסת לסוף וסת ובחד פיהוק וחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף.

ראש- כולן דברי אלקים חיים, דכל שנוי הגוף, כיון שהוחזקה בו, סימן היא להתעוררות הדם.
בכמה פעמים קובעת וסת- גמ' סג:
רשבא-הגמ' הנ"ל לדעת רבי, אבל לרשבג, אין וסת נקבע פחות מג"פ, כסתם משנה: "היתה למודה לראות יום טו ושינתה וכו'. וקי"ל כרשבג בוסתות. (יבמות סד:)
משך זמן הפיהוק- תוס'- מדובר שמפהקת שעה או שעתיים בעת שרגילה לראות, אהל פיהוק או עיטוש אחד, לא קובע, כי בעונת וסת צריך להיות תחילה וסוף, עפי המשנה: "היתה למודה לראות בתחילת וסתות וכו'… סוף וסתות וכו', ואילו לפיהוק חד פעמי אין תחילה וסוף.
חילוק בין וסת הגוף התלוי בימים ידועים, בין וסת הגוף התלוי במאורע- טור-יש וסת הגוף שאין לו זמן קבוע, אלא כל פעם שיקרה מקרה מסויים, זה זמן הוסת, וכן יש וסת הגוף הבא לזמן קבוע כגון: ביום החודש או להפלגה, ואז עליה לחשוש רק כששניהם באים אחד ולא לכל אחד בנפרד. ומסביר רשבא- שמה שכתב הטור שאינה חוששת היינו שאינה חוששת לו כדין וסת קבוע, אבל צריכה לחוש לו מדין וסת שא"ק , לענין שאם קרה המקרה, ולא בדקה ולא ראתה, הרי זו בחזקת טהורה כדין וסת שא"ק, אבל מכ"מ צריכה לחוש לו כדרך שחוששת לוסת שא"ק, שכל וסת בין של ימים בין של גוף חוששת לו בפ"א.
חילוק בין וסת לקפיצות לבין וסת הגוף-רשבא-אין אשה קובעת וסת לקפיצות בלבד, אולם קובעת וסת הגוף לבדו, כיון שבקפיצה עיקר הראיה נובע מאונס המעשה ומעשה האונס לא נקבע כוסת אבל כאן בוסתות הגוף, האורח הוא שגורם לסימני הגוף ולכן אפילו בלא הרכבת ימים קבעה לה וסת.
אולם ה"ה מצין שלרמבם (ח,א)- אין חילוק כנ"ל. שכן כתב שבוסת הגוף הקבוע, האשה רואה תכף כשבא המקרה או לאחר שעה, ועליה לחשוש רק לשעה הזאת. ומכאן שלרמבם אין וסת הגוף התלוי גם בימים.
מדוע השמיט הרמבם דין שום ובצלים- ב"י- לרמבם אכילת שום  הוי כוסת הקפיצות דשניהם מחמת מעשה שעושה.

פסק שוע כטור ונחלקו האחרונים האם הרמא חולק על השוע
יש קובעת וסת  על ידי מקרים שיארעו בגופה כגון שמפהקת,  דהיינו כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד, או כאדם שפותח פיו מחמת כובד, או כאדם  שמוציא קול דרך הגרון, וכן אם  מתעטשת דרך מטה, או חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה, או שאחזוה צירי הקדחת, או שראשה ואיבריה כבדים עליה, בכל אחד מאלו אם יארע לה שלשה פעמים, וראתה, קבעה לה וסת, שבכל פעם שהיא חוששת מהם, אסורה לשמש. ומיהו בפיהוק או עיטוש של פעם אחד אין הוסת נקבע,  אלא כשעושה כן הרבה פעמים זה אחר זה. ואם אירע לה שלשה פעמים, שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים,  הרי זה וסת. וכל אלו הוסתות שבגופה אין להם זמן ידוע, אלא בכל פעם שיקרה לה זה המקרה, הוא וסת. ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע, כגון מר"ח לר"ח או מכ' יום לכ' יום, קבעה לה וסת לזמן ולמיחוש הוסת, ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד, ואם הגיע העת ולא בא המיחוש, או שבא המיחוש בלא עתו אינה חוששת. הגה:  ודוקא שקבעה לה וסת  לשניהם ביחד, אבל מתחלה חוששת לכל אחד בפני עצמו, כי אינה יודעת איזהו מהן תקבע, וכמו שנתבאר לעיל גבי וסת הדילוג וימים, או מהפלגה וימים, וכן יתבאר בסמוך.

שיעור הרבה פעמים- ששה ז-לא נתבאר שיעורו אך בודאי דוקא יותר מג"פ. ובתוה"ש לח) כתב דתלוי בשיעור הזמן מפהקת, שעה או שעתים ומשמע שאין תלוי במס' פיהוקים.
מקרים נוספים של וסת הגוף- פת כג- סדט כה) כאשר יש מוגלה ואח"כ דם. כאבי ראש ועיפות -ששה ד-משמע בגמ' "וכל כיוצא בזה" שאף אלה סימני וסת, אולם מובא במאירי בשם ראשונים שאין אלה וסת הגוף בפ"ע, אלא תופעת וסת רגיל וברוב הנשים בא עם הוסת, ומוסיף ששה שאמנם בד"כ במציאות ראשה ואיבריה כבדים בכל וסת. כתמים שלפני הוסת- ששה קלט- כתמים הבאים יום או יומיים טרם עיקר הוסת, אם באו בקביעות, יש לחוש לחומרא כוסת הגוף.
האם וסת גוף קבוע צריך שיהיה באותה עונה-ששה קלט- רק במורכב.
טז (לג)-דרך הגרון=גיהוק מחמת האכילה. פי כרסה=נגד טבורה. שיפולי מעיה=בית הרחם.
האם יש לחוש לוסת הגוף כשבא שלא בעתו- - משמע בב"י שאף שנקבע וסת, צריכה לחוש, לפיהוקים הבאים שלא ביום הרגיל של הוסת הקבוע כדין וסת שאינו קבוע, וכן פירש הטז (לו) בדעת הב"י וכן לפי מה שפסק השוע בסע' כו שחוששת לוסת הגוף בפ"א, ולפי זה מפרש הטז שהרמא חולק על שוע וסובר שכל שנקבע וסת לפיהוק וזמן, שוב אין חוששין לפיהוק כלל, כיון שפיהוק לבדו אינו מביא הדם אא"כ בא בהתקים תנאי הזמן, ומוכיח כן מהרמא שכתב שיש לתת לוסת הגוף דין וסת שא"ק דוקא לפני שנקבע הוסת. אולם השך נו) פירש כמשמעות השוע ובאופן שאין מח' בין שוע לרמא ושניהם סוברים שאם בא האחד בלי השני אין חוששים כלל אפילו כוסת שא"ק, ורק כשלא נקבע עדיין הוסת חוששת לכ"א בפ"ע כבסע' כ"א. והלחו"ש מב)  הקשה על השך, דקשה לומר שאשה שקבעה וסת לימים ולמקרים, והקדים המיחוש לבוא ביומיים, תהיה מותרת לשמש שהרי יתכן שמשנית את וסתה, שהרי פיהוק הוא סימן לוסת ומסיק שיש להחימיר כמו בוסת שא"ק וכב"י וכט"ז.
האם פיהוק הוא סימן להימצאות הדם או סימן על תהליך צבירת הדם ברחם- ששה י-ברשבא משמע שפיהוק חמור משאר עונת וסת כיון שפיהוק מורה שהרחם מלא דם ולכן פסק הטז לח) שאם פיהקה אסורה דיעבד עד שתבדוק אף שלא קבעה וסת לפיהוק, ואינו כשאר וסת שא"ק שמותרת כשעבר היום בלא בדיקה, שהרי היה סימן שהדם עומד לצאת אולם איתא בראשונים שאם רגילה לראות רק בסוף הסימנים מותרת לשמש בתחילתם וכן פסק השוע בסע' כ"ד, והנפקמ כאשר רואה דם במופלג מן הסימנים ומסקנת ששה להקל כיון שסימנים מעידים לפעמים על תחילת כניסת הדם לרחם או מלוי חציו וכ' ולא בהכרח על יציאת דם מידית, ולכן אין להחמיר נגד הראשונים שמקילים. ולמעשה אם סימנים באים כמה ימים לפני א"צ לחוש מיד, ועליה לחוש למספר הימים המינימלי שרואה לאחר הסימנים, ומצריך ש" ח.
שך (נב)-כל דוג' השוע זה תיאור של פיהוק. דרך הגרון=גיהוק.
שך (נג)-מתעטשת דרך מטה- עפי הרמבם משמע שמדובר שמעטשת מלמטה, ומסכם דהכל לדינא.
האם חוששים למרכיב היום ללא מרכיב וסת הגוף- פת כד- חווד כו- חולק על השך נו) וסובר שעליה לחשוש למרכיב היום כמו לוסת שא"ק, לענין שאם עבר היום ולא בדקה, מותרת בלא בדיקה, אבל באותו יום אסורה כבסע' כ"ה גם טרם הופעת הסימנים.ולדברי השוע אמנם משוה את הסימנים לימים והיינו כמו הטז לענין שאין לחוש כוסת קבוע, אבל יש לחוש כוסת שא"ק כאשר אחד המרכיבים בא בלי חברו. והרמא חולק וסובר שלגבי מרכיב הגוף אין חוששים כוסת שא"ק אולם למרכיב הימים מודה לשוע שיש לחוש כוסת שא"ק. וכן ניתן לדייק בטז לו) שכתב שבפיהוק בלא עתו א"צ לחוש.
סעיף כ- וסת הפיהוק
שמאי יא.
טור- הפיהוק נלמד מוסת הקפיצות, וכגון שהוברר שהקפיצה היא הגורמת, ולא היום.
וכן רשבא- לומד מוסת הקפיצות, ואע"פ שיש נפקמ בין טור לרמבן, בשאלה האם יש וסת לקפיצות בלא קביעות ימים, מכ"מ לכו"ע יש וסת לפיהוקים בלבד, ולכן יש להבחין ב-ג' מקרים,  כאשר פיהקה פעמיים בר"ח וראתה
א.פיהקה פעם ג' שלא בר"ח וראתה- פיהוק גורם. ב.ראתה בר"ח בלא פיהוק- ר"ח גורם. ג. פיהקה בערב ר"ח ולא ראתה, ולמחרת בר"ח ראתה- אמרינן וסת מורכב.
פסק שוע כטור

פיהקה ב' פעמים בר"ח, וראתה ואחר כך פיהקה שלא בר"ח וראתה, הוברר הדבר שאין ר"ח גורם  אלא הפיהוק. וכן אם בפעם השלישית ראתה בר"ח בלא פיהוק, הוברר הדבר שאין הפיהוק גורם  אלא הר"ח. אבל אם פיהקה ב' פעמים בר"ח, ובפעם השלישית פיהקה בכ"ט לחדש, ולא ראתה, ובר"ח ראתה בלא פיהוק, קבעה לה וסת לפיהוק של ר"ח,  שפיהוק של  אתמול גרם לראייה של ר"ח.

חילוק בין וסת קפיצות לוסת הפיהוק- טז לז-מפנה לסקל"ב בסע' י"ז.
מדוע קפיצת אתמול לא מצטרפת ואילו פיהוק אתמול כן מצטרף- שך (נט)-ואע"פ שבסע' יז פסק השוע באותו מקרה, דהיום גורם, ולא קפיצה, מכ"מ  1. יש לחלק בין אונס פיהוק לרצון הקפיצה. 2.יותר מסתבר שפיהוק גורם לראית מחר מאשר קפיצה. ובששה ב מביא דעות ראשונים בזה. הרא"ה כתב שקפיצה עדיפה מפיהוק משום שקפיצה גורמת לוסת לבוא ולכן יתכן שקפיצת אתמול גרמה לוסת שיבוא היום אבל פיהוק כשלעצמו אין גורם לוסת אלא הוסת גורם לפיהוק, ולכן אין הפיהוק של אתמול מקדים לוסת. אולם הרשבא כתב להיפך, דהפיהוקים נגרמים מהתכנסות הדם ותמיד מעידים על ביאת הדם, ולכן אפשר שיקדים גם לפני יום הוסת. ומח' הרשבא ורא"ה היא ביסוד וסת הפיהוק, דלרא"ה הפיהוק הוא סימן ליציאת הדם מהרחם ואילו לרשבא הפיהוק הוא תוצאת התכנסות הדם ברחם אע"פ שאינו יוצא עדיין, ולכן אפשר שיקדים מאתמול וכן כתב השך. ונפקמ לענין זה: 1.מיחוש גוף הבא תמיד יום לפני הראיה-האם נקבע וסת מורכב או רק לימים. לפי החו"ד אם מדובר בקפיצה, הרי שקבעה לה וסת לימים בלבד ולא תולים בקפיצת אתמול, אבל אם מדובר בפיהוק, יקבע וסת מורכב שכן זה טבעי לפי הרשבא שפיהוק יקדים לוסת. 2. אם מיחוש בא כמה ימים לפני- כבר נתבאר כי לנובי לכו"ע אין תולין בקפיצה שגרמה לוסת בכמה ימים, אבל בפיהוק הנגרם ממלוי הרחם אפשר דגורם גם כמה ימים לפני כן וצ"ע מה השיעור בזה, ומסתבר ד-ב' ימים אפשר לתלות.


סעיף כא
ראה גמ'- וסת לקפיצות
טור מביא מקרה: פיהקה בר"ח וראתה. פ יהקה באמצע החודש וראתה.
החשש- שמא יש לה וסת לפיהוק בלא קביעות לימים, ולפיכך בפעם הבאה שתפהק- עליה לבדוק מיד, ואם נמצאת נקיה, אינה חוששת יותר לוסת פיהוק כשלעצמו, אבל עליה עדיין לחשוש לר"ח, שמא תקבע בו וסת.
ב"י- אפילו לרשבא, שסובר שקפיצות לא קובעות וסת לעצמן, מודה , שפיהוק קובע וסת לעצמו, כי קפיצות הוי אונס. ולכן לגבי פיהוקים יתכן שתקבע וסת לפיהוקים בלבד, ללא קביעות לימים, או וסת לפיהוקים וימים.
וע"כ אם פיהקה וראתה יש לחוש ל-2 סוגי וסתות: 1.וסת לפיהוק בלבד. 2. וסת מורכב לפיהוק ויום.
ואם פיהקה ביום אחר ולא ראתה אינה חוששת לוסת 1 והוא נעקר. ואם לא פיהקה אח"כ, וכן כשהגיע היום ולא פיהקה, ולא ראתה- אינה חוששת לאותו היום, ומכ"מ עליה לחשוש לפעם הבאה שתפהק.

פסק שוע כטור
פיהקה בר"ח וראתה, וחזרה ופיהקה בתוך ימי החדש, חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק. שכל וסת בין של ימים בין של הגוף חוששת לו בפעם אחת, ויש לחוש שמא תקבע וסת לפיהוק בלא זמן ידוע. ואם בדקה ונמצאת שלא ראתה,  אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא אבל חוששת לראש חדש, שמא תקבע לראש חדש.

תשמיש בלא בדיקה לאחר שעבר זמנו של וסת שא"ק- נפקמ בין וסת הגוף לוסת רגיל- טז לח- מקשה על שוע דמדוע פסק שאם פיהקה, בתוך ימי החודש, אסורה לשמש, עד שתבדוק, והלא דינו כוסת לא קבוע, וקי"ל בסע' ד' דאם עבר זמנו של וסת לא קבוע, אינה צריכה בדיקה, ומתרץ דוסת הפיהוק שלא נקבע, חמור טפי, משאר וסת לא קבוע, כיוון שטבע לאשה שתפהק בשעת ראייתה או סמוך, ולכן כאשר פיהקה, זה נחשב ריעותא שהיא טמאה. ןמשמע בטז שגם זמן רב אחרי  הפיהוק אסורה עד שתבדוק אולם בנקה"כ דוחה קושית הטז כיון שדוקא בסמוך לפיהוק אין לשמש, אא"כ תבדוק אבל אם עבר זמן מופלג אחר הפיהוק ולא הרגישה מותרת כיון שאינו קבוע, כבסע' כ"ו, אבל בסע' ד'  הוסת תלוי בזמן ובדגע שעברה עונת הוסת ואפילו מיד, כל שלא היתה הרגשה מותרת. ובששה א מוסיף טעם נוסף ונפקמ נוספת בין חיוב בדיקה לאחר פיהוק שלא בזמנו לבין היתר תשמיש לאחר שעבר זמנו של וסת שא"ק, לפי עקרון המובא ביו"ד  (לט,יא9 דהיכא שיש ריעותא גמורה יש חיוב בדיקה ואסור לאכול התבשיל, ואף אם אבד וא"א לבדוק יש לאסור. והכלל הוא דאם חיוב בדיקה היא רק משום חומרא, מותר בנאבד, וגם כאן כיון שחיוב בדיקה לאחר שעבר וסת שא"ק לימים הוא חומרא, לכן כשעבר הזמן, מותרת, אבל כשיש ריעותא, והיינו פיהור הבא ממלוי דם ברחם, אין להתיר בלא בדיקה דקרוב לודאי שתראה וככל ספק שאפשר לברר אין סומכין על חזקה. וכן ניתן לחלק דבשעבר זמן וסת שא"ק של ימים, מותרת כיון שאין הרגשה אבל הפיהוק מהוה הרגשה לגביה.

שך ס- ומכ"מ חוששת גם לר"ח, שמא תקבע לו וסת, בלא פיהוק. השך מציין דכאן עוד הוכחה שאין עונה בינונית בפ"ע.
חששות כל עוד לא נקבע- ששה א-ובתחילה יש לחוש לג' אפשרויות כמו בסע' י"ז. פיהוק לבד. ימים לבד. מורכב.


סעיף כב- וסת לפיהוק והפלגה
טור- פיהקה היום וראתה, ולאחר 30 יום פיהקה וראתה.
א. צריכה לחוש שמא קבעה לפיהוק בלבד.
ב. צריכה לחוש שמא קבעה פיהוק להפלגת 30 יום.
ג. ב"י- צריכה לחוש שמא קבעה הפלגה 30 יום בלא פיהוק.
אם פיהקה אח"כ בהפלגת 20 ולא ראתה- אינה חוששת יותר לוסת פיהוק בלבד.
מסכם ב"י- מי שראתה צריכה לחוש ל-ג' מני וסתות
1. לפיהוקים- ולכן חוששת לפיהוק בפ"ע.
2. יום קבוע- תחשוש ליום החודש בפ"ע.
3. הפלגה
פסק השוע
וכן הדין בימים. אם פיהקה היום, ופיהקה לסוף ל', אם תפהק אפילו שלא ביום שלשים חוששת לאותו פיהוק שמא תקבע לפיהוק גרידא. פיהקה בתוך שלשים ולא ראתה, אין צריכה לחוש עוד לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש לסוף שלשים, וכן צריכה לחוש ליום הקבוע בחדש שפיהקה בו, שמא תקבע וסת לימים.

מדוע צריך השוע לכתוב שיש לפרוש מחמת ההפלגה של 30 יום הרי חייבת לפרוש ממילא מדין עו"ב-שך ס- ומוכיח מכאן שאין עו"ב אלא חוששין להפלגה וליום החודש.( ששה- וכן ניחא לחו"ד שעו"ב היא יום ל"א.)

סעיף כג
האשה סג: מתני'. כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה. ואלו הן הוסתות: מפהקת, ומעטשת, וחוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורות אוחזין אותה, וכן כיוצא בהן. וכל שקבעה לה שלשה פעמים - הרי זה וסת.
ובגמ' וכן כיוצא בהם לאתויי מאי.... אלא אמר אביי: לאתויי - אכלה שום וראתה, ואכלה בצלים וראתה, כססה פלפלים וראתה. אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא. אמר ליה אביי: את אמריתה ניהלן,
ב"י –מקשה על רשבא- מדוע לא כתב את הוסתות של אכילת פלפלין, בצלים ושומים, ומתרץ כי הרשבא מדמה הוסתות הנ"ל, לוסת הקפיצות, שאינו נקבע באנפי נפשיה,( ששה קמג-וכן סובר הראבד וטעמו של הרשבא שכל סיבה חיצונית נחשבת לאונס, אבל סימני הגוף אינם מבחוץ אלא תוצאת הוסת וסימן על ביאתו) אולם תוס' סג: מחלקים ביניהם משום שאכילת שום, אע"ג דהוי אונס, מכ"מ לא נחשב אונס כמו טורח קפיצות, כיון שבאכילת שום אין הראיה באה ע"י טורח אלא ממילא. (ששה קמג-באכילת השום אע"ג דגורם הראיה הוא ע"י אונס, דחמימות המאכל מעוררת הדם, מכ"מ אינו כאונס ממש, כיון שלאכילת דברים חמים יש השפעה ישירה על דם נידות שיבא הדם, כמו זריקה שגורמת שיהיה וסת, ולכן מוכח דהוי דבר שמשפיע על הדם והוי וסת, אבל קפיצה הוי ממש אונס כיון שהראיה באה ע"י טורח. ולהבנתי הדלה משמע שהחילוק בין שום לקפיצה הוא שאכילה זה יותר גורם מאשר קפיצה כיון שתדיר יותר ולא כרוך בה טורח)
צרופי ארועים לקביעת וסת- ראש – הרבותא בגמ' שאף אם אכלה ג' מינים מחולקים, וראתה, רואים זאת כקביעת וסת, כיון שיש מכנה משותף, להם שהם דברים חמים.
רשבא ,טור- וסתות הנקבעים ע"י מקרה ,אינם מצטרפים כגון: פיהוק עם 2 עטשי לא יצטרף.
פסק שוע שאין צרופים בוסתות הגוף. ורמא פסק שמאכלים חמים מצטרפים כהראש וכן מביא מח' האם מאכלים דינם כוסת הקפיצות שלא קובעים וסת לעצמן בלעדי ימים, או שדינם כוסת גוף.
כל אלו הוסתות שנקבעים על ידי מקרה אין אחד קובע עם חבירו, אלא כל שפיהקה שלש פעמים וראתה, קבעה וסת. אבל אם פיהקה פעם אחד ונתעטשה שתי פעמים, אין מצטרפים. הגה: אכלה שום וראתה, אכלה בצל וראתה, אכלה פלפלין וראתה, יש אומרים שקבעה לה וסת לראיה ע"י כל אכילת  דברים חמים. (הרא"ש פרק האשה ומרדכי ריש שבועות). וי"א שכל זה שתראה ע"י מאכל דינו כמו שתראה ע"י קפיצה ושאר מעשה שהיא עושה, שמקרי ראיה ע"י אונס ואינה קובעת וסת אלא עם הימים. (ב"י לדעת הרשב"א) וי"א שדינו כוסת שתראה על ידי מקרה שבגופה וקובעת אותו אפילו בלא ימים שוים. (ב"י בשם תוספות).

כיצד עוקרים וסת למאכלים חמים- פת כו- חוד סט-כדי לעקור וסת של מאכלים חמים, צריך שתאכל ולא תראה ג"פ, דוקא מאחד המרכיבים שקבעו את הוסת ולא בשאר מאכלים חמים.
כשיש 2 י"א ברמא- ששה ו-כשיש 2 י"א אין הכרעה, ותלוי אם ספק דרבנן או דאו'. ותוה"ש מג כתב להחמיר כ2 הדעות אולם הגרא נוטה להקל דאכילת דברים חמים הוי כוסת הקפיצות שאינו קובע וסת בפ"ע אלא רק בהרכב ימים.





סעיף כד

דין פרישה בוסתות הגוף- ראש בשם ראבד- וסת מורכב ליום ופיהוק- צריכה לפרוש כל העונה כדין וסת לימים. ואילו וסת לפיהוק בלבד- פורשת רק בזמן הפיהוק.
וכן רשבא- אם רואה בתחילת הוסת, חוששת לכל זמן המשכת הוסת, שמא תראה בתחילתו או באמצעו או בסופו. ואם למודה לראות בסוף וסת, אינה חוששת אלא בסוף הוסת, ובזה וסת הגוף קל יותר משאר וסתות שבהם עליה לחשוש לכל העונה. ואם עבר זמן היתה ראויה לראות בו לאחר הפיהוק, ולא ראתה, בודקת ומשמשת.

עד מתי חוששת כשראית הדם נמשכת מעבר לזמן הוסת- רשבא מביא מח'- לדעה א' אסורה מתחילת הוסת ועד סוף אותה עונה, ואילו לדעה ב' (רז"ה)-מותרת מיד לאחר שעובר זמן הוסת כי הולכים אחר תחילת בוסת. והרשבא מכריע כדעה ראשונה.
מקשה ב"י על הרשבא-בסימן קפד פסק הרשבא כרז"ה, שהולכים אחר עונה ראשונה של הוסת, ואילו כאן, פסק שפרישה היא לכל זמן העונה, ומתרץ, שרשבא סובר שבעיקרון הולכים אחר תחילת וסת, ושיעור תחילת וסת מינימלי, לענין פרישה, הוא עונה אחת.
ב"ח- מתרץ שהרשבא מחלק בין רואה ראיה אחת מרובה, כמו כאן שהכל נובע מראיה אחת וצריכה להחמיר כל אותה עונה, לרואה כמה ימים, שאז יש כמה ראיות ולכן אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה.
פסק שוע כרשבא

וכולם, אין חוששין להם אלא לשעתם, כיצד, היתה רגילה לראות עם התחלת הוסת מיד, אסורה כל זמן המשכת הוסת. היתה רגילה לראות בסופו, אינה אסורה אלא בסופו. במה דברים אמורים, בזמן שכל הראיה מובלעת בתוך הוסת, אבל אם אין כל הראייה מובלעת בתוך הוסת,  אלא נמשכת גם אחר הוסת, אסורה מתחלת הוסת  עד סוף עונה אחת.
דין פרישה במי שרואה דם טרם, הופעת סימני וסת הגוף- שך (סא)-צריכה לפרוש גם בעונה שלפני הוסת וכל הוסת. והאחרונים (סדט כט, חווד לב) הקשו על השך, דבאיזה וסת  הוא מדבר, שהרי אם עוסק בוסת מורכב לימים ממילא צריכה לפרוש כל העונה כבסע' כ"ה, ואם מדובר בוסת הגוף לבד, הרי אין שייך לומר לפרוש מתחילת העונה כיון שאין לוסת הגוף עונה ידועה.
דין נוסף בשך-  משאיר בצ"ע אם אסורה גם בכל העונה שלאחר הוסת.-לא ברור

שך (סב)-מקשה על הבח, שהרי אם וסתה מתחיל בלילה ונמשך ביום, פוסק רשבא שא"צ לפרוש ביום כלל, כי הולכים בתר תחילת וסת, ואפילו אין לחוש לשיעור הדם הנמשך בו, וא"כ מדוע  סובר הרשבא כאן, שיש לפרוש עד סוף כל העונה, וע"כ מקבל השך את תרוץ הב"י. להוסיף פרט זה לקפד

סעיף כה
דין פרישה בוסת המורכב- רשבא-בוסת מורכב יש לחוש לעונת הוסת כמו וסת לימים גרידא. וכן פסק ראש בשם ראבד- לעיל סע' כד
ששה א-החשש שמא תפהק בשעת תשמיש ולכן אסורה כל היום.
וסת מורכב יש לחוש ליום בנפרד,אע"פ שלא ארע מקרה הגוף, אולם אין לחשוש למקרה הגוף בלבד- רמבן- בוסת הגוף לבד, אסורה רק בשעת הוסת, ומותרת לשמש עד אותה שעת הוסת, ואם ארעו המקרים ולא ראתה, בודקת, ומותרת שאר היום, ואם לא ארעו המקרים אין לך בדיקה גדולה מזו, אולם אם היה לה וסת מורכב, אסורה לשמש כל היום, כיון שוסת הימים במקומו עומד ואסורה לשמש שמא יארעו בה. ואם לא ארעו  ולא ראתה, מותרת לשמש בבדיקה, ואם ארעו המקרים ביום אחר, אינה חוששת שהרי קבעה וסת גם לימים.

דין פרישה בוסת לקפיצות-הב"י מעיר כי לטור שסובר שוסת לקפיצות נקבע כמו וסת לפיהוקים, דהינו גם בלי קביעות ימים, ה"ה דחוששת לשעת הקפיצות, כמו שחוששת בוסת לפיהוקים. ומאידך מעיר הב"י שיתכן שפרישה בוסת לקפיצות, חמורנ יותר מפרישה בוסת לפיהוק, מבחינה זו שצריכה לחוש לכל העונה בה קפצה.וברמבן משמע שדינו כמו פיהוקים.
פסק שוע שבוסת המורכב, חוששת לעונה כמו בוסת לימים גרידא

אם אחד מאלו בא לזמן ידוע, אז ודאי אסורה כל עונת הוסת, כמו וסת ימים גרידא.

מתי נאסרת בעלת וסת מורכב, וקביעות ראיותיה תמיד לסוף פיהוקים-ששה א-לכאורה מותרת לשמש בתחילת העונה דלא גרע מסתם קביעות של וסת הגוף כבסע' כ"ד, אלא שהגר"ז צז) כתב דאפ"ה אסורה כי כיון שגם היום גורם חוששים להקדמת הדם ע"י התשמיש.

דין פרישה בוסת מורכב לגוף וימים- טז (טל) מעיר על סתירה בראבד. הראבד בקפד פסק שוסת מורכב חוששת רק לשעתה, ואילו כאן פסק שחוששת גם לכל העונה, ומתרץ שהזמן עד הפיהוק, מותר לשמש כבסימן קפד, ואילו לאחר שפיהקה, אע"פ, שלא ראתה, עליה לחוש גם לעונה כיון שוסתה מורכב גם מימים, ולכן עליה לחוש גם לעונה.  ובנקה"כ הקשה על הטז: 1.בטעם הדין משמע כי אסורה כל העונה, שהרי דינו כוסת הימים הרגיל, וכן משמע בשוע. 2.אפילו הראבד מסכים שאם בדקה עצמה בשעת וסתה ולא ראתה שמותרת לאחר הוסת. ובנקה"כ מתרץ הסתירה בראבד, בכך שאצלנו מדובר שהוסת עצמו בא לזמן ידוע ונקבע ואז אמנם אסורה לשמש כל העונה, ( בנגוד לטז שמצריך פרישה רק בחלק העונה) אולם בקפד  אין מדובר בוסת גוף קבוע אלא רק קביעות לסימני הגוף שבאים בימים מסוימים, אולם לא תמיד רואה בהם, ואח"כ קרה שפיהקה פעמיים רצופים באותם ימים וראתה , וא"כ צריכה לחוש לוסת הפיהוק בלבד ולכן כשעובר זמנו מותרת לשמש ואף באותה עונה.
והקשה בחווד לד) על נקה"כ –כיון שלא נקבע וסת ההרכבה, כ"ש שצריכה לחוש ליום הוסת גם בלי פיהוק. ומתרץ הסתירה בראבד שאצלנו מדובר בוסת רגיל לפיהוק וזמן שנקבע ואמנם צריכה לפרוש גם בעונה למרות שהפיהוק לא הופיע, ומה שמדובר בקפד שא"צ לחוש לעונה, היינו במקרה שיש לה 2 זמנים קבועים לפיהוקים, אולם רק בזמן אחד מהם היא רואה לאחר הפיהוק, אלא שזמן זה לא נקבע בג"פ. ולכן כאשר מגיע היום שבו היא מפהקת, אין עליה לחוש, כיון שיש זמנים בהם היא מפהקת ואינה רואה, ורק משבאים הפיהוקים אז חוששת. וא"כ סובר כשך שוסת מורכב לימים ולוסת הגוף צריכה לפרוש כל העונה ודלא כטז.
תוהש מז)-כתב דסע' זה הוא סברת הראש ולא הראבד ושוע סובר כמוהו, ואין הראש מצטט את הראבד.

כמו מי פוסקים למעשה- ששה קמב-יש להקל כטז וכ"ש להקל בעונת או"ז מדטעם ס"ס: 1.שמא הלכה כטז. 2. אף אם הלכה כשך, מכ"מ מודה שמכיון שהוסת תלוי בפיהוק, יש להקל בעונה שלפני. 3. תוהש מבין דזה מח' ראש וראבד.


סעיף כו
טור בשם רמבן- המשותף לוסת ימים ווסת הגוף: 1.חוששת לפעם אחת. 2.כל עוד לא נקבע נעקר בפ"א. 3.קביעה ועקירה בג"פ.
וסת מורכב- נעקר דוקא בג"פ של שילוב מקרה וזמן ידוע.
חומרא בוסת קפיצות על וסת קבוע אחר-רשבא- שיש לחוש בוסת הקפיצות גם לעונה בינונית כיון שאורח בזמנו בא. עיין ב"י קפד.
שיש לחוש בוסת המורכב לזמן אע"פ שלא היה מקרה הגוף- ה"ה- וצריכה לפרוש כל העונה, אבל בוסת הגוף פשוט אינה צריכה לפרוש, אלא שעת הוסת.
פסק שוע המשותף כנ"ל, ואת החשש לעונה בינונית בוסת הגוף פסק בקפד סע' יב.
כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת, כך חוששת לוסת הגוף בפעם אחת. כיצד, היתה מפהקת פעם אחת, וראתה, כשתפהק פעם אחרת, חוששת לו, וכשם שוסת הימים שאינו קבוע נעקר בפעם אחת, שאפילו ראתה שני פעמים ליום ידוע אם הגיע זמן שלישי ולא ראתה, נעקר לגמרי, כן הוא וסת הגוף. וכשם שוסת הימים הקבוע בג' פעמים צריך עקירה ג' פעמים ובדיקה, כן הוא וסת הקבוע בגוף. ומאימתי עקירתו, משיקרה מקרה, ולא תראה. היה המקרה לזמן ידוע, אינו נעקר אלא אם כן בא המקרה שלש פעמים בזמנו, ולא ראתה, אבל במקרה לבדו,  או זמן לבדו שלא ראתה בהם, אינו נעקר.

מקרה בו אינה צריכה לחוש למרכיב הזמן לבדו- פת (כז)-סדט לא) אע"פ שבוסת מורכב, צריכה לחוש גם ליום אף שלא היה מקרה הגוף, מכ"מ אם עברו ג"פ של זמן קבוע ולא פיהקה ולא ראתה, ורק אח"כ פיהקה בזמנו וראתה, יש קולא להבא, שאם יגיע היום אינה צריכה לפרוש אם אין מקרה הגוף. (כנראה כי יש חזקה ברורה שלמקרה הגוף יש תפקיד מכריע בראיה)

האם עקירת וסת לא קבוע מצריכה בדיקה או סגי בחוסר הרגשה- ששה א-לחווד שהובא בסע' ד' אין  וסת נעקר אלא ע"י בדיקה ולא סגי בחוסר הרגשה וגם כאן צריך בדיקה בו ביום דוקא כדי לעקור הוסת אולם באחרונים מובא שוסת שא"ק נעקר גם בלי בדיקה.



סעיף כז


שמאי ט: סיכום הגמ' . ר"א  פוסק שכל אשה שעברו עליה ג' עונות, שלא ראתה בהם, הרי שבפעם הבאה שתראה, דיה שעתה. רבי פסק לגבי ריבה אחת כר"א אולם התחרט על כך, כיון שר"א הוא יחיד מול רבים.
ובהמשך הגמ' שמאי ט: דנה בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות.


בריתא- מקרה  1
ראיה 1 –דיה שעתה
לאחר 30 יום ראיה 2–דיה שעתה
לאחר 30 יום–ראיה 3–מטמאה מעל"ע ככל נשים        
עברו ג' עונות  שבהם לא ראתה          
ראיה 1 –דיה שעתה
עברו ג' עונות  שבהם לא ראתה          
ראיה 1 –דיה שעתה
עברו ג' עונות  שבהם לא ראתה          
ראיה 1 –מטמאה מעל"ע ככל נשים.      –

שאל מר-אמנם בעברו עליה ג' עונות אמרינן דיה שעתה, אולם מה הדין אם אחרי שעברו עליה ג' עונות, חוזרת לראות בהפסקת עונות קטנות, כמו שהיתה למודה לפני   ההפסקה הגדולה?

מקרה  2  - גידל אמר רב
ראיה 1 –
לאחר 30 ראיה 2
לאחר 30 יום -ראיה 3
עברו ג' עונות  שבהם לא ראתה          
ראיה 1 –דיה שעתה
לאחר 30 יום ראיה 2 –דיה שעתה
לאחר 30 יום ראיה 3–מטמאה מעל"ע ככל נשים        


ממשיכה הגמ' לשאול- מה הדין אם לאחר שעברה 2 הפסקות גדולות של ג' עונות, חזרה לראות בהפסקת עונה אחת, כלומר קרבה ראייתה השלישית?


מקרה  3 – אמר ר' כהנא אמר ר' גידל אמר רב
ראיה 1 –
לאחר 30 יום ראיה 2–
לאחר 30 יום ראיה 3–
עברו ג' עונות  שבהם לא ראתה          
ראיה 1 –דיה שעתה
עברו ג' עונות  שבהם לא ראתה          
ראיה 1 –דיה שעתה                      
לאחר 30 יום ראיה 2 –מטמאה מעל"ע ככל נשים      

ומסקנת הגמ' שר"א סובר כרבי לענין וסתות, והבריתא דלעיל היא שיטת רבי.

האם ברייתא, אודות דין החזקת תנוקת בדמים לאחר הפסקה, כרבי או רשבג- רשבא- בריתא זו היא דברי הכל, וגם לפי רבי בעינן ג' ראיות כיון  שראיה ראשונה נחשבת כמקרה, ואינה ראויה להצטרף ,אלא עד שתוחזק בראיות האחרות, וגם ראיה שניה אין  בה כח להחזיק הראשונה, אבל ראיה שלישית מחזקת את 2 הראיות הראשונות, שאינן בגדר מקרה אלא ראיות גמורות ולטעם זה מסכים גם רשבג. ויאלו גדולי המפרשים- הבריתא היא אליבא דרבי בלבד, כיון שהראיה הראשונה אינה מצטרפת לעולם לקביעת וסת ותמיד נחשבת כמקרה. ולכן לרשבג אינה מוחזקת, אלא עד שתראה עוד ג' פעמים ובסה"כ 4 ראיות. ודוחה הרשבא סברה זו כיון שא"א להעמיד את כל האמוראים שסוברים כרבי, משום דקי"ל בוסתות כרשב"ג.
קביעת וסת לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות-רשבא-  ולפי הנ"ל אין הפרש בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות לשאר נשים, ואף היא קובעת וסת כמנין ראיות בהם קובעת כל אשה. ואילו לדברי החולקים צריך עוד ראיה, לפני ה-ג' ראיות ,שקובעות את הוסת, כדי שנדע לסווג את התנוקת לחזקת דמים.
ב"י- וכן פסק הרמבם מטמאי משכב ומושב (ד,ג)-פסק כסתם בריתא, שבראיה ג' מטמאה מעל"ע. והיינו כרשבא.
וכתב הטור את לשון הרשב"א
1. הגדרת תינוקת שלא הגיע זמנה לראות- והיא:  1. קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים, ואע"פ שהביאה סימנים.   2. לא הביאה סימנים,  אע"פ שהגיעה לימי נעורים . שמאי ה. תניא מאימתי הגיע זמנה לראות משהגיעו ימי הנעורים.
2. הנ"ל קובעת וסת כשאר הנשים בשלש ראיות בשאר הוסתות, ובד' בוסת ההפלגות.( בריתא דלעיל. ב"י-אע"פ שבריתא עוסקת בדין דיה שעתה נלמד, דין קביעת וסת לאותה תינוקת, ובין לרבי לרשבג)
3. אלא שיש הפרש בינה לבין הגדולה שאע"פ שהוחזקה רואה, וקבעה לה וסת, מכ"מ אם פסקה שלש עונות בינונית שהם צ', יום ולא ראתה אינה חוששת, לוסתה הראשון כלל, וחזרה לקדמותה,  ואפי' חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה לראות בהן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים, לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה .
ב"י- וזה נלמד ממקרה 2, שאין הפרש בין עונות מרוחקות, לעונות בינוניות, ולעולם עד שתראה ג' ראיות, אחרי ההפסקה.
האם חוששת לוסת הראשון- רשבא- לא חוששת לוסתה הראשון, אף אם חזרה וראתה, אלא עד שיקבע מחדש, (לעומת שאר נשים, שאע"פ שמסולקות דמים, מכ"מ כשחוזרות לראות, עליהן לחוש לוסת הראשון) ואפילו אינה צריכה לחוש לראיות כוסת לא קבוע. ומסביר ב"י- שאע"פ שמעוברת ומיניקה חוששות לראיה אחת כדין וסת לא קבוע, מכ"מ יש לומר שהן ראויות לראות, אלא שעבור מנען מלראות, ולכן חוששת, אף בפעם אחת, אבל קטנה, שאינה ראויה לראות מצד טבעה, אינה חוששת לראיה אחת אלא עד שתתחזק בג"פ שראתה. וכמו התינוקת כן דין הזקנה.
4. ראתה ג' ראיות מג' עונות לג' עונות מכוונות שלא פחתה ולא הותירה נתגלה שדילוג הראשון אינה סילוק דמים אלא שינוי וסת לפיכך ראיה ראשונה שממנה התחילה לדלג מצטרפת לשלש ראיות אחרונות ונמצא ארבע ראיות ושלשה הפלגות ביניהן מצ' לצ' . (רשי- ואם ג' עונות לא היו מכוונות, היינו 90 יום או 91 יום, אז ראיה ראשונה שממנה החלה לדלג לא מצטרפת, לעומת זאת אם הפלגות מכוונות, מתגלה למפרע, כי גם ראיה ראשונה שממנה החלה לדלג, תצטרף ל-ג' ראיות אחרונות ואז יש 4 ראיות ו-ג' הפלגות שוות. )
אבל אם פחתה או הותירה שלא היו הראיות מכוונות אז אי אפשר לראשונה להצטרף ועד שתראה ד' ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגה .

ומקשה ב"י- 1. לכאורה במקרה 2 היו ג' ראיות, ו-2 הפלגות שוות, וא"כ הגם שקבעה וסת לרבי, מכ"מ לרשבג ודאי לא קבעה. וקשה לומר שר' גידל אליבא דרבי, דאין הלכה כרבי. וכן חייבים לומר שמדובר דוקא בוסת הפלגות דהרשבא עצמו כתב שיוצאים ג' הפלגות שוות.
2. מדוע שואלת הגמ' שאלה שניה הרי כבר ברור כי עונה בינונית (מקרה 2) כדין עונה גדולה (מקרה 1), וראיות שביניהן מצטרפות.
4. כיון שראיות בין ההפלגות מצטרפות, ואפילו בהפלגת 90 יום, מדוע פסק במקרה 3, כי ראיה ראשונה לאחר הפסקת ג' עונות השניה, דיה שעתה, והלא ראיה זו צריכה לטמא כיון שהיא שלישית. כאשר מצרפים את הראיה שלפני ההפסקה הראשונה.
(לא ברור –הרי לאחר הפסקת ג' עונות ראשונות החשבון מתאפס, וגם לא מובן למה קורה ראיה שלישית)
הסבר ב"י לבריתא- א"א לקבוע וסת הפלגות אלא ב-4 ראיות, וע"כ גם הרשבא מסכים כי יש עוד ראיה, הנמצאת בין הפסקת ג'  עונות לבין ראיה ראשונה עליה מדברת הבריתא במקרה של ר' גידל, ובין הראיות עצמן יש 30 יום, וע"כ יוצא 4ראיות וביניהן ג' הפלגות שוות בנות 30 יום. ולכן יש חידוש במקרה 3, משום שהייתי יכול לומר שדוקא במקרה 2 שיש ראיה מרוחקת , הראיה שלפני הפסקה ראשונה אינה מן המנין, אבל כשיש 2 ראיות מרוחקות כבר עכשיו נחזיקה כרואה דמים, שהרי אף אם תראה ראייתה השלישית, לאחר 90 יום נחזיקה בדמים וכ"ש אם תראה לאחר 30 יום, וא"כ כבר מראיה שניה נחזיקה כרואה דמים כי נצרף ראיה שלפני הפסקה ראשונה וקמ"ל שאין ראיה שלפני הפסקה ראשונה מצטרפת וצריך 3 ראיות לאחר הפסקה ראשונה.
ואף במקרה 3 שנפסק שראיה 1 דיה שעתה והשניה מטמאה מעל"ע והרי לרשבג לא נקבע וסת בזה אלא עד שתראה 4 ראיות, ולכן  יש לומר שיש עוד ראיה, הבאה לפני ראיה 1, שעליה נאמר בגמ' שדיה שעתה, ואת שאר הראיות רואה בעונה בינונית.

האם תנוקת שהפסיקה חוששת לוסת שא"ק בראיה שלאחר הפסקה- רשבא- לפי שתנוקת מסולקת דמים, לאחר הפסקה חזרה לקדמותה וכאילו לא ראתה מעולם, ורק משתשוב ותראה ג"פ.
מסיק ב"י-משמע ברשבא שכל שלא נקבע לה וסת, אינה חוששת חוששת לאותו פעם או פעמיים שראתה דבחזקת טהורה, ובזאת שונ המשאר נשים שהגיע זמנן לראות שחוששות בפ"א. ואילו בקטנה ,כל עוד לא נקבע וסת, איהנ חוששת אפילו חשש בעלמא.
מדוע מעוברת ומניקה חוששות לוסת שא"ק ואילו קטנה אינה חוששת-ב"י-כיון שמעוברת ומיניקה ראויות לראות אלא שהעבור מעכב, לכן חוששות לראיה שבתוך ימי העבור והנקה, אבל קטנ השאינה ראויה לראות מצד טבעה אינה חוששת, וכן זקנה שנסתךקו דמיה שדינה כקטנה שאיהנ חוששת לוסת שא"ק. וכן פסק רמא סע' כ"ח. ואילו דעת הטז מג) שאף אם לא כוונה ראיותיה לקבוע וסת, כל שראתה ג"פ לאחר הפסקה, דינה כמוחזקת בדמים וכאשה רגילה שצריכה לחוש לוסת שא"ק. ומה שמתכוון הרשבא ורמא שקטנה לאחר הפסקה אינה חוששת הכוונה שכל עוד לא תראה ג"פ אינה מוחזקת בדם. אלא שהשך בנקה"כ מצדד כהרשבא והטור והשוע ורמא שקטנה אינה חוששת לוסת שא"ק כלל, ואף כאשר רואה ג"פ אמנם דינה שמטמאת למפריע אולם תנוקת לעולם לא חוששת לוסת שא"ק. ולהלכה כתב ששה ה- שהפוסקים חוד( לה) וסדט לד) הסכימו לטז.
פסק שוע
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, והיא קטנה  שלא הגיעה לימי הנעורים אפילו הביאה שתי שערות, וכן אפילו הגיעה לימי הנעורים אם בדקוה ולא הביאה שתי שערות, היא קובעת וסת כשאר נשים בשלש ראיות בשאר הוסתות, ובארבעה  בוסת ההפלגות,  אלא שיש הפרש בינה לגדולה שאף על פי שהוחזקה רואה וקבעה לה וסת, אם פסקה  ג' עונות בינוניות שהם צ' יום ולא ראתה, אינה חוששת לוסת הראשון כלל, וחזרה לקדמותה. ואפילו חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה (פי' נהוגה) לראות בהן, אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים, לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה. ראתה ג' ראיות בג' עונות מכוונות שלא פיחתה ולא הותירה, נתגלה שדילוג הראשון אינו סילוק דמים, אלא שינוי וסת. לפיכך,  ראייה ראשונה שממנה התחילה (לדלג) מצטרפת לג' ראיות אחרונות, ונמצאו ד' ראיות וג' הפלגות ביניהם מצ' לצ'. אבל אם  פיחתה או הותירה, שלא היו הראיות מכוונות, אז אי אפשר לראשונות להצטרף, ועד שתראה ד' ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגות.


הביאה שערות אך לא הגיעה לנערות- טז (מ)- פחות מגיל 12 ויום שהביאה 2 שערות, מחשיבים זאת כשומא ולא כסימני גדלות.
טז (מא)- כל עוד לא ראתה ג"פ, אין חוששת כלל לראיותיה, דהן מקרה בעלמא.

טז (מג)- משתומם כשעה חדא על הב"י: 1 לפי ב"י יוצא שכל שיש הפסקת ג' עונות, חשבון הראיות מתאפס, וחוזרת לגדר בתולת דמים, וצריכה ג' ראיות נוספות, כדי שתהיה מוחזקת כרואה דם. אבל זה לא יתכן שהרי במקרה ה3- לאחר שעבר ג' עונות אחרונות, הרי רק ראיה  ראשונה אמרינן דיה שעתה, ואילו בראיה 2 מיד מטמאת, ואם החשבון היה מתאפס, לאחר כל הפסקת ג' עונות ,היה צריך לומר שב2- הראיות הראשונות שלאחר ההפסקה השניה, דיה שעתה, ורק בשלישית, תהיה בחזקת רואה דמים.
2. גם ב"י מסכים לדברי הרשבא שבראיה ראשונה ושניה אין כח בפ"ע, אבל הראיה השניה והשלישית מחזקת את הראשונה,לענין שלא היתה מקרה וא"כ פשוט שמדובר רק בג' ראיות לאחר הפסקה ואין מדובר בראיה נוספת  .
  (לברר- לא כ"כ מובנות שאלות הטז על ב"י, גם לרב יודייקין)
שיטת הטז- החידוש שבמקרה 3  הוא שבעוד שבמקרה 2 קבעה וסת הרי שבמקרה 3 אף שלא קובעת וסת, מכ"מ יש לה עכשיו חזקת רואה דמים.
ואף לרשבג נקבע וסת, וכגון במקרה הראשון, כיון שמצרפים את הראיה שלפני ההפסקה הראשונה לשאר הראיות, כיון שהיו הפסקות מכוונות, אולם אם אין ההפסקות מכוונות, אין מצרפים אותה אף לענין שתהיה מוחזקת בדמים.
ומסכם הטז- 1. כיון שהפסיקה ג' עונות, הלך לו הוסת הראשון לגמרי, וכאילו עדיין לא ראתה מעולם, וצריכה מחדש ג' ראיות כבתחילה כמי שלא הוחזקה לראות דם.
2. אולם אם תפסיק שנית למשך ג' עונות, אין אומרים דחוזרת שוב לקדמותה, דכולי האי לא אמרינן, ובמקרה זה ראיה ראשונה שלאחר הפסקה ראשונה, יכולה להצטרף להחשיבה כמוחזקת, אם תראה עוד 2 פעמים.
3. בראיות הבאות יתכנו 2 אפשרויות:
1. אם קובעת לה וסת לאחר ההפסקה-  וכגון:  א. אם ראיות מכוונות ליום ידוע, או ב-4 ראיות  בוסת הפלגה.  ב.אם תראה עוד 2 ראיות בהפלגת 90 יום ביניהן, אז נצרף גם ראיה אחרונה טרם ההפסקה הראשונה, ונמצא שיש 4 ראיות ו-3 הפלגות. ואף אם ראתה רק פעם אחת טרם ההפסקה, כיון שכוונה ראיותיה, ג"כ מצטרף לקביעת וסת.
2. אם לא קובעת לה וסת לאחר הפסקה- כגון שאין ראיות מכוונות, ואז ב-ג' ראיות מחזיקים אותה כהגיע זמנה לראות דם, ודינה כאשה בולק כבסימן קפו. אולם נקה"כ  (יא) חולק וסובר תינוקת שלא קבעה וסת, אף שראתה ג"פ, אינה חוששת לוסת שאינו קבוע, משום ש-ג' ראיותיה, זה רק לענין לטמא למפרע, כמו שאר נשים, אבל לא לענין וסתות , וכ"כ אינה צריכה לחשוש להבא. (לעיין במחצה"ש )
וא"כ נפקמ בין טז לב"י- האם גם הפסקה ג' עונות, שלאחר הפסקה ראשונה, כשאין הפסקות מכוונות, אמרינן דחוזרת לחזקת בתולת דמים, לב"י-כן, לטז-לא.
שך (סג)- גיל נעורים 12 ויום אחד.
ההבדל, בדין הפסקה, בין תנוקת שלא הגיע זמנה לראות לבין גדולה- שך (סה)- השך מבין בשוע כי ההבדל הוא בעקירת הוסת, היינו שבגדולה צריך עקירת וסת בג"פ, אולם בקטנה, כיון שעברו עליה ג' עונות בינוניות חזרה לקדמותה. לדוג'  אם שניהן קבעו וסת הסירוג, וכגון  שרואות כל 2 חדשים. כדי לעקור וסת, בגדולה צריך 6 חדשים, ואילו לקטנה מספיק 90 יום, וכן אם קבעו וסת להפלגה 35 יום, צריכה הגדולה לעקור כשיעברו עליה, 105 יום, בעוד שלקטנה סגי ב-90 יום. (לברר- האם לא מתנגש עם רשל בסע' טו. עיין ששה (קמח) שמתרץ –לא מובן) אולם טז (מב) מבין שההבדל בין קטנה לגדולה הוא בראיה שתראה לאחר ההפסקה, ובקטנה מחשיבים ראיה זו כמקרה ואינה חוששת, ואפילו חוזרת לראות בעונות, בעוד שאצל גדולה, חוזרת מיד לחשוש לוסתה כו'. והנפקמ בין טז לשך מובאת בששה (קמז) בשם פרי דעה שהטז נוטה לסוברים שאשה שלא ראתה ג' עונות אינה חוששת לוסתה הראשון ודינה כמסולקת דמים כמו ילדה ולכן פירש דנפקמ בין גדולה לקטנה הוא כאשר חזרו לראות וראו ראיה ראשונה לאחר הפסקה. אבל השך סובר שגדולה שלא ראתה ג' עונות, וסתה נעקר, אבל היא לא מסולקת דמים, ולכן פירש דהנפקמ בין גדולה לקטנה הוא אפילו כשעדיין לא ראו.
נפקמ בין הפסקת ג' עונות בינוניות להפסקת ג' עונות של הפלגה- שך (סו)-אף שבהפסקת ג' עונות שבהם לא רואה, יש בזה סילוק דמים אצל קטנה, מכ"מ אם הפסיקה ג' עונות שלה והם פחות מ90 יום, גם הקטנה ,חוששת אם תחזור ותראה, ואפילו פ"א,  לראייתה ולעונה בינונית, כיון שרק בהפסקת ג' עונות בינוניות של 90 יום אמרינן דפסק ממנה הטבע.
האם מצרפים ראיה שלפני הפסקה לקביעת וסת הדילוג- שך (סז)- אם הפלגות של 90 היו מכוונות, אזי מצטרפת ראיה שלפני הפלגה ראשונה, למנין קביעת וסת.אולם מוסיף בשך (סח)-אם פיחתה או הותירה, אין ראיה שלפני ההפסקה מצטרפת. ואע"פ שדילוגיה היו 91, 92, 93 ,אינה קובעת וסת לדילוג, כיון שראיותיה לפני הדילוג, לא מצטרפים לדילוגים הנכחיים, כיון שלא היו באותו דילוג. (עפי סק יח).
(משמע לי שאם ראתה לפני ההפסקה, בהפלגה של 90, הרי שקבעה לה וסת לדילוג, לרב)

האם כתם נחשב במנין ג' ראיות- ששה ד- אמנם נטמאת אך לא מוחזקת אלא בראיה ממש.
לסיכום נפקמ בין גדולה לקטנה- ששה ב- 1. חשש לוסת שא"ק- קטנה אינה חוששת לוסת שא"ק אבל גדולה חוששת. 2. הפסקת ג' עונות- בקטנה הוי הפסקה ב-90 יום אבל גדולה לפי עונות שלה.  3.ראיה לאחר הפסקה- קטנה צריכה לקבוע וסת בג' ראיות ובגדולה חזר וסת לקדמותו.

סעיף כח
שמאי ז. משנה  מתני'. רבי אליעזר אומר, ארבע נשים דיין שעתן: בתולה, מעוברת, מניקה, וזקינה. אמר רבי יהושע: אני לא שמעתי אלא בתולה.
בגמ' ט. איזו היא זקנה כל שעברו עליה שלש עונות [סמוך לזקנתה]. היכי דמי סמוך לזקנתה? אמר רב יהודה: כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא. ורבי שמעון אומר כל שקורין לה אמא אמא ואינה בושה. ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק, חד אמר: כל שאינה מקפדת, וחד אמר: כל שאינה בושה. מאי בינייהו? איכא בינייהו: בושה ואינה מקפדת.
פסק שוע דין מסולקת דמים בזקנה, ורמא מוסיף שדין זקנה שראתה, כדין קטנה שראתה, שאינה חוששת לוסת לא קבוע.
וכן זקנה שעברו עליה שלש עונות משהזקינה, ולא ראתה, הרי זו מסולקת דמים  ואינה חוששת  לוסתה הראשון.  (וקטנה וזקנה אינן חוששות לוסת שאינו קבוע) (ב"י בשם הרשב"א).

האם כשרואה לאחר ג' עונות חוששת לוסת שא"ק- רמא כתב שלא, בשם רשבא, אולם טז (מד)- מזכיר עפ"י שיטתו בסע' מג כי אע"פ שרשבא כתב שקטנה וזקנה אינן חוששות לוסת לא קבוע, זה דווקא באופן שלא ראתה ג"פ, ולפיכך אינה מוחזקת בדמים, אבל אם כבר הוחזקה בדמים, דינה כאשה רגילה. ובזה חולק על שוע ורמא שפירשו שכל ראיות שלה יחשבו כמקרה, עד שתקבע וסת, וכל שלא נקבע להם וסת, אינה חוששת לראיותיה. ומה שהתכוון הרשבא שלא חוששת לוסת, הכוונה, שלא חוששת לוסת הקבוע שהיה לה לפני ההפסקה, אולם שך (סט,ע)-סובר שלאחר ג' עונות, אם חוזרת ורואה, אינה חוששת לוסת הקודם שלה, וכ"ש לוסת אחר, וכל שלא קבעה לה וסת אינה חוששת לוסת לא קבוע.

האם קביעת וסת בימי נידות וזבות, נחשבת כקביעת וסת לכל דבר, ואף להקל- נקה"כ- בגמ' (יא. ,לט.) נאמר כי אין האשה קובעת וסת בימי נידתה ולא בימי זיבתה כיון שרואה ממעין פתוח, ואפילו היה ג"פ. למעט מקרה בו ראתה פעמיים בר"ח, ופעם שלישית בכ"ה של החודש השני,  ופעם רביעית בר"ח השלישי, דאז קבעה ובת לר"ח, ואע"פ שראית ר"ח השלישי היתה בימי נידות, וזאת מכיון ש2 ראיות ראשונות היו  ממעין סתופ, ואנו מניחים שראית כ"ה לחודש נובעת מדמים יתרים שנוספו בה. ומכ"מ צריכה לחוש גם ליום כ"ה שמא תקבע בו וסת. (ואף שכאשר קובעים וסת א"צ לחוש לוסת שא"ק כבסע' י"ג בהגה, מכ"מ כאן עליה לחוש ליום כ"ה מדין וסת שא"ק, אף שנקבע וסת לר"ח, משום שראית ר"ח האחרון היתה ממעין פתוח וע"כ לא חשיבי דמים גמורים וכן כתבו דרישה וב"ח.
ראבד-פסק כדינא דגמ' שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה אבל קובעת וסת בימי נידתה ממעין סתום, ולפ"ז גם בזה"ז צריך לשמור ימי נידות והזיבות לצורך חשוב חשבון הוסתות וקביעותם.
אבל רמבן- כיון דהאידנא נהגו בנות ישראל להחמיר על עצמן שלא להפריש בין ימי נידה לימי זיבה, הכי נמי לענין קביעת וסת שאין חילוק, ולכן אם רואה כל ט"ו יום קבעה וסת.
ומסביר ששה דטעם הרמבן משום שבנות ישראל החזיקו עצמן טועות בפתחי נדה וזיבה, וכן נפסק בטור וכן סוברים השוע ורמא וע"כ השמיטו דינא דגמ' הנ"ל.
אולם נשאלת השאלה, האם כאשר קובעת וסת בתוך ימי נידות וזבות, האם הוא מקבל דין וסת קבוע לכל דבר, ואף להקל בשאר חששות שבול"ק צריכה לחוש להן- ודעת נקה"כ שהרמבן אינו בא לחלוק על התלמוד, וע"כ קביעת וסת הוי לחומרא בלבד, שהרי חמור וסת שא"ק מוסת קבוע כגון החששות לוסת החודש ולהפלגה. וכן שלא תעקור וסת קבוע ע"י וסת שנקבע בימי זיבתה. ומה שנקבע הוי דוקא לחומרא לענין עקירת וסת זה שיהיה בג"פ. וע"כ מסכם בשך (עא)-כלל השך- בכל מקום בסימן זה שנאמר שקבעה וסתה, אם הוא להקל, הוא דוקא שקבעה שלא בימי נדה או זיבה.
אבל בתוה"ש כז- הקשה על השך שהרי הרשבא נימק שאין לחלק בימי זיבה ונידה, כדי שלא יצטרכו ללמוד פתחי נידה וזיבה, ואם הוא רק להחמיר, אז מה הועילו חכמים בתקנתם, וכן שקשה לחשב הזמנים, וכן משמע בשוע ורמא שלא הזכירו דין ימי זיבה ונידה כלל, ואם היו חושבים שזה רק לחומרא היו צריכין לפרש כן, אלא מוכח שאשה קובעת וסת בימי נידתה וזיבתה בין להחמיר ובין להקל. ובששה (קמט) מובא הטעם להקל כיון: 1.וסת בימי זיבה לא שכיח, כיון שלא רואים בימים האלו.  2. כיון שוסד"ר, הוי רק חשש דרבנן בעקירת וסת או בקביעתו ומפני צורך תיקון העולם להעמיד דת על תילה שבנות ישראל לא תתבלבלנה, תקנו להשוות מידותיהם אף להקל.


סעיף כט
( המקורות מסע' כ"ח)  בגמ'  ט. איזו היא זקנה כל שעברו עליה שלש עונות [סמוך לזקנתה]. היכי דמי סמוך לזקנתה? אמר רב יהודה: כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא. ורבי שמעון אומר כל שקורין לה אמא אמא ואינה בושה. ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק, חד אמר: כל שאינה מקפדת, וחד אמר: כל שאינה בושה. מאי בינייהו? איכא בינייהו: בושה ואינה מקפדת.
ב"י-הלכה כר"ש. כי : א.במח' ר"ש ור"י הלכה כר"ש. ב.מזה שאמוראים נחלקים בדעתו.
רשבא- פסק כל שאינה מקפדת. וכן רמבם (איסורי ביאה (ט,ה)
אולם תוס- אין המבחן סוביקטיבי, דהיינו שאין תלוי בדעתה ובהקפדתה, אלא אוביקטיבית, דהיינו האם ראוי לקרא לה אמא, ואין הכונה שהיא תקפיד אלא האם ראויה להקפיד.

פסק שוע הגדרת זקנה כלשון הגמ' ורמא הגיה כדעת תוס'
איזו היא זקנה, כל (שזקנה כל כך שראויה) (טור) שקורין לה אימא בפניה מחמת זקנותה ואינה חוששת.

ששה- אמא היא זקנה בלשון הש"ס
טז (מה)- מקשה על ב"י :1. בערובין מז. אמרינן הלכה כר"י ולא כר"ש. 2.אין  שייך כאן הכלל הנ"ל כיון שמדובר באמוראים ולא בתנאים.
האם אינה חוששת הכוונה שאינה חוששת או שאינה מקפידה- טז (מו) –שוע פסק לחומרא, שהגדרת זקנה היא שאינה חוששת כלל אפילו בצורה נמוכה של ביוש פנימי, ולעומת זאת , לא תחשב זקנה, אם אינה חוששת בדרגה שלא מקפידה, בצורה חיצונית, אבל בתוכה מתבישת.
תיקון הרמא- ששה א-אע"ג דאין קורין לה, ואפילו מקפדת על כך, מ"מ תלוי בשעור שדרך העולם לקרא סבתא. ובאשר לשיעור זקנה מובא בששה דלמעשה אין בקיאין היום לקבוע שיעור לזקנה, וגם קשה לקבוע עפ"י הפסקת ג' עונות, כיון שאין בזה הוכחה שסילוק בדמים מחמת זקנה, כיון שיש שדמיהן מסתלקים בגיל 45 ויש 55 ויש 60 ובד"כ הסילוק בא בהדרגה, דהיינו שרואה כל חדשיים, ואח"כ כל ג' חדשים ואח"כ לו' חדשים ואח"כ פוסק. ולמסקנה א"א לדון לפי סילוק דמים דזה מופיע אף בגיל 45 אבל בגיל 60 –65 ודאי לדונה כזקנה.

סעיף ל
שמאי ט : ת"ר: זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה - דיה שעתה, ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה - דיה שעתה, ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה - הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ולא שכוונה, אלא אפי' פיחתה או הותירה.ומקשה הגמ' כי מלשון אפי' פיחתה, משמע שכ"ש אם כיוונה ראיותיה והלא אדרבה, כי כוונה - קבעה לה וסתה, ודיה שעתה (=אף שהתגלה למפרע שראיות ראשונות היו רק שנוי וסת החידוש היותר גדול הוא שלא החמירו חכמים לטמא טהרות שנתעסקה בהם ב-2 ראיות קודמות  ) ! וכי תימא: רבנן היא, דפליגי עליה דרבי דוסא, דאמרי אשה שיש לה וסת - מטמאה מעת לעת, איפכא מבעי ליה, ולימא: ולא שפיחתה והותירה, אלא אפי' כוונה! תני: לא שפיחתה והותירה אלא אפי' כוונה. ואיבעית אימא, ה"ק: ולא שכוונה אלא שפיחתה והותירה, אבל כוונה - קבעה לה וסת ודיה שעתה, ומני - רבי דוסא היא.
רשבא-וכמו תינוקת- ודווקא אם כונה מ-ג עונות ל-ג' עונות, אזי מחשיבים ראיה ראשונה ממנה החלה לדלג, כיון דאגלאי מילתא, דהוה שנוי וסת ולא סילוק דמים, ולכן יש כאן ד' ראיות ו-ג' הפלגות, אולם אם פיחתה או הותירה לא קבעה.
פסק שוע שזקנה שחזרה וראתה, שדינה כתינוקת.

חזרה וראתה, דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות.

מסולקת דמים מחמת זקנותה שרואה דם עקב תרופות- שה"ל ח"ז סקמ"ח

סעיף לא
וכתב הרשבא-אם לאחר הפסקת ג' עונות חזרה לראות בעונות קטנות, בהן היתה למודה לראות, חוזרת לקביעותה, כיון דאגלאי מילתא שההפסקה היתה רק מקרה. כלומר בוסת הפלגות חוזרת ורואה 2 ראיות ובניהן אותה הפלגה ישנה, ואם היה לה וסת רואה ליום הקבוע , חוזרת לקביעותה ,כבר בפעם הראשונה שרואה ביום הקבוע. וצריך ג"פ לעקרו. ובזה חמור הדין מתינוקת.
ומסיק ב"י- מזה שהגמ' מדברת רק לגבי תינוקת, שחזרה לראות בעונות,  מסיק הרשבא דפשוט שגם בזקנה , אם חוזרת ורואה בעונות חזרה לחזקתה.
פסק שוע
חזרה לראות בעונות קטנות שהיתה למודה להיות רואה בהן, חזרה לקביעותה הראשון. אם וסת ההפלגות חזרה לקדמותה, אם תהיה ההפלגה כמו שהיתה למודה תחלה, אם בשאר הוסתות, אפי' בפעם אחת חוזרת לקדמותה, שהרי נתגלה שדילוג הראשון לא סילוק דמיה היה אלא מקרה. ובזה חמור דין הזקנה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות.


המציאות כיום- ששה א-כיום המציאות היא שגם כשחוזרת לראות יש אח"כ הפסקה גדולה, ואינה חוזרת לאותה וסת. אולם השוע  מדבר במקרה שחוזרת לראות לפי וסתה הראשון ואז מוכח שלא היה סילוק דמים, וע"כ האשה עדין בחזקת רואה דמים.


סעיף לב

דין התלמוד
האם אפשר לקבוע וסת בימי זיבות- בנות כותים לח. משנה -כל אחד עשר יום בחזקת טהרה: ישבה לה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה - טהורה. הגיע שעת וסתה ולא בדקה - הרי זו טמאה, ר"מ אומר: אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה - הרי זו טהורה, מפני שחרדה מסלקת את הדמים. אבל ימי הזב והזבה, ושומרת יום כנגד יום - הרי אלו בחזקת טומאה.
ובגמ'- שואלת למאי הלכתא ומביאה אוקימתות, ובסוף מסביר ר' חייא בר הונה אמר שמואל: לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה. אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתתא. א"ל אביי: את אמרת ניהלן, ואהא אמרת לן, היתה למודה להיות רואה יום ט"ו (יום) ושינתה ליום כ' - זה וזה אסורין לשמש, שינתה פעמים ליום כ' - זה וזה אסורין. ואמרת לן עלה אמר רב יהודה אמר שמואל: ל"ש אלא ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראיתה, דהתם בימי נדתה קאי לה, אבל ט"ו לראיתה, דבימי זיבתה קאי - לא קבעה.
למסקנת הגמ'- אינה יכולה לקבוע וסת להפלגת 15 יום מאחר ויוצא שראייתה הבאה הוא בתקופת זיבתה, ובתקופת זיבה אין הראיות קובעות וסת ומה שמדובר בגמ' הוא שהפלגתה היא ל22 יום שאז ראייתה הבאה יוצאת בתקופת נידותה ושם ראיות קובעות וסת.
האם אפשר לקבוע וסת בימי נידות
שמאי משנה יא.- כדלהלן
ובגמ'- חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדתה לא בעי בדיקה. הניחא לרבי שמעון בן לקיש דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה, ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה - שפיר; אלא לרבי יוחנן, דאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה - תבדוק, דילמא קבעה לה וסת! אמר לך רבי יוחנן: כי אמינא אנא - היכא דחזיתיה ממעין סתום, אבל חזיתיה ממעין פתוח - לא אמרי.
רשי-  ואין אשה קובעת לה וסת בימי נדתה - כגון ראתה בראש חודש וחזרה וראתה בחמישי בחודש דהיינו בימי נדות וחזרה וראתה עוד פעמים בחמישי בחודש לא קבעה וסת שאין ראיית ימי נדה ראייה לקבוע שהיא עלולה לראות בימי נדותה.
ממעין סתום - כדמפרש אליבא דר' יוחנן בשילהי פ' בנות כותים (לקמן /נדה/ דף לט:) כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרים וחמשה וריש ירחא דהוה ראייה בתרייתא בימי נדותה דאפילו הכי הוה קביעות וסת בריש ירחא כדמפרש התם דאמר וסתה בריש ירחא קבעה והא דאקדים וחזאי דמים יתירי איתוספו בה דהא ודאי קבעה משום דתחילת הוסת הוחזק ממעין סתום וגם ראייה אחרונה חשבינן לה כמעין סתום כדאמר הא דאקדים וחזאי תוספת דמים הוא, אבל ממעין פתוח כגון שהראיות הראשונות של וסת יהו בתוך ימי נדה כי מתניתין (דלא מיירי בתחלת נדה דהא לא מפליג בה מידי אלא סתמא קתני חוץ מן הנדה) הילכך לא בעיא בדיקה בימי נדות שהרי נפתח מעינה ואפילו היא רואה לא תקבע וסת לישנא אחרינא ממעין סתום שראתה היום ופסקה וחזרה וראתה ברביעי או בחמישי לנדתה אבל ממעין פתוח כגון שלא פסקה וראתה א' ב' ג' ד' לחודש וראתה פעם שניה בד' בחודש וכן שלישית לא מהניא ראייה דרביעי בחודש דנדות קמא למיקבע ומתניתין במעיין פתוח וראשון ישר בעיני.
למסקנת הגמ'- א"א לקבוע וסת בימי נידותה, אא"כ רואה ממעין סתום, למעט יוצא דופן של תוספת דמים.

הסבר מציאות של ראיה בתוך ימי נידה- רשבא- בדוגמת רשי, משום דמים יתרים שנוספו בה, וע"כ מיהר דמה לצאת ושפעה ביום כ"ה, ומכ"מ בר"ח חוזרת ורואה כי הוא עיקר ראיתה. אבל ממעין פתוח, כגון שראיות ראשונות של וסת היו בתוך ימי נידה, לא קובעת וסת.
ובדוגמת מקרה יוצא דופן זה, של תוספת דמים, אפשר לקבוע בתוך ימי זיבה אף לר"ל- כגון: ראתה: א' ניסן, א' אייר, כ' אייר, א' סיון. ואף שא' סיון בא בימי זיבתה, ומכ"מ בענין אחר אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה.

שיטת הרמבם- עפי שיטת הרמבם במחזוריות של נידה וזיבה (ו,ד-ו),אין צורך בדוגמאות של רשי ויש לפרש דמעין סתום הוא ממש מעין סתום, והיינו שעדיין לא ראתה ואז קובעת בימי נידתה, כל עוד שלא נפתח מקורה, ופסק (ח,ט)- ומה שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נידתה ממעין פתוח דהיינו שנפתח מקורה וכיון שראתה יום אחר, שוב אינה קובעת לה וסת, כל שבעה. וכן אין קובעת וסת בימי זיבתה, שהם ה 11 יום שלאחר נידתה, אבל קובעת וסת שימים הראויים לנידה שאיהנ רואה בהם.

האם, מדינא דתלמוד,צריכה לחוש לראיות בתוך ימי זיבתה, כוסת שא"ק- בנות כותים לט. אמר רב פפא, אמריתא לשמעתא קמיה רב יהודה מדסקרתא: מקבע לא קבעה, מיחש מהו דניחוש לה (=שניחוש שתפרוש ביום 15 שמא תראה)? אישתיק ולא א"ל ולא מידי. אמר רב פפא: נחזי אנן, היתה למודה להיות רואה ליום ט"ו ושינתה ליום כ' - זה וזה אסורין.   ואמר רב יהודה אמר שמואל, ל"ש - אלא ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראייתה, ושינתה ליום כ"ז, דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי - קיימא לה בתוך ימי זיבתה, וקתני זה וזה אסורין - אלמא דחיישינן לה. וקסבר רב פפא: עשרין ותרתין - מעשרין ותרתין מנינן, נדה ופתחה - מעשרין וז' מנינן. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: ממאי? דלמא עשרין ותרתין נמי מעשרין וז' מנינן, דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי - קיימא לה בתוך ימי נדותה. וה"נ מסתברא. דאי לא תימא הכי, האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשה יומא, ורמיא יומא וכבשה יומא, וכבשה תרי יומי ורמיא חד יומא, כי הדרה נקטה - כדלקמיה נקטה או כדמעיקרא נקטה? על כרחך כדלקמיה נקטה! א"ל רב פפא, אלא הא דאמר ר"ל: אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה, ורבי יוחנן אמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה, ה"ד? לאו כגון דחזאי ריש ירחא, וחמשא בירחא, וריש ירחא, וחמשא בירחא, והשתא חזאי בחמשא בירחא, ובריש ירחא לא חזאי, וקאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה - אלמא, מריש ירחא מנינא! א"ל: לא, הכי א"ר יוחנן, כגון דחזאי ריש ירחא, וריש ירחא, ועשרין וחמשה בירחא, וריש ירחא, דאמרינן דמי יתירי הוא דאתוספו בה. וכן כי אתא רבין וכל נחותי ימא, אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע. הדרן עלך בנות כותים.
 משמע בגמ' שלר' הונא בריה דרב יהושוע , ראיה בתוך ימי זיבה, לא רק שאין קובעת , אלא גם לא חוששת לו. ואילו לר"פ חוששת. ונפקמ ביניהם האם את הפלגת 22  לענין פרישה מונים מראית 27 או מתום הפלגה 22 קודמת.

ראבד- פסק כר"פ, וכן רמבם (ח,ט)-שאפילו לא ראתה אלא פעם אחת בימי זיבתה חוששת לו.
אולם שאר הפוסקים- פסקו כר' הונא בריה דר' יהושוע א.וסתות דרבנן, והלכה כמקל. ב. כי אתא רבין… הלכה כר' יהושוע בריה דר' יהושוע.

הדין כיום
רמבן-כיון דהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נידה לימי זיבה, הכי נמי לענין קביעות וסת אין חילוק. ולכן אם רואה מ15 ל15 קבעה וסת.
ומפרש הרשבא-בזמן הזה בכל עת קובעת וסת, כיון שהחמירו בנות ישראל שלא תבואנה לטעות בין ימי זיבה לימי נידה, ולכן חוששת לכל ראיה. ו כן רמבם (יא,א-ג)
קביעת וסת בתוך וסת-לשון הטור עפי הרמבן- כגון:  (א), (א), (א), (כ,א), (כ,א),  (כ,א). ובאלה קבעה 2 וסתות ואע"פ שוסת א' לחודש, בתוך ימי זיבה, ואע"פ שכבר נקבע וסת ל-א' בחודש, עליה לחשוש לוסת של כ' בחודש.
פסק שוע שאפשר לקבוע וסת בתוך וסת, אולם שינה מדוגמת הטור
פעמים שהאשה קובעת לה וסת בתוך וסת. כיצד, ראתה שלש פעמים בראש חודש,  ורביעית בב' לחודש ובר"ח  וכן בחמישית ובששית, הרי קבעה שתי וסתות.

מדוע שינה השוע מדוגמת הטור-טז (מז)-מה שלא נקט השוע שקבעה וסת ב-כ' לחודש בנוסף לר"ח, כי רצה ללמד רבותא שאפילו ב-ב' לחודש, אם רואה, יכולה לקבוע וסת, אע"פ שבא ממעין פתוח. אולם שך (עב)-חולק על גירסת השוע כי מה שרואה ב-ב' לחודש זה רציפות ראיה של א' לחודש, ותמיד הולכים אחר תחילת ראיה, וכמו שפסק הרמא ס"ס יג שהולכין בתר תחילת ראייה. וע"כ מקיים השך את גירסת הטור, ולדעתו א"צ לחוש לוסת שא"ק בימי נידתה. (ובששה  (קנא) מובא שאף השך יודה שחוששת לוסת בימי נידתה: א. אם בג"פ ראשונים לא ראתה בב' לחודש, ורק אכ"ח רואה גם בב' לחודש.  ב.אם בג"פ ראשונות ראתה ראיה מא' ועד ג' לחודש, ואח"כ החלה לראות בב' בפעם הרביעית בהפסקה מראית א' לחודש, ואז הוי  וסת שני,  אם קובעתו בג"פ  .) ומביא השך דוגמאות לקביעת וסת בתוך וסת מהראבד: 1. דוג' הטור בשם הרמבן הנ"ל. 2.חודש אחד רואה דם ב-טו. חודש שני רואה ב-טז. וחוזר חלילה ג"פ, דאז קבעה 2 וסתות בדילוג.( וכן בס"ק כ"א).

האם צריך לחוש לראית כ' הראשונה שרואה, כוסת שא"ק, כאשר יש לה וסת קבוע- פת (כח)-מביא הסתפקות נוב"י בלשון השוע "וכן בחמישית ובשישית",   ומחלק בין 2 מקרים
מקרה א. א /א /א כ /.  לכאורה כאן א"צ לחוש לראית כ' בחודש הבא, כיון שיש לה וסת קבוע לר"ח, וא"צ לחוש כלל לשאינו קבוע, עד שלא יקבע בג"פ כלשון שוע וסע' יג בהגהה. ומצד שני הרי אע"פ שראתה ב-א' לחודש, מכ"מ ראתה גם ב-כ' לחודש, וא"כ יתכן שאף שתראה ב-א' לחודש הבא, מכ"מ עליה לחוש גם ליום כ'.
מקרה ב.   א /א /א /כ / . כאן לכאורה, כיון שחודש אחד לא ראתה בוסתה הקבוע, ובמקומו ראתה ב-כ' לחודש, הרי שיש לחוש ליום כ' בחודש הבא, אף אם תראה ב-א' לחודש הבא, או אולי כיון שרואה ב-א לחודש, א"צ לחוש ליום כ' , אף שעדיין לא נעקר, לפי שכל מציאותו היא רק כאשר הקבוע של א' לחודש לא מופיע.

סעיף לג
האם ראית מעוברת ומיניקה קובעת וסת, והאם יש לחוש לראיה כוסת שא"ק
משנה שמאי ז: מתני'. רבי אליעזר אומר, ארבע נשים דיין שעתן: בתולה, מעוברת, מניקה, וזקינה. אמר רבי יהושע: אני לא שמעתי אלא בתולה. אבל הלכה כרבי אליעזר. איזו היא בתולה - כל שלא ראתה דם מימיה, אע"פ שנשואה. מעוברת - משיודע עוברה, מניקה - עד שתגמול את בנה. נתנה בנה למניקה, גמלתו, או מת, ר"מ אומר: מטמאה מעת לעת, וחכ"א: דיה שעתה. איזוהי זקנה - כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה רבי אליעזר אומר: כל אשה שעברו עליה שלש עונות - דיה שעתה. רבי יוסי אומר: מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלש עונות - דיין שעתן. ובמה אמר דיה שעתה - בראייה ראשונה, אבל בשניה - מטמאה מעת לעת. ואם ראתה הראשונה מאונס - אף השניה דיה שעתה.
ובגמ' ח: מעוברת משיודע עוברה. וכמה הכרת העובר? סומכוס אומר משום רבי מאיר: שלשה חדשים, ואע"פ שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר (בראשית ל"ח), ויהי כמשלש חדשים וגומר. זכר לדבר? קרא כתיב, וראיה גדולה היא! משום דאיכא דילדה לט', ואיכא דילדה לשבעה.
הסבר מצב המעוברת- רשבא- מעוברת הרי זו כחולה ודמיה מסולקין, ומשעה שהוכר עוברה ראשה ואיבריה כבדים. (וכן פסק הרמבם). ואין הלכה כר' יוסי שסובר שיש למנות ג' עונות לאחר שהוכר עוברה.

גמ' ט. ת"ר: מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבע חדש - הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. לפיכך, אם היתה מניקתו והולכת ארבע או חמש שנים - דיה שעתה - דברי ר"מ. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים: דיין שעתן כל עשרים וארבע חדש, לפיכך, אם היתה מניקתו ארבע וחמש שנים - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.
דעת רשבא- פוסק כר' יוסי ור"ש- שלדעתם אין חזרת הדם תלויה בהנקה אלא משום שאיבריה מתפרקין, כל 24 חודש.
בטור הובאו ג' דעות בראשונים
רשבא וכן רז"ה-אינה קובעת וסת , לא בימי עבורה ולא בימי מיניקתה, וכשם שאינה קובעת וסת כך איהנ חוששת לראיה שתראה, וראייתה קלה מוסת שא"ק לפי שמסולקת דמים. אולם חושש הרשבא לדעת גדולי המורים.
וכן  ראבד- אינה קובעת וסת בימי עבורה ולא בימי מיניקתה.
ראיות הראבד: שמואל ור' יוחנן שאמרו ) י:) שמעוברת ומיניקה דיין כל ימי וכו', ואם באמת היה מקום לקביעת וסת , הרי הן ככל הנשים, ואין אומרים דייה שעתן, אלא לראיות שמחשיבים כמקרה, שאין ראויות להצטרף ולקבוע וסת. ומה שכתבה המשנה חוץ מיושבת על דם טוהר (יא.), היינו משום שאמנם לגבי ימי טוהר הוי לכו"ע אבל יש מח' לגבי ימי הנקה, שר' יהודה ור' שמעון סוברים שיכולה לקבוע בימי מיניקתה (יא:), אבל אנו פוסקים כר"מ, דאמר דיין כל ימי עבורן, דיין כל ימי מיניקתן, כי שמואל ור' יוחנן סוברים כמוהו. נותן עוד תשובה- לא סוכמה.
ומסכם הרשבא שאע"פ שנראה כדברי הראבד מכ"מ יש לחוש לדברי הרמבן. לבדוק מימרא זו
ריטבא- המנהג הוא כדעת הרשבא, שהיה רבו, שכל זמן שהיא מיניקה לא בודקת ולא קובעת.

דעת גדולי המורים- מעוברת ומיניקה צריכה לחוש לראיות, כשם שחוששת לוסת לא קבוע. ודעת הרשבא שיש לחוש לדבריהם.

דעת הרמבן- יכולה לקבוע וסת בימי מיניקותן ועיבורן.
מקור הרמבן -שמאי יא. מתני'. אע"פ שאמרו דיה שעתה - צריכה להיות בודקת, חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר. ומשמשת בעדים - חוץ מיושבת על דם טוהר, ובתולה שדמיה טהורים. ופעמים צריכה להיות בודקת - שחרית ובין השמשות, ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. יתירות עליהן כהנות - בשעה שהן אוכלות בתרומה, רבי יהודה אומר: אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה.
ובגמ'  -והיושבת על דם טוהר. קס"ד: מבקשת לישב על דם טוהר; הניחא לרב דאמר מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו - שפיר, אלא ללוי, דאמר שני מעינות הם - תבדוק, דילמא אכתי לא פסק ההוא מעין טמא! אמר לך לוי: הא מני - בית שמאי היא, דאמרי מעין אחד הוא - וסתם לן תנא כב"ש? סתם ואחר כך מחלוקת הוא, וכל סתם ואח"כ מחלוקת - אין הלכה כסתם. ואבע"א: מי קתני מבקשת לישב? יושבת קתני. אי יושבת - מאי למימרא? מהו דתימא: תיבדוק, דדילמא קבעה לה וסת - קמ"ל דמעין טהור למעין טמא לא קבעה. הניחא ללוי, דאמר שני מעינות הם, אלא לרב דאמר מעין אחד הוא - תבדוק, דילמא קבעה לה וסת! אפילו הכי - מימי טהרה לימי טומאה - לא קבעה.
וא"כ מסקנת הגמ' מסיכום הגמ' -ומוכח דדוקא בימי טוהר לא קובעת וסת, אבל בימי  מיניקתה קובעת.
ב"י-הגם שלרמבן א"א מדין התלמוד לקבוע וסת בימי טוהר, מכ"מ כיון שעכשיו נוהגים איסור, ואין מפרידים בין ימי טוהר, לאחריהם, לכן קובעת וסת לרמבן אף בימי טוהר, וכן סובר הרמבם (אסורי ביאה ט,ד)

פסק שוע כרשבא דאינה קובעת וסת, ומאידך כגדולי המורים שעליה לחוש לראיות כוסת לא קבוע

מעוברת, לאחר שלשה חדשים לעיבורה ומניקה כל כ"ד חודש אחר לידת הולד,   אינה קובעת וסת. אפילו  מת הולד או גמלתו, דמים מסולקים מהן כל זמן עיבורה וכל כ"ד חודש.  ומ"מ חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע.

חומרא במעוברת ומיניקה לעומת זקנה וילדה- טז (מח)- ואע"פ שזקנה וקטנה אינן חוששות לוסת לא  קבוע מכ"מ במעוברת ומיניקה מחמירים  לחוש לראיות, כיון שיש להן דם, אלא שהעובר מעכב, ואילו זקנה ותינוקת אין להן דם בטבעם. (ואף בראיה אחת חוששת-ששה ו)
מדוע לא החמיר השוע כרמבן- שך (עג)-מביא קושית הב"ח על שוע, דעל השוע היה להחמיר כהרמבן, שהרי הטור הביא את הרמבן ומשמע שדעתו לפסוק כמוהו. ודוחה שך את קושית הב"ח :1. כלל- היכן שאחרון חולק על ראשון, הלכה כאחרון, בתנאי שספרו של הראשון היה לנגד עיניו של האחרון, ועכ"ז חולק עליו. אבל כשאין ספרו של הראשון מצוי אצל האחרון , א"צ לפסוק כמו האחרון ,כיון שאפשר לומר דאם היה רואה את פסיקת הראשון , היה סובר כמוהו, וא"כ כאן דעת הרשבא שלא כרמבן, וספר הרשבא לא היה לפני הטור, ויתכן שאם ספרו של הרשבא היה מול הטור לא היה פוסק כרמבן. 2.כלל (בירושלמי)- כל  מקום שהלכה רופפת בידך, הלך אחרי המנהג, וא"כ המנהג כמו שכתב הריטבא. 3. כיון שוסתות דרבנן- הולכין להקל.

האם מפלת חוששת לוסת שא"ק- פת (ל)-כופ לא-כל מי שיש לה דין לידה לענין דם לידה ודם טוהר, ולכן גם בהפילה נפל יש לה דין מיניקה, וכן הפילה רוח, וגם בהן אומרים שאין איבריהן חוזרים כו' . ומוסיף ששה א- וכן בהפילה לאחר 40 יום מעבורה חשיב לידה.

אם ראתה בקביעות בימי החודש, בימי מיניקתה, האם צריכה לחוש גם להפלגה, כיון דקי"ל שלא קובעת וסת, ודינה כבולק (שחוששת להפלגה וימי החודש)- פת ל- ס"ט לו-  כתב שמה ששוע פסק שלא קובעת וסת זה דווקא לענין שאין מחמירים עליה, שתצטרך אח"כ לעקרו בג"פ, אבל אם אמנם נקבע לה וסת, אזי מקבלת הפריבילגיות של אשה בוק, ואינה חוששת אלא לקביעותה.
האם מעוברת ומיניקה, צריכה לחוש לעונה בינונית- פת (לא)-סד"ט לו פסק שלא, כיון שאף בו"ק אינה צריכה לחוש לעונה בינונית אם שינתה ראייתה פ"א, וכ"ש מעוברת ומיניקה, שעדיפות מבו"ק. שא"צ לחוש לעונה בינונית. ובששה (קנב) מביא סברת מהרם פדואה שעל מיניקת לחוש לעו"ב, וכן מובא בר"ז (קיד) שדחה דברח הסדט דהרי חשש עו"ב הוא  "וכי לעולם לא תראה", וזה תקף באשה שי לה וסת קבוע שרואה כל חודש, אולם במיניקה שאין לה וסת, חיישינן שמא תראה ומסכם הששה שיש לחוש למהר"מ פדואה וכ"ש שנשתנו הטבעים וקובעת וסת לחומרא, וע"כ צריכה לחוש לכל החששות של כל הוסתות. אולם במעוברת שבמציאות אינה רואה ניתן להקל שא"צ לחוש לעו"ב וכ"ש אם ראתה בהפלגה קבועה ג"פ.
האם יש לחוש לקביעת וסת בזמן הנקה כיום- ששה ג-כיום נשתנתה המציאות ורואות דם כמה חדים לאחר הלידה ונשתנו בזה הטבעים, ויש לחוש לוסת לחומרא אבל לא לקולא. ובפרט שפוסקת להניק שאז יש ראיות לא מסודרות וכ"ש במפלת.
שיעור כ"ד חדשים- ששה (קנב)-כ"ד חדשים שלאחר יום הלידה.

האם דין כ"ד חדשים הוא דוקא אם החלה להניק או גם כשלא הניקה כלל- משמע בשוע שהחלה להניק, ושיירי טהרה פסק שאין דין מיניקת אם לא החלה להניק אך מהרש"ם חולק ,דלא שנא, כיון שהטעם שאיבריה מפורקים, ולזה מסכים ששה.

שעור ג' חדשים –ששה (קנב)-90 יום מטבילה אחרונה שלפני העבור.
האם אי ראית ג' חדשים בעבור עוקרת וסת קבוע שנקבע טרם העבור-ששה א-יש להחמיר שאי ראיה בג' חדשים ראשונים אינו עקירה, ואע"פ שכל מקום ששיך בו קביעות וסת שיך בו גם עקירת וסת, מכ"מ כיון שהרגילות שאין רואים דם בג' חדשים, יש לחוש ג"כ להחמיר שאינו עקירה.

סעיף לד
דין מיניקה ומעוברת
ממתי מעוברת ומיניקה אינה חוששת לוסתה- שמאי  ז. משנה- רבי אליעזר אומר, ארבע נשים דיין שעתן: בתולה, מעוברת, מניקה, וזקינה. אמר רבי יהושע: אני לא שמעתי אלא בתולה. אבל הלכה כרבי אליעזר. איזו היא בתולה - כל שלא ראתה דם מימיה, אע"פ שנשואה. מעוברת - משיודע עוברה, מניקה - עד שתגמול את בנה. נתנה בנה למניקה, גמלתו, או מת, ר"מ אומר: מטמאה מעת לעת, וחכ"א: דיה שעתה. איזוהי זקנה - כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה רבי אליעזר אומר: כל אשה שעברו עליה שלש עונות - דיה שעתה. רבי יוסי אומר: מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלש עונות - דיין שעתן. ובמה אמר דיה שעתה - בראייה ראשונה, אבל בשניה - מטמאה מעת לעת. ואם ראתה הראשונה מאונס - אף השניה דיה שעתה.

רשבא- פוסק כת"ק ומביא ראיות נגד ר' יוסי 1. בעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן, וכו' ומשמע שמעוברת מסולקת דמים ואינה חוששת כשהגיע זמן וסתה, וא"צ בדיקה לכתחילה.
אולם דעת הרז"ה- אף שהוכר  עוברה,אולם רק משעברו עליה ג' עונות ,אין צריכה מעוברת לחשוש לוסתה.
רשבא דוחה הרז"ה- 1. שמאי י:
כלומר אע"פ שבראיה ראשונה בכל מקרים שבמשנה, דיה שעתה, מכ"מ בראיתה השניה יש נפק"מ שאם מדובר בבתולה ובזקנה, הן מטמאות מעל"ע, אבל מעוברת ומיניקה דיין כל ימי עיבורן, ומוכח שמסולקות דמים ואפילו רואות כמה פעמים.
2. מסברה-אפילו שופעות ורואת אמרינן דיה שעתן, וא"כ כ"ש שלא מצריכים ג' עונות בתחילתן.
מתי חוזרות לקדמותן-
מחמירים- דעת רשבא- מרגע שנסתימו ימי העבור וההנקה, אף שלא ראתה כלל. ואם היתה למודה לראות לר"ח- חוששת לר"ח הבא. ואם היה לה וסת הפלגה- חוששת מראיה ראשונה להפלגה הישנה. ובזה חוזרת לוסתה הקבוע, אף שלא ראתה כלל וצריכה ג"פ לעקרו.
מקור הרשבא- 1.ממה שנאמר בגמ' דיין כח ימי עבורן דיין כל ימי מיניקותה, ומשמע שלאחר ימי מיניקתה מטמא מעל"ע. 2. בסברה- שבהסתלק הגורם לאי ראית הדם, חזר אורח למקומו, להבדיל מזקנה ומעוברת, שהן מסולקות דמים לגמרי, ומה שרואה זה מקרה, וע"כ נחשב שלא ראוי לקבוע וסת.

מקילין- דעת גדולי המורים- אינה חוששת לכלום , אלא עד שתראה. וחוזרת לוסת קבוע רק אם רואה באותו זמן שלמודה לראות, ובהפלגה עד שתראה 2 ראיות וביניהן אותה הפלגה ישנה. ודין ראיה ראשונה שאינה מצטרפת לקביעת וסת.( ומשמע גם לעקירת וסת) כיון שראיה ראשונה- מעידה שחזרה לקדמותה, ואינה בגדר מסולקת דמים. ולכן לפני ראיה ראשונה אינה חוששת לכלום, דעדיין לא חזרה לקדמותה.
דעת הרמבן- לאחר ראיה ראשונה חוששת לוסתה הקודם אף שלא היה בזמן הוסת הקבוע ישן.
ב"י- דעת הרמבן היא פשרה בין הדעות הנ"ל.
ראבד- כמו הרמבן-ומקורו נידה סד: אורח בזמנו בא. כשחוזרת לראות וראתה שלא בוסתה הקודם דינה כמו בו"ק ששינתה ראיותיה פ"א. וזה חומר בהפסקת עיבור לעומת הפסקת ג' עונות סתם, שאז לאחר ג' עונות, אם שינתה ליום אחר, אלא חוששת אלא ליום השנוי, אבל בהפסקת עבור, חוששת ליום הקודם וגם לוסת החדש. וזה הוא לומד מחומרא של מיניקה שבראייתה הראשונה מטמאה מעל"ע, העוד שזקנה ותינוקת, דיין שעתן בראיה ראשונה, ומוכח מזה שוסת במקומו עומדודמים למקומם חוזרים, והסתלקות הדמים היתה לשעה.
אשה בוק שרואה בימי עבורה בעונותיה הקבועות- ראבד- כיון שלא הפסיקה ג' עונות, הרי שעליה לחשוש ליום וסתה, ואם לא ראתה ביום הוסת, טהורה בלא בדיקה טרם תשמיש.
פסק שוע כרשבא

מעוברת, משהוכר עוברה, ומניקה, כל כ"ד חדש, אינה חוששת לוסת הראשון. אפילו היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה, אינה צריכה בדיקה ומותרת לבעלה. ואפילו שופעות ורואו' דם באותן עונו' שהן למודות לראות בהן, אינו אלא במקרה. עברו ימי העיבור וההנקה, חוזרות לחוש  לוסתן הראשון. כיצד, היה לה וסת לימים, אם למודה לראשי חדשים,  חוששת לר"ח ראשון  שהיא פוגעת בו. וכן כל כיוצא בזה. וכן הדין אם היה לה וסת הגוף או לזמן ידוע, אבל אם היה וסתה וסת ההפלגות,  אי אפשר לחוש עד שתחזור לראות. חזרה לראות אפילו פעם א' חוששת יום ההפלגה שהיתה למודה להפליג.

האם יש לחוש לראית הדם הנחשבת בשוע "כמקרה"-בטז (מט) משמע שאינה חוששת לראיה זו (גרז, קטו) אולם חוד (לז) מפרש דדעת הטז שאמנם אין לחוש לוסת הקבוע לשה, אע"פ שממשיכה לראות, אולם מכ"מ חוששת לראיה כוסת שא"ק.

למה חוששת בראיה ראשונה לאחר וסתה-טז- מפנה לס"ק לא ( לקושיתו על לשון שוע בסע' טו.).

כיצד נעקר וסת קבוע לר"ח שלפני העבור- שך- כשיעבור ג' ר"ח בהם לא תראה.
שך (עה)- מקשה על שוע, דלמה  פסק כרשבא וזנח רוב הדעות שהרי במח' דרבנן שומעין להקל.
האם לאחר כ"ד חדשי הנקה עליה לחשוש רק לוסת קבוע או גם לוסת שא"ק- פת לב- הנובי- חוזרת לחוש רק לוסת קבוע, אבל לשאינו קבוע אינה חוששת לאחר הנקה כיון שנתעברה נפסקו דמיה וכן משמע בשוע שחושש רק לקבוע.
מציאות כיום- ששה ג-שכיח כרמבן, שרואות פ"א ביום שאינו יום הוסת, ורק אח"כ חוזר הוסת הרגיל. אולם אין לזה נפקמ כיון שלרוב הנשים אין וסת קבוע. וכ"ש אלו שרואות בתוך כ"ד חודש שצריכות לחוש קודם שיראו וסת לאחר שנסתימה תקופת כ"ד חודש. וכשהתחילו לראות תוך כ"ד חודש חוששת רק לפי מה שרואה ולא לוסת שנקבע טרם העבור, ואף אם תקבע וסת בהנקה, אינו עוקר וסת קבוע קודם וכשיעברו ימי ההנקה חוששת גם לוסתה הקודם.
דין רמת לאחר הנקה- נוביי-ששה קנד- רמת ג"פ דינה כוסת הקפיצות שהוא כוסת שא"ק, ולאחר הנקה חוזרת לאיסורה אא"כ קבעה וסת חדש.

יורה דעה- קצ
דני כתמים ובדיקת אשה
סעיף א
בדני כתמים הולכים לקהל, כיון שאינו מן התורה- משנה נח: מתני'. ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות; שחטה בהמה חיה ועוף, נתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העסוקין בהן, הרגה מאכולת - הרי זו תולה בה. עד כמה תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד כגריס של פול, ואף ע"פ שלא הרגה. ותולה בבנה או בבעלה. אם יש בה מכה, והיא יכולה להגלע ולהוציא דם - הרי זו תולה. מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע, אמרה לו: ראיתי כתם. אמר לה: שמא מכה היתה ביך? אמרה לו: הן, וחיתה. אמר לה: שמא יכולה להגלע ולהוציא דם? אמרה לו: הן. וטהרה ר"ע. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, אמר להם: מה הדבר קשה בעיניכם? שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר - אלא להקל, שנאמר (ויקרא ט"ו) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, דם ולא כתם. עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, עגול - טהור, משוך - טמא, דברי ר"א ברבי צדוק.
בגמ' נט. - והתניא: לא אמרו חכמים את הדבר להקל, אלא להחמיר! אמר רבינא: לא להקל על דברי תורה - אלא להחמיר על דברי תורה, וכתמים עצמן דרבנן.
רשי- לא להקל על דברי תורה - האי דגזור רבנן בכתמים להחמיר על ד"ת שלא להקל בנדה גמורה ומיהו כתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהן לקולא ותלינן בכל מידי.
מדאו' נטמאת רק בהרגשה- נח: אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה - טהורה, שנאמר (ויקרא טו) בבשרה - עד שתרגיש בבשרה. האי בבשרה - מיבעי ליה שמטמאה בפנים כבחוץ! א"כ לימא קרא בבשר, מאי בבשרה - שמע מינה: עד שתרגיש בבשרה.
ובסוף העמוד- א"ר ירמיא מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. (רשי- מדעתא- דלמא ארגשה ולאו אדעתא, והתוס' כתבו דאפילו ודאי לא הרגישה טמאה כיון שהוא דם נידה וכלשון זו פסק השוע) (עיין ששה א-מדוע ר"ע מטהר לגמרי)  
הרגשה, ולא נמצא כלום-תהד- טמאה- משום דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונימוק או נתקנח. אבל אם יש במה לתלות ההרגשה- טהורה. ומוכיח תהד שנטמאת התורה דוקא בהרגשה- נז: תא שמע: נמצא על שלו - טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה אתיום - טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה לאחר זמן - טמאים מספק, ופטורין מן הקרבן. היכי דמי? אי דארגישה - לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן? אלא לאו - דלא ארגישה, וקתני נמצא על שלה אתיום - טמאין וחייבין בקרבן! לא, לעולם - דארגישה, ואימא הרגשת שמש הוה.
מסקנת הגמ'- משמע משאלת הגמ' שכל שהיתה הרגשה, אף שלא נמצא דם מיד, אלא לאחר זמן, חייבת קרבן, והיינו טומאה דאו'.
האם רואה כתם צריכה הפס"ט- בא סימן נג:- בעי מיניה ר' זירא מר' אסי: כתמים צריכין הפסק טהרה או לא? אשתיק ולא א"ל ולא מידי. זימנין אשכחיה דיתיב וקאמר: תולה כתמה בראייתה מעת לעת - דברי רבי. אמר ר"ל: והוא שבדקה, ורבי יוחנן אמר: אע"פ שלא בדקה. א"ל: מכלל - דכתמים צריכין הפסקת טהרה? א"ל: אין. והא זימנין סגיאין בעא מינך ולא אמרת ולא מידי, דלמא אגב שיטפך אתיא לך? א"ל: אין, אגב שיטפאי אתיא לי.

רשי- דיתיב וקאמר - הך מלתא דרבי ומפרש עלה אמר ר"ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפרישה בטהרה גליא דעתה דמיום ראייתה נקטה מנינא דידיה והיא גרמה לעצמה להבדיל כתמה מראייתה וכתמה מטמא למפרע מיום לבישה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה דכיון דיכולה לתלות לאו בגילוי דעתה תליא מלתא ולא מפסדא בהכי.
הסבר- ר"ל בא להסביר דברי רבי שיכולה לתלות הכתם בראיה שראתה תוך 24 שעות. אולם זה דוקא אם  אכן עושה בדיקת הפס"ט ביום שביעי לכתמה ואז מוכיחה שהיא מחשיבה הכתם ליום ראשון לראייתה.

הערה לענין הפס"ט- ומכ"מ לומדים שצריך בכתם הפס"ט, אלא שלדעת רשי ,ההפס"ט נעשה ביום השביעי לראיתה היינו לפני הטבילה. ועיין ששה ז דזה הפסט כתקנת רבי, וכן הרמבם (יא,יא). אולם רשבא וראבד ושאר הראשונים הועיחו שצריך הפסט רגיל וגם ז"נ כדלקמן.
האם יש נפקמ לראית כתם, בין ימי נידות לזבות- ה"ה (ט טו)- בשם רשבא, רמבן- כל הכתמים מחשיבים כזבות וצריכים הפס"ט, ותמצא טהורה, ואח"כ תמנה ז"נ.
ומסביר ב"י- כיון אין הבדל בין ימי זיבות לנידות., ומונה ז"נ לעולם.
אבל רמבם (יא יא)- דין הכתמים בזמן הזה כמו שביארנו ואין בדבר חידוש ולא מנהג אלא כל כתם שאמרנו שהיא טהורה הרי היא טהורה וכל כתם שאמרנו טמאה (אם אין בכתם שיעור כדי לחוש לזיבות) סופרת שבעת ימים מיום שנמצא בו הכתם, ואם היה שיעור הכתם כדי לחוש לזיבות סופרת שבעת ימים מאחר יום שנמצא בו הכתם שאין הרואה דם כרואה כתם. השגת הראב"ד/ דין הכתמים וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ זה שבוש גדול וזהו שאמרנו כתמים צריכין הפסק טהרה ונקיים בעינן ואחר יום מציאה היא מונה עכ"ל.
ולפי שיטת הרמבם אם מצאה כתם שאין בו כשיעור לטמא (שעור לטמא =כתם בגודל ג' גריסין), כגון שבדקה עצמה ביה"ש של יום ראשון, ומצאה טהורה ,( לרשי, צריך בדיקה ב-2 ימים ביה"ש נג (: וביום השלישי מצאה כתם, שאינו כ-ג' גריסין, אינה חוששת לזבה גדולה, ודינה כזבה קטנה, השומרת יום כנגד יום, אבל אם מצאה כתם בזמן נידותה צריכה למנות 7 ימים כולל יום הראיה.
ומסביר ה"ה לדעת הרמבם - שחומרת בנות ישראל לא היתה בכתמים, וא"כ חוזרים לדין של רבי שאם רואה דם יום אחד סופרת הוא ועוד 6 ימים, ובכל כתם יש לחוש לזיבה, ואם  בכתם יש שיעור ג' גריסין, הרי היא צריכה לשבת ז"נ חוץ מיום מציאת הכתם, כדין רואה ג' ימים. ואם רואה כתם בשיעור קטן מ-ג' גריסין, אז סופרת ז"נ מיום שנמצא הכתם, ואותו היום הוא ממנין שבעה.
ומסכם הב"י- האידנא שבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות ז"נ בין ראתה בימי נידה ובין ראתה בימי זיבה, הוא הדין למוצאת כתם שצריכה לשבת ז"נ. והטור פסק כראבד והרמבן והרשבא וכן פשט המנהג.            
יש להקל בכתמים במקרים הבאים- רשבא- 1. תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות. 2.כאשר נמצאים כתמים שלא יתכן שבאו ממקורה כגון מעל הסינר. 3.אפשר לתלות בגורם חיצוני 4. כתם בדבר שלא מקבל טומאה. 5 כתם בבגד צבוע 6. תולין במכה.
פסק שוע

דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד  שתרגיש שיצא דם מבשרה, וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או  בבגדיה, שהיא טמאה, ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה. וצריכה הפסק טהרה, שתבדוק עצמה ותמצא טהורה, ואח"כ תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה (כאילו ראתה ודאי, וכמו שיתבאר לקמן סימן קצ"ו).  ואם  הרגישה  שנפתח מקורה להוציא דם  ובדקה אחר כך  ולא מצאה כלום, יש מי שאומר  שהיא טמאה.

מדוע אין מכשירין בכתם משום ס"ס : 1.ספק ממנה   2.ספק לא מן המקור-כס"מ (ט,לב)-החמירו חכמים כי זה איסור חמור.  טז (ב)-כיון שיש רוב דמים באשה שיוצאים מהמקור באין לה מכה, ואין זה ספק. אבל בקפז שיש לה מכה ש"ד לומר ס"ס.
ראתה טיפת דם בתוך ליחה לבנה מרובה בהרגשה-פת א-מביא מח' הדר"ט ורבו. רבו המקל סובר שאפשר לתלות ההרגשה בליחה הלבנה המרובה, ואילו סדט א חולק.
כתם שנמצא בחלוק האיש לאחר תשמיש- פת ב-תוספתא (ו,יב)-אם נמצא על חלק בנה השוכב בצדה ה"ז טמאה וכ"ש אם קינח בו. ויש מקילין- וששה ה פוסק להחמיר בנראה דם ממש.
נתעטשה והרגישה שיצאו מ"ר, ומצאה כתם פחות מכשיעור- פת ג-שב יעקב כתב כיון שהוא פחות מכגריס אין לחוש, ואף שהדין לפי השב יעקב שאם מרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום, טמאה, מכ"מ כאן זה שכיח שע"י עטוש ניתז מ"ר ולא מחזקינן איסורא. תפארת צבי-אם הרגישה שיצא כמה טיפות, אולם מצאה רק טיפת דם אחת, מוכח דהוי מ"ר. סדט- אפילו אם הרגישה שיצאו כמה טיפות, ומצאה כתם (פחות מכגריס אבל לא קטן כ"כ) תלינן להקל, כיון דדוקא בפתיחת המקור מחמיר תהד משא"כ הרגשה שניתז ממנה, שאז תולין במצוי. חכ"א-ה"ה נשים שרגיל בהם ליחה לבנה,ואז אפילו הרגישה זיבת דבר לח, ולא בדקה, טהורה, כיון שמוחזקת בכך ותלינן במצוי. וממליץ ששה (קנח) שתבדוק ג"פ בימי טהרתה כשמרגשת ואז היא מוחזקת במראות טהורות.
באלו הרגשות מטמא תה"ד אף שלא מצאה דם- פת ד -חכ"א קיג א-אם נזדעזעו איבריה ובדקה ולא מצאה טהורה, דתלינן זו בשאר מקרים. ואילו תהד מדבר רק בהרגשת פתיחת  פי המקור (כלשון שוע) או זיבת דבר לח. ומובא בששה קנז דלחת"ס מטמא אף בהרגשת זעזוע הגוף אך לא בזיבת דבר לח. ובששה קנח מקל כחתס כיון שהרבה פקפקו על דין תהד, וע"כ אין לחוש בהרגשת זיבת דבר לח אלא רק בזעזוע הגוף או הרגשת פי המקור, ומכ"מ אין לברך על הטבילה.
אם לאחר הרגשת פתיחת פי המקור בדקה תוך שיעור וסת ולא מצאה-פת ה-חווד ג-מטמא, ואילו כו"פ (ג) מטהר, כל שבדקה בשיעור וסת וכן מקל סדט ד ,כיון שיש כאן ברור שלא ראתה ואילו בבדקה לאחר זמן בעינן שתמצא מראה טהור כדי לטהרה. ובששה (קנט) מובא שמראה טהור על תחתון מציל כבדיקה.
הרגשת פתיחת פי המקור ומציאת מראות כשרים-פת ו-אם מצאה מראה טהור כליחה לבנה או ירוקה או צהובה, טהורה, ותולה בהם את הרגשתה.
הרגישה ובדקה בעד לא בדוק ומצאה מראה טהור ובתוכו מראה טמא פחות מכגריס- פת ו- גבעת שאול מטהר, כי את הכתם האדום שפחות מגריס תולין בעד לא בדוק ואת ההדגשה במראה הטהור, אולם חווד ב מטמא, כיון שרוב פתיחות המקור  להרגשות הן למראות טמאים ,שהרי אף אם לא מצאה, אפ"ה טמאה. ואינה טהורה עד שתדע בודאות שכל מה שראתה היה טהור. ואפילו אבד מקצת העד, טמאה, כשהיתה הרגשה.
סוגי הרגשות שמטמאים מהתורה-חתס –הרגשת פי המקור או זעזוע הגוף או עקיצת מ"ר, והן הרגשות דאו', שמוציאות מחזקת טהרה, וע"כ אפילו בדקה בעד שאינו בדוק, ואפילו אבד מקצת העד טמאה, ואפילו מצאה בחלוקה. ואפילו לא מצאה כלום, כל שלא בדקה מיד, טמאה.
הרגשת זיבת דבר לח בלא שמצאה דם- אף שהנובי מטמא בכזו הרגשה מדאו', החת"ס חולק וסובר שהרגשת דבר לח מטמאת מדאו'  דוקא אם מצאה דם אבל הרגשת דבר לח בלבד, אינה מוציאה מחזקת טהרה, וע"כ בבדקה בעד לא בדוק וכ"ש שמצאה בחלוקה ונמצא טפי דמים פחות מכגריס אינה טמאה. (עד שאינו בדוק מטמא רק אם יש שעור כתם)
חומרת עד שאינו בדוק על כתם בעלמא- עד שאינו בדוק חמור מכתם  בעלמא, רק אם נמצא בו דם כשיעור מאכולת קטנה שבזמננו או פשפש אם מצוי שם.
מסולקות דמים שהרגישו שנפתח מקורן ולא מצאו כלום-פת ז- בשם תוהש ב- טהורות. וכן סובר סדט ג, שכן מסתבר שהוציא מראות כשרות. ובמיניקת- שעלולה לראות דם אם לא מיניקה יש להחמיר (ששה קנט) ושאילת יעב"ץ הקל אף במוחזקות בדמים, כיון שחולק על עיקר דין תה"ד, וכן שות הרדבז חולק על דין תהד.
הרגישה פתיחת המקור ובדקה בעד לא בדוק ומצאה דם כחרדל- פמ"א- טמאה, אף לדעת המקילין שאם לא מצאה כלום בבדיקה, טהורה אף שהיתה הרגשה, כיון שמציאת דם גרוע טפי מאי מציאה. ואם מצאה גם מראות טהורות יכולה לתלות ההרגשה בהם, ואת טיפת הדם במאכולת.
הרגישה שנפתח מקור ובדקה תוף שיעור וסת והניחה העד לבוקר ונמצא נקי- נובי- טהורה ותלינן שהיה מראה טהור שנתיבש. (ודעתו כחווד הנ"ל) אולם אם בדקה לאחר שיעור וסת חיישינן שנימוק.
הרגישה בשנתה שנפתח מקורה והקיצה ובדקה ולא מצאה ומסופקת שמא חלמה- הוי ס"ס וטהורה אם נמצאת בתקופת טהרתה, דמועיל ס"ס בימי טהרה אבל לא בימי ספירה, וטעמו שאף תה"ד לא אמר שהרגשה בלי  מציאה זה דאו' אלא רק ספק דאו'.

ראיית דם שיוצא מגופה בלא הרגשה-טז א כתב שאפילו היא ראוה ,טהורה מדאו' כיון שלא הרגישה ומשמע אפילו רואה מגופה. אולם סדט צג סובר שאםן ודאי יצא מגופה טמאה דאו', אף בלא הרגשה. ובששה קנט פוסק שפשטות הראשונים שלא כסדט אלא כרמבן וטהורה מדאו'.
סיכום   4 סוגי טומאה נידה –ששה א
ראיה + הרגשה- טמאה מדאו'.
ראיה ממש מגופה- מדרבנן. ומוסיף ששה קנו שיש להחמיר כדאו' כיון שנשים טועות וסוברות שלא הרגישו.
כתם שיש בו ספק שמא מעלמא שמא מגופה- תלוי אם גדלו כגוע, בגד צבוע, מק"ט.
הרגשה בלי מציאת דם-תהד.
סיכום סוגי הרגשות דאו'- חווד א, קפג פת א.
א. זעזוע הגוף- רמבם (ה,יז), שוע קצא. ואפילו רק כעין צער עקיצת מ"ר.
ב. הרגישה שנפתח מקורה
ג. זיבת דבר לח- הנובי סובר שמטמא מדאו'. ואילו חת"ס סובר שאין הרגשת זיבת דבר לח מקרי הרגשה.
סוגי הזיבה- לנובי – בכל הרגשת זיבת דבר לח ואפילו רק בפרוזדור.
חווד – דוקא במרגישה בזיבה מהמקור לפרוזדור, אבל אם רק בפרוזדור אינה טמאה.
להלכה- כחת"ס שאין הרגשת זיבת דבר לח מטמאת משום הרגשה. ואף למחמירים ,מכ"מ לפי חווד צריך הרגשה של יציאת הלח מהמקור לפרוזדור ואילו לרוב הנשים כיום יש רק הרגשת לחות. ובזמננו שהולכות עם בגד צמוד לגוף הוי ברור אם ראתה, וע"כ אין להחמיר בהרגשת זיבת דבר לח אם לא מצאה כלום.
האם יש להחמיר בכתמי לילה יותר מכתמי יום- ששה קנו-מדינא אין להחמיר ואפילו הכתם בא בשנתה דינו ככתם ואין אומרים שבא בהרגשה משום שהרגשת הדם מעוררת, מכ"מ בזה"ז יש להחמיר כתשורת שי  ומהרם  לובלין דכיום אין הרגשה. ומוסיף ששה דכ"ש שיש להחמיר בנוטלת כדורי שינה (ועיין תוהש נח)
ממתי מתחילה לספור ז"נ- ששה ט- במחבר איתא שמתחלת לספור ז"נ מיד כשפסקה לראות בלא שימשה, כבסימן קצו סי"א, אך להרמא צריך למנות 5 ימים ולגבי מוך דחוק יש מח'.





סעיף ב- דין כתמים בקטנה
חכמים לא גזרו דין כתמים בקטנה שאינה בחזקת דמים- שמאי ה. דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא בן אנטיגנוס כל הנשים כתמן טמא למפרע ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה.
רשי- מלוכלכין בדם - ולא ידעה אי אתי מגופה אי לא. אין חוששין לה - ואפילו אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה איכא למימר עברה ולאו אדעתה דהא בגופה אין לתלות כל עיקר דכתמין דרבנן נינהו וכי גזור רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהא לא גזור הואיל ואין בה דמים ולקמן מפרש איזה הוא זמנה משיגיעו ימי הנעורים שהביאה שתי שערות או בת י"ב שנה ויום אחד ואע"פ שלא הביאה שתי שערות.
גם קטנה בעולת בעל יכולה להיות שאינה בחזקת רואה דמים- שמאי ז. משנה- רבי אליעזר אומר, ארבע נשים דיין שעתן: בתולה, מעוברת, מניקה, וזקינה. אמר רבי יהושע: אני לא שמעתי אלא בתולה. אבל הלכה כרבי אליעזר. איזו היא בתולה - כל שלא ראתה דם מימיה, אע"פ שנשואה. מעוברת - משיודע עוברה, מניקה - עד שתגמול את בנה. נתנה בנה למניקה, גמלתו, או מת, ר"מ אומר: מטמאה מעת לעת, וחכ"א: דיה שעתה. איזוהי זקנה - כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה רבי אליעזר אומר: כל אשה שעברו עליה שלש עונות - דיה שעתה. רבי יוסי אומר: מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלש עונות - דיין שעתן. ובמה אמר דיה שעתה - בראייה ראשונה, אבל בשניה - מטמאה מעת לעת. ואם ראתה הראשונה מאונס - אף השניה דיה שעתה.
מסיק ב"י- כמו שלענין דיה שעתה אין הבדל בקטנה בין בתולה לבעולת בעל, הוא הדין לענין כתמים והקריטריון הוא האם הגיעה זמנה לראות או לא.
בכמה ראיות מקבלת קטנה חזקת רואה דמים- בגמ' י.  קיימת מח' ר' יוחנן וחזקיא, האם כתם של קטנה מטמא, כאשר היו לה כבר 2 ראיות רגילות. חזקיא אומר שכתמה טמא, כיון דאם זה היה ראיה, היא היתה טמאה, ואילו ר' יוחנן אומר שכל עוד לא היתה ראיה שלישית, אין היא מוחזקת, וע"כ אין הכתם מטמא.
קיימת עוד מח' בראשונים, האם ר' יוחנן וחזקיא נחלקים אליבא דרבי או אליבא דשיטת רשב"ג. ונפקמ למח' זו היא מספר הראיות שעל קטנה לראות בכדי שתוחזק כרואה דמים.
לדעת רשי ותוס'- המח' בגמ' היא אליבא דשיטת רבי, שקובע חזקה ב-2 ראיות. וכן שאין הראיה הראשונה נחשבת במנין הראיות, כיון שלעולם נחשבת כמקרה. וא"כ יוצא שלמעשה לסוברים כרבי יש ג' ראיות אליבא דר' יוחנן. וכיון דקי"ל להלכה כרשב"ג, יוצא שע"מ שתתחזק כרואה דמים צריך ד' ראיות, וזאת דעת הרמבן.
אולם רשבא, ר"ח, ראש, רמבם  (ט,ה)-למדו בפשט הגמ' שהמח' בין ר' יוחנן לחזקיא, היא אליבא דדעת רשבג, (כיון דשקלי וטרי אליבא דהלכתא) וא"כ כיון שר' שמעון בן יהוצדק סובר כר' יוחנן, הוי חזקיא בדעת מיעוט, ונפסק כר' יוחנן, וצריך ג' ראיות, ואע"פ שלקביעת וסת הפלגה צריך ד' ראיות, מכ"מ זה מכיון שא"א בפחות מ-4 ראיות, אבל לענין להחזיקה כרואה דמים סגי ב-ג' ראיות.
עד איזה גיל נחשבת קטנה- שמאי ה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: נשים שאמרו חכמים דיין שעתן - כתמן כראייתן. ותינוקת שהגיע זמנה לראות - יש לה כתם, ושלא הגיע זמנה לראות - אין לה כתם.
רשבא- משמע בלשון "תינוקת שהגיע זמנה לראות" שתלוי בגיל, וא"כ דוקא קטנה שהיא פחות מי"ב שנים ויום אחד, אינה מוחזקת עד שתראה דם ג"פ, ואפילו הביאה 2 שערות, כיון דקי"ל כרבא (מו.) תוך זמן כלפני זמן, ומחשיבים השערות כשומא בעלמא.
בת י"ב שנים ויום אחד שלא הביאה שערות, ובדקו אותה ולא מצאו- רשבא- דינה כקטנה, ואע"ג שכעין זו להלכות מיאון מקרי גדולה, כיון דאמרינן שמא היו 2 שערות ונפלו, מכ"מ דוקא במיאון שהוא ספק דאו', אבל בספק דרבנן, דכתמים מספיק שלא מצאו בבדיקה, ונחשבת כקטנה.
ראיה לרשבא מתוספתא- נידה (א,ה)-מאימתי ראויה לראות משהביאה  שתי שערות.
אולם רשי- (ה.) כנ"ל-אם הגיעה לכלל שנותיה, חוששים לכתמיה אע"פ שלא הביאה סימנים.וטעמו, שבהגעת הנעורים תליא מילתא.
בת י"ב שנים ויום אחד שלא נבדקה אם הביאה שערות- לכו"ע- מחזיקים אותה כהביאה סימנים, אם הגיעה לכלל שנותיה.
פסק שוע
לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דהיינו שהיא פחותה   מי"ב, אפילו הביאה שתי שערות, וכן אפילו היתה יתירה מי"ב אם בדקוה ולא הביאה ב' שערות,  בין שהיא בתולה בין שהיא בעולה, ואפילו אם ראתה כבר ב"פ. אבל לאחר שראתה שלש פעמים חוששת לכתם.

דין נשואה קטנה שלא הגיע זמנה לראות-טז ד- בשם רש"ל-כיום מחמירים כיון שאפילו דם בתולים בקטנה שלא הגיע זמנה לראות מונים ז"נ ואין להקל מהמנהג. והבח מסכים לדין רשל אלא שדחה ראיתו מדם בתולים, שהרי דם מגופה חמור יותר מאשר כתם בבגדה, ואין ללמוד מדם בתולים על כתם שאינו בגופה. ומוכיח שכתם בבגדה קל יותר מכתם שבגופה, מהגמ' שכתבה שהקטנה אפילו סדיניה מלוכלכים טהורה ודלא נקט "קטנה שגופה מלוכלך טהורה "משמע דוקא בסדין תולים להקל אבל לא בנמצא על גופה. ואילו שך ג) חולק ודעתו כשוע שכתמי דם אף על גופה טהורים וטענותיו: 1.משמע בראשונים שהיתר קטנה הוא מטעם שלא גזרו חכמים בה כלל, וכיון שמדין תורה אינה טמאה כיון שלא הרגישה, ומשמע שלא גזרו בתינוקת אפילו דם על גופה ממש. 2.אין ראיה מדם בתולין, כיון שהחמירו בדם בתולים משום לא פלוג בין הנשים, ואל משום שמא יצא דם מהמקור, אבל כאן לא שייך דין  "לא פלוג"  3. אין שיך בזה מנהג כיון דהוי דבר שאינו מצוי (רמבם). והחווד ד חולק על השך וסובר שאם ודאי בא מגופה אפילו בלא הרגשה –טמאה. והסדט ז מביא דמח' זו תלויה במח' רשי ותוס' לגבי סיבת גזרת חכמים על כתמים. לרשי הטעם הוא דלמא הרגישה ולאו אדעתיה וא"כ יש חשש דאו' שמא הרגישה וע"כ בקטנה, אם ודאי בא מגופה יש ספק דאו', אולם טעם התוס' דהוי גזרה על דבר היתר, כיון שאין הרגשה, א"כ בקטנה לא גזרו אף כשבא מן הגוף ממש.
האם העינן קביעת וסת ע"מ שתחשוש לכתם- ששה ד- בסימן קפט קיימת מח' טז ונקה"כ לגבי החזקת תנוקת בדמים. הטז מג סובר שגם אם לא קבעה וסת, בג"פ, הרי היא מוחזקת בדמים, כלומר אע"פ שבוסת הפלגה אין נקבע וסת אלא ב-4 ראיות ואילו נקה"כ בסע' כ"ז סובר שצריך קביעות וסת ולכן בג"פ מוחזקת בדמים דוקא אם קבעה וסת החודש. ומעיר ששה כי בלשון המחבר בסע' זה משמע כטז, כיון שלא חילק בין וסת החודש לוסת ההפלגה.
האם צריך יום שלם לאחר 12 שנים- ששה ד- בחו"מ לה בשך א מובא דלא בעינן יום שלם אלא כל שנכנסו מעט לשנת י"ג לנקבה וכן מא (או"ח סנ"ג סקי"ג) שכתב שהגדלות היא בתחילת הלילה הראשון של השנה הבאה וי"א שצריך דוקא 24 שעות.



סעיף ג- ראית דמים מרובה נחשבת כראיה אחת לענין תינוקת
שמאי י:  אמר רב חלקיה בר טובי: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, אפילו שופעת כל ז' - אינה אלא ראיה אחת.
דין המדלפת- ובהמשך הגמ' א"ר שימי בר חיא מדלפת (רשי-טיף אחר טיף), אינה פוסקת אלא כשופעת. (רשי- פוסקת-אם פסקה מעט וחזרה וראתה ופסקה וראתה כן ג"פ הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא כראייתה)
אבל הרמבם (ט,ה)- תנוקת שלא הגיע זמנה לראות, כתמה טהור עד שתראה דם ג' וסתות.
מסיק ב"י- הרמבם מפרש מדלפת שיש ראיה רגילה של דמים, ואין מדובר בטפטוף מתמשך. וכתמה טהור עד שתראה ג' וסתות.
פסק שוע בסתם כרשי ובשיטת י"א כרמבם
היתה שופעת כמה ימים, או שהיתה מזלפת טיף אחר טיף בלא הפסק, אינו אלא כראיה אחת עד שתפסיק.  אבל אם פסקה מעט, וחזרה וראתה שלש פעמים אפילו ביום אחד, הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא. ויש מי שאומר שאין כתמה טמא אלא א"כ ראתה דם שלשה וסתות. ויש להחמיר כסברא הראשונה. (היא סברת רש"י ורשב"א והטור).

מה מקרי הפסקה בשופעת ומזלפת- עפי מסקנת הגמ' מזלפת היינו שופעת כל שבעה.ואין הכוונה שיש ראיה רצופה במשך שבוע שלם שכן אף אשה לא תשרוד אחרי איבוד דם כזה אלא הכוונה ששופעת בהפסקה בין זו לזו ואפ"ה חשבינן לכל הראיות שתראה מתחילת שפיעה עד סופה כראיה אחת וכן מדלפת טיפין טיפין בלא הפסק כדלף, טיפה אחר טיפה אינו אלא ראיה אחת. וא"כ מדוע כתבו הטוש"ע  "אבל אם פסקה וחזרה כו' "- הרי זו מוחזקת בדמים והלא כבר הגמ' הסבירה ששפיעה היינו גם בהפסקה, שהרי אין שפיעה ללא הפסקה . הבח תירץ ששופעת היינו ששופעת במשך כמה פעמים באופן שיש הפסק בין שפיעה לשפיעה, ובזה אין הפסקה מחלקת בין הראיות, אבל במזלפת טיף טיף, אם מפסיקה, מחשיבים ההפסקה המחלקת בין הראיות, וא"כ המשך השוע "ואם פסקה" קאי אמזלפת בלבד. וכן כתב השך ד) בשם הבח. והבח משאיר בצ"ע כי בגמ' נאמר שאם שופעת מותר ואם פוסקת אסור ומשמע שהפסקה קאי אשופעת. והטז ה) חולק על הבח, דאין לחלק בדין הפסקה  בין מזלפת לשופעת. ודעת הטז דאין כוונת השוע ששופעת, הינו כפירוש הגמ' כל 7 ימים, אלא ששופעת רק כמה ימים כנהר ובלי הפסק, ולא תמות מזה, וע"כ כל שיש הפסק מקרי שראיותיה מחולקות. ובנקה"כ מקשה על הטז שהרי הטוש"ע לא פירשו בכמה ימים מדובר, וכן שאין שפיעה של 2 ו3 ימים מציאותי.







סעיף ד
תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וראתה ג"פ ואח"כ פסקה מלראות שיעור ג' עונות- שמאי ט: ת"ר: תנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה, פעם ראשונה - דיה שעתה, שניה - דיה שעתה, שלישית - הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. עברו עליה שלש עונות וראתה - דיה שעתה, ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה - דיה שעתה, ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה - הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. וכשהגיע זמנה לראות, פעם ראשונה - דיה שעתה, שניה - מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה, עברו עליה שלש עונות וראתה - דיה שעתה.
מסיק ב"י- אע"פ שבריתא זו שנויה לגבי דין "דיה שעתה" מכ"מ למד ממנה הרשבא לענין כתמים.
תנוקת שהגיע זמנה לראות- רשבא- כל שהגיע זמנה לראות ,כתמה מטמא אע"פ שלא ראתה וככל הנשים, ודלא מקצת המפרשים שסוברים שאין כתמה מטמא.
פסק שוע
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג"פ, ופסקה מלראות שיעור שלש עונות, שהם צ' יום, חוזרת לקדמותה  וכתמה טהור עד שתחזור ותראה שלש פעמים.

תנוקת שהפסיקה 90 יום וחזרה וראתה בזמן וסתה- שך ה)- אפ"ה טהורה עד שתראה ג"פ.




סעיף ה
שלא גזרו בכתמים אא"כ יש לו גודל כגריס- הרואה כתם נח: משנה- ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות; שחטה בהמה חיה ועוף, נתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העסוקין בהן, הרגה מאכולת - הרי זו תולה בה. עד כמה תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד כגריס של פול, ואף ע"פ שלא הרגה. ותולה בבנה או בבעלה. אם יש בה מכה, והיא יכולה להגלע ולהוציא דם - הרי זו תולה. מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע, אמרה לו: ראיתי כתם. אמר לה: שמא מכה היתה ביך? אמרה לו: הן, וחיתה. אמר לה: שמא יכולה להגלע ולהוציא דם? אמרה לו: הן. וטהרה ר"ע. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, אמר להם: מה הדבר קשה בעיניכם? שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר - אלא להקל, שנאמר (ויקרא ט"ו) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, דם ולא כתם. עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, עגול - טהור, משוך - טמא, דברי ר"א ברבי צדוק.
רשי- כגריס - אבל טפי מהכי אין דם מאכולת כל כך גדול ובהכי מיהא תלייה.
ובגמ'- רשבג אומר אבל נראין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס.
וכן רמבם (ט,כג)- מה בין כתם הנמצא על בשרה לכתם הנמצא על בגדה, שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור, והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי שהוא מרובע שיש בו כדי תשע עדשות שלש על שלש היה פחות משיעור זה טהור, נמצא טיפין טיפין אין מצטרפות, היה ארוך הרי זה מצטרף. מה בין כתם וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין זה מחוור שהרי שאל רבי ירמיה על כתם שבבשרה טפין טפין מהו ואם אין לו שיעור מה שאל ועוד כי בדרך אחר נשנו במשנה חלוק למטה מן הצואר ובשרה כנגד בית התורפה ועל כולן אמרו תולה בכל דבר ועוד שקראוהו כתם ואם כדבריו שאינה צריכה שיעור אף היא טמאה ומונה לה מאותה שעה ואינו כן עכ"ל.+
כתם בגודל גריס- בגמ'- עד כמה היא תולה וכו'. אמר רב הונא: כגריס - אינה תולה, פחות מכגריס - תולה. ורב חסדא אמר: כגריס - תולה, יתר מכגריס - אינה תולה.
רשבא- הלכה כר' חסדא (לענד יש ראיה מהגמ' נט. בשאלת הגמ' "איתמר נמצא עליה כגריס ועוד ואותו עוד רצופה בו מאכולת" ומשמע שכגריס אפשר לתלות וכן כתב רשי כהלכה כר' חסדא המקל)
אולם תרומה- הלכה כר' הונא.
כמה הוא גריס- רמבם (ט,ו)- הנ"ל.
וכן רשבא- ולומדים מפר' ו' דנגעים: "גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע מקום גריס תשע עדשות"
ד"מ בשם מהריל- ועדשה היא ד' שערות מרובעות וא"כ ט' עדשות הם ל"ו שערות שבראש.
ראבד- כיון שלא הזכירו פול של מקום פלוני, ולא פול בינוני, אלא כגריס של פול סתם, הילכך משערים בכל פול שיזדמן ואפילו הוא גדול שכן אמרו (נח:) כל שעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל.
וכן רמבן- אם נזדמן גריס גדול משערים בו, ותולין הכתם בכינה עד שיהא כשיעור אותו גריס גדול.
ב"י- מדייק שהכוונה עד שיהיה בכתם שיעור גדול יותר משיעור אותו גריס גדול.
אין חומרת ר' זירא נוהגת בכתמים- ר' ירוחם- אין כתמים מטמאים בפחות מכגריס אף לאחר גזרת ר' זירא. 2. וכן שחומרת ר' זירא לא היתה אלא ברואה דם הבא מגופה דזה דאו', אבל לא  בכתמים דרבנן.
צורת הכתם –הרואה נט.- עד שהוא נתון. איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דר"א ברבי צדוק, או לא? תא שמע: כתם ארוך - מצטרף, טפין טפין - אין מצטרפין. מני? אי רבי אליעזר בר' צדוק - למה לי צירוף? האמר: משוך כל שהוא - טמא! אלא לאו - רבנן, שמע מינה: פליגי. לא, לעולם ר' אליעזר ברבי צדוק, וכי אמר רבי אליעזר ברבי צדוק - בעד, אבל בכתם - לא. ת"ש, דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק. הלכה - מכלל דפליגי, שמע מינה.
וכמסקנת הגמ' פסק הסמג-בכתם (להבדיל מעד בדיקה) אין חילוק בין עגול או משוך וארוך, אלא הקריטריון הוא האם מתלקט לגריס ועוד.
חומרת  כתם משוך בבדיקה בעד לבין כתם משוך בחלוק- הרואה כתם נט.- הנ"ל
פס' שוע שיעור הטמא בכתם
לא גזרו על הכתם אלא אם כן יש בו כגריס ועוד,  ושיעור  הגריס הוא כט' עדשים (ג' על ג') (טור),  ושיעור עדשה כד' שערות (אגור בשם מהרי"ל)  (שהוא ל"ו שערות  כמו שהן קבועות  בגופו של אדם) (תשובת מהרי"ו סימן כ"ב /ס"ב/).  וכל זמן שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר  דם כנה הוא, אף על פי שלא הרגה כנה. אבל כשיש בו כזה השיעור אין תולין בכנה, בין אם הוא מרובע או אם הוא ארוך. ואם נזדמן לה גריס יותר גדול מזה השיעור, משערין בו.

מהו שיעור עדשה- השך ו) מתקן השוע דהשיעור הוא ד' שערות.
שיעור גריס- שך ז,ח- 6 שערות על 6 שערות עם החלל שביניהם.
האם מתחשבים בעובי  של כתם הדם או רק בשטחו-פת ט-ספר יראים- כיון שלא בקיאים בשיעור כגריס, צריך להיזהר בכתמים לפי שיקול הדעת, שאין הרבה דם בכינה, וכל שלא מוכח עליה שהוא דם מאכולת אין מטהרין, שיתכן עובי דם בכגריס שיכול לצבוע את כל החלוק, וסדט א מכריע מעיקר דהדין צריך לשער כמות שבא לפנינו ומכ"מ אם הדם צבור הרבה במקום אחד דיינינן ליה כאילו נתפשט, לפי ראות המורה.
זהוי הכינה- פת י- דן בסוג הכינה, ומסקנתו כחת"ס שאף שאין כיום כינה שיש לה כמות דם כזו ,אין לטמא.
באיזה מקום בגוף משערים 36 שערות- פת יא-מאיר נתיבים- שערות הגוף ולא שערות הראש. ואף שד"מ (ו) כתב שמשערים בשערות הראש, מכ"מ העיקר כמו שכתב בהגה. ואם אין גריס של פול, אפשר לשער בשערות שבפרק היד, שש שערות על שש שערות הן ואוירן ועוד מסביב שיעור חצי אוירן. (שהוא מקום יניקת השערות החיצוניות- ששה קסד)
האם תולין כתם שחור בכינה- פת יב-מעיל צדקה- לכאורה אין שחור בא מכינה ויש לטמא וכן סדט י) מוכיח מראבד שאין תולין אלא אדום, ומכ"מ היכן שמצויים פרעושים שלכלוכם שחור יש לתלות בהם.
שורש ההיתר בכתם קטן מכגריס ועוד- ששה א- דן האם התליה בכינה הוא משום שכיחות כינים וע"כ תולין בהם. , (כדמשמע בלשון שוע), או שלכתחילה לא גזרו בכתם בשיעור כגוע משום שיש מקור חיצוני שמפיק כמות דם כזאת וע"כ לא גזרו בה כלל, ואפילו כשודאי לא בא מכינה. שות חתס פסק שאע"פ שבימינו לא שכיח כינה כגריס, מכ"מ תולין בשיעור כגריס, אבל ביראים כתב שיש לשער בכינה שבזה"ז וכן רב פעלים (א,לו) ולפ"ז 4-5 מ"מ. ויש חולקים אולם רוב האחרונים סוברים כחת"ס דאין תלוי בשעור כינה שבכל דור ודור אלא לפי שעור קבוע, והמקובל הוא שכגריס הוא כגודל צפורן האגודל והוא כעגול שקוטרו 18-19 מ"מ. ומכ"מ כתם שנראה כדם חי וטרי אע"פ שהוא פחות מכגוע, דמעיקר הדין טהור, אין להקל כיון שנראה כדם נדה ובעלי נפש מחמירים בזה.
האם רשאי להחמיר בכתם כלשהו- ששה קסג-הלכות קטנות-אסור להחמיר, ויש למחות באשה המחמירה, כיון שאין להחמיר בדבר שנתפרש בחז"ל להיתר. ורק בכתם אפשר להחמיר, כיון שכתם הוא ספק ודרך ת"ח להיזהר בבהמה שהורה בה חכם וע"כ אפשר להחמיר בכתם רק כשיעור גריס הנמוך ביותר כשיטות המחמירים, ואז יכולה גם לברך על הטבילה כיון דשויא נפשיה חתיכה איסורא. אך בפחות משיעור זה אין להחמיר וגם לא לברך.
האם צריכה לבדוק עצמה, כאשר מצאה כתם פחות מכגוע- ששה קסג- אין חיות לבדוק כלל. אולם כל שנראה דם ממש אלא שפחות מהשיעור או שנתגלה בבגד צבוע ובודאי בא מגופה טוב שתבדוק עצמה, וכ"ש שיש לבדוק לאחר כתם שביום הוסת כיון שיש ריעותא.




סעיף ו
האם שיעור כגריס ועוד נאמר גם על כתם בבשרה-מקילים-  ה"ה, רמבן, רשבא, רמבן- אין הבדל בין אם נמצא על החלוק או על בשרה.
ב"י מדיק בלשון הטור שאף הוא סובר ששיעור כגריס נאמר גם על בשרה מזה שכתב בהמשך לגבי טיפין טיפין "אבל אם הם על בשרה מצטרפים לכגריס"
מחמירים- אבל רמבם (ט,ו)- מה בין כתם הנמצא על בשרה לכתם הנמצא על בגדה, שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור, והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי שהוא מרובע שיש בו כדי תשע עדשות שלש על שלש היה פחות משיעור זה טהור, נמצא טיפין טיפין אין מצטרפות, היה ארוך הרי זה מצטרף. מה בין כתם וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין זה מחוור שהרי שאל רבי ירמיה על כתם שבבשרה טפין טפין מהו ואם אין לו שיעור מה שאל ועוד כי בדרך אחר נשנו במשנה חלוק למטה מן הצואר ובשרה כנגד בית התורפה ועל כולן אמרו תולה בכל דבר ועוד שקראוהו כתם ואם כדבריו שאינה צריכה שיעור אף היא טמאה ומונה לה מאותה שעה ואינו כן עכ"ל.
ה"ה מסביר הרמבם- שהרמבם למד בגמ' ) נז: הרואה כתם על בשרה, ספק טמא, ספק טהור, טמא. על חלוקה, ספק טמא, ספק טהור, טהור.) שאם אנו מסופקים בכתם פחות מכגריס האם הכתם בא מכינה או ממקורה, אז אם מצוי על בשרה- טמאה. ואם על חלוקה- טהורה. וכבר נפסק שספק בבשרה טמא.
ואילו הגמ- מסביר שהרמבם מחמיר בכתם שבגופה כיון שסובר שכל הגוף בדוק הוא אצל מאכולת.
דין ספק טהור, ספק טמא בכתם שנמצא על חלוקה ובשרה- גם לדעת הרמבם תולה בכל מה שיש לתלות (ט,כג).
ראש- סובר כמו רמבם, שבכתם על בשרה אפילו בפחות מכגריס –טמאה.
ד"מ ג-מחמירים בכתם שעל בשרה דוקא כשיש ספק אם בא מדם מאכולת או ממקורה, אבל כשיש ספק בכתם על בשרה שמא הוא ממכה או מבמקור, אז אפשר לתלות במכה, ואפילו אם הכתם גדול מכגריס, ואז דין כתם על חלוקה שוה לדין כתם שעל בשרה, אבל בכל ספק אחר אין תולין.
ר' ירוחם מקשה על דין הרמבם- מוכח בגמ' נח. ששאל ר' ירמיה לגבי צורת דם, כמו טיפין או כשיר וכו', היתה בכתם שעל בשרה, דאף שם שייך השיעור. ומתרץ ה"ה שאין שאלת ר' ירמיה מתיחסת לגודל הכתם, אלא האם אפשר לומר דכשיש צורה פלאית, אמרינן דבודאי לא בא מגופה, או שזה גם תלוי בגודל.
פסק שוע בדעת סתם כרשבא שאין הבדל בין בשרה לחלוק ובשיטת י"א את הרמבם
הא דבעינן שיעורא, בין בכתם הנמצא על חלוקה בין בכתם הנמצא על בשרה.  וי"א  שלא אמרו אלא בכתם הנמצא על חלוקה, אבל כתם הנמצא  על בשרה בלבד, במקומות שחוששין להם, אין לו שיעור.

באיזו שיטה נוקטים למעשה- שך י- להחמיר כרמבם. ומוכיח מהגמ' שהרי כתם ארוך שיש בו כגריס ועוד מצטרף כשנמצא על חלוקו (נט.) וכן נפסק בשוע וא"כ חייבים להסביר דכוונת הגמ' בנז: כשיש ספק בכתם שבבשרה, שמחמירים, היינו בפחות מכגריס. וכן משמע בתוס וכן דעת הג"מ בשם ר' שמחה. אולם בפת יג מביא דעת תוהש ט) וסדט יב המורים להקל כב"ח שפסק שגם בבשר צריך שיעור לטמא. ומסביר תוהש דדעת ב"י להקל כשיטת סתם, כדרכו בשוע, וכן סובר דאין קושית השך מגמ' מוכרחת, כיון שהבריתא בנז: עוסקת בספקות בכתמים כשיש צד לגריעותא ולטיבותא כגון: עברה בשוק טבחים ומצאה למטה מן החגור, או שמצאה למעלה מן החגור ונזדקרה.
ששה ו- אמנם דחו ראית השך וע"כ נפסק כדעה ראשונה אולם לחוש יג כתב כיון דאיכא פלוגתא אם משערים גריס כגודל כינה שבזמן השס או בזמננו, ע"כ אין להקל בבשרה אף לדעה ראשונה אלא בכינה המצויה אצלנו וכדעת היראים. ומוסיף ששה כי עפ"י הנסיון יש להחמיר בכתם שבבשרה מטעם הרמבם שבגוף אין שכיח מאכולת וגם בזמנינו אין שכיחות והמקובל לחוש לרמבם ורק ע"י צרוף מקילין.
כתם שנמצא בבשרה ועל בגדה לשיטת הרמבם- פת יד- סדט יג- סובר לשיטת המחמירים שבכל שיעור דם הנמצא על בשרה, יש לטמא, הינו בנמצא על בשרה בלבד, אבל אם נמצא גם על בגדה, לכו"ע תולה במאכולת בשאין שיעור גריס, ואפילו אם הכתם שבבגד אינו כנגד הכתם שבבשרה, שכו דרך חלוק להתהפך. אולם חווד י-סובר שגם במקרה כזה מחמיר הרמבם. ורעק הוכיח מהרמבם כסדט (ט,כג)
כתם על חלוק כנגד או"מ מצד פנים לרמבם- ששה ג- מקילין גם בזה, כיון שאין ברור שודאי בא מגופה.


סעיף ז
הרואה משנה נח: ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות; שחטה בהמה חיה ועוף, נתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העסוקין בהן, הרגה מאכולת - הרי זו תולה בה. עד כמה תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד כגריס של פול, ואף ע"פ שלא הרגה. ותולה בבנה או בבעלה. אם יש בה מכה, והיא יכולה להגלע ולהוציא דם - הרי זו תולה. מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע, אמרה לו: ראיתי כתם. אמר לה: שמא מכה היתה ביך? אמרה לו: הן, וחיתה. אמר לה: שמא יכולה להגלע ולהוציא דם? אמרה לו: הן. וטהרה ר"ע. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, אמר להם: מה הדבר קשה בעיניכם? שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר - אלא להקל, שנאמר (ויקרא ט"ו) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, דם ולא כתם. עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, עגול - טהור, משוך - טמא, דברי ר"א ברבי צדוק.
מתי יכולה לתלות דם בגודל תורמוס- בגמ'- הרגה מאכולת. הרגה - אין, לא הרגה - לא. מתני' מני? רשב"ג היא, דתניא, הרגה. תולה, לא הרגה - אינה תולה - דברי רשב"ג, וחכ"א: בין כך ובין כך - תולה. אמר רשב"ג: לדברי אין קץ, ולדברי חברי אין סוף. לדברי אין קץ - שאין לך אשה שטהורה לבעלה, שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת. לדברי חברי אין סוף - שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה, שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם. אבל נראין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס מדברי ומדבריהם, שהיה אומר: עד כמה היא תולה - עד כגריס של פול, ולדבריו אנו מודים. ולרבנן דאמרי תולה, עד כמה? אמר ר"נ בר יצחק: תולה בפשפש - ועד כתורמוס. ת"ר: פשפש זה, ארכו כרחבו, וטעמו כריחו, ברית כרותה לו - שכל המוללו מריח בו. ארכו כרחבו - לענין כתמים, טעמו כריחו - לענין תרומה, דתנן: או שטעם טעם פשפש בפיו - ה"ז יפלוט. מנא ידע - טעמו כריחו, ואכתי מנא ידע - ברית כרותה לו - שכל המוללו מריח בו. אמר רב אשי: עיר שיש בה חזירים - אין חוששין לכתמים. אמר ר"נ בר יצחק: והא דדוקרת - כעיר שיש בה חזירים דמיא.
ב"י- כיון דקי"ל כרחב"א ולא כרבנן, ממילא משמע שאין תולין בפשפש.
אבל הראש-אע"פ שאין הלכה כרבנן מכ"מ אם הרגה או הריחה פשפש, יכולה לתלות אם גודל הכתם עד כתורמוס, ודינה כמתעסקת בכתמים. אבל בסתם כתם אין תולין בדם פשפש כיון שפשפש לא שכיח.
וכן רשבא- במקומות בהם פשפשים, יכולה האשה לתלות כתמיה עד כתורמוס, ודינה כמתעסקת בכתמים.
נפקמ בין ראש לרשבא- ב"י- 1. במקום שיש פשפשין אבל לא הרגה ולא הריחה, לראש אין תולין ולרשבא- כן תולין.
 2.במקום שלא שכיח- לראש אם הרגה תולה, ולרשבא לא תולה.
אולם מסכם ב"י- יתכן שאין נפקמ, היכן שיש הרבה מאוד פשפשין, ואף הראש יסכים שתולה אע"פ שלא הרגה.
ב"י בדעת הרמבם- מה שהרמבם לא הזכיר דין פשפש, כיון שסובר שדינו כמו שנתעסקה בכתמים, כיון שהגמ' לא הזכירה להדיא שתולין בו- כאשר אין סיבה למקור הדם.
ואילו ה"ה בדעת הרמבם- מה שהרמבם לא הזכיר דין פשפש, כיון שסובר כרחבא באופן מוחלט, ואין תלוי כלל בהריגת הפשפש, כיון שאם הורגים פשפש מיד ריחו נודף, ומרגישים בו מיד, ולכן לא מצוי שיהרג פשפש מבלי ידיעה ולכן א"א לתלות בו.
צורת כתם הנגרם מפשפש- הרואה נח: ת"ר פשפש זה ארכו כרחבו,
רשי-  לענין כתמים - דאי הוה כתם ארכו כרחבו אפילו יותר מכגריס תלינן בפשפש.
ומקשה ב"י,  על הרשבא -איך תולה הרשבא בסתם בפשפש, הרי זה תלוי אם יש רבוע בכתם. ומתרץ שהרשבא סובר שהבריתא (ארכו כרחבו) אליבא כחכמים, רק היכן שיש מעט פשפשין ואז צריך הוכחה שארכו כרחבו, אבל באתר דשכיחי, אפילו אין ארכו כרחבו, יכול לתלות בפשפש. וכיון דקי"ל כרחבא דאין תולין אלא באתר שכיח טובא, ע"כ גם בשאין ארכו שוה לרחבו, תולין.
הרגה פשפש או הריחה ריחו ומצאה כתם יותר מתורמוס- סברה להחמיר- מדין 2 נשים שהתעסקו בצפור אחת שיש לה דם בשעור סלע, ונמצא על כאו"א מהן, דם בשעור סלע, שברור שטמאות, וא"כ ה"ה כאן, ואין להקל ולומר שמא נהרגו כמה פשפשין יחד.
סברה להקל בהריחה- אמנם בהריגה אין להקל בכתם יותר מכתורמוס , אבל אם הריחה ריחו, אפשר לתלות בכתם כיון שיתכן שהיו מספר פשפשין.
ומסכם ב"י- אין נראה להקל בדבר, שהרי גם במיטות שיש בהם הרבה כינים, תולין בשעור אחיד, ואין אומרים שיתכן שנתמעכו הרבה כינים.
פסק שוע כראש
אם הרגה  פשפש או הריחה ריחו, תולה בו  עד כתורמוס (פירוש מין ממיני הקטניות שהוא מר ובלע"ז לופינו).

האם  תולין בפשפש היכן שהוא שכיח אלא שלא הרגה ולא הריחה-טז ט-משמע בשוע שרק בהרגה או הריחה יכולה לתלות, וכן משמע ברמבם דלא שייך שכיחות בפשפש, ומכ"מ כיון שהרשבא מקל להדיא, ואף הראש מקל לתלות היכן שפשפשים שכיחים, לכן במקום שפשפשין שכיחים יש להקל בכתמים ולתלות עד כתורמוס. וכן כתב השך יא שהראש יקל היכן שהם מאוד שכיחים וכן כתב ר' ירוחם שהיה תלמיד הראש ומבסס דבריו על הראש.
דין כתם תורמוס ועוד- פת לו- סדט טו- בסע' כו קי"ל דאם נתעסקה בכגריס ומצאה 2 גריסין תולה הגריס השני בכינה, ולכאורה ה"ה אם מצאה מעל תורמוס, שהיכן שנתעסקה בתורמוס, ואת התוספת יכולה לתלות בכינה ומשאיר בצ"ע.
האם שעור פשפש הוא מדין תליה או מדין לא גזרו כמו בכתם- ששה א- בסע' ה' הובאה נפקמ לגבי שעור הכתם, האם אומרים שגריס זה שעור שתולין בו כיון שהיו כינים בגודל הזה, ואז ממילא כיום שאין כינים כאלה אין תולין, אלא במצוי, או אולי גריס הוא שעור שבו לא גזרו חכמים, וא"כ גם כיום אפשר לטהר בכתם כגריס כדעת חת"ס . אולם בפשפש לכו"ע הקולא היא מאחר ותולין בו, וא"כ כיום כיון שהפשפש קטן אף משעור גריס א"א לתלות בפשפ כלל וא"כ סע' ז' אינו למעשה כלל לפי חת"ס. (לשיטת היראים שגודל כינה הוא כפי זמננן, יש קולא כיון כיון שפשפש כיום גדול מכינה).



סעיף ח
מקור א'- משנה הרואה ...עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם עגול- טהור. משוך –טמא. דברי ר' אליעזר בר' צדוק.
ובגמ' נט. –עד שהוא נתון. איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דר"א ברבי צדוק, או לא? תא שמע: כתם ארוך - מצטרף, טפין טפין - אין מצטרפין. מני? אי רבי אליעזר בר' צדוק - למה לי צירוף? האמר: משוך כל שהוא - טמא! אלא לאו - רבנן, שמע מינה: פליגי. לא, לעולם ר' אליעזר ברבי צדוק, וכי אמר רבי אליעזר ברבי צדוק - בעד, (דמשוך שכלשהו טמא) אבל בכתם - לא. ת"ש, דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק. הלכה - מכלל דפליגי, שמע מינה.
ומסקנת גמ' (נט.)-1. אם הכתם משוך, הרי הוא מטמא לפי ר"א בר' צדוק, אף בפחות מכגריס, דוקא כאשר הוא על עד שבודקת בו. אבל אם הוא משוך על החלוק בעינן שיהיה שעור כגריס ועוד.   2. טיפין טיפין טהורים.
מקור ב'- משנה נז:- הרואה כתם... על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מבחוץ טהורה.
ובגמ' נח.- על שוקה ועל פרסותיה מבפנים וכו'. מבפנים עד היכא? אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק. איבעיא להו: מקום חבק כלפנים או כלחוץ? ת"ש, דתני רב קטינא: עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים. רב חייא בריה דרב אויא מתני לה בהדיא, אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים. בעי רבי ירמיה: כשיר מהו, כשורה מהו, טיפין טיפין מהו, לרוחב ירכה מהו? ת"ש: על בשרה ספק טמא ספק טהור - טמא. על בשרה - מאי לאו כי האי גוונא? לא, דלמא דעביד כרצועה.
מסקנת הגמ' (נח.)- כתם בצורה מוזרה אין מטמא, כיון דמוכח שלא בא מגופה, ומה שספק בבשרה שמטמאין הכוונה לכתם שהוא כרצועה, ומפרש רשי שהוא לאורך הירך, דהיינו אורחיה שנופל ושותת.
אולם דעת רשבא והראבד- מסקנת הגמ נח. אינה להלכה, כיון שהגמ' השתמשה בלשון "דלמא", וע"כ להלכה אין הבדל בין רצועה ובין שיר וטיפין טיפין, וכולם טמאים-מדין ספק כתם שעל בשרה.
דין טיפין טיפין- שיטת הראבד וחכמי צרפת- בנח. מדובר בטיפין ולענין צירוף כגריס שאז מטמאים. ואין סתירה לגמ' נט. שטיהרה בטיפין כיון שאין מצטרפין, משום שבנט. מדובר בחלוק, אבל בנח. מדובר בבשרה ולכן מטמאין.
שיטת רשבא- בנח. אין מדובר בטיפין קטנים וכן אין מדובר לענין צרוף, אלא מדובר בטיפין גדולים יותר מכגריס ונושא הגמ' הוא דין כתמים גדולים מכגריס ועוד, בעלי צורה משונה ומיקומם של הכתמים. ובזה סובר הרשבא שטמאים בנגוד למסקנת הגמ' (ואילו בריתא של נט. מדברת בטיפין ולענין צירוף לשיעור כגו"ע בין בגופה בין בבגדה)
מוכיח הרשבא מרבו  (ר' יונה) נגד הראבד, שאדרבא טיפין טיפין בבגד, חמור יותר מבבשרה- שהרי בבריתא בנט. נאמר להדיא שאין כתמים מצטרפים ומשמע דאע"ג שאינם מצטרפים, מכ"מ אם יש באחד הכתמים כגריס ועוד, האשה טמאה,  וא"כ מה מסתפק ר' ירמיה אם יש לכתם צורה משונה כשל טיפין טיפין, הרי כל שיש בו כגריס ועוד טמא, ומכאן מוכיח ר' יונה שאם הטיפין על חלוקה דווקא אז יש להחמיר ולצרף, כיון שדרך הבגד להתהפך בזמן השכיבה, ולכן כל פעם נפלה טיפה במקום אחד בבגד, אולם אם הטיפין טיפין בבשרה, אין  צריך להחמיר ולצרף כי אין האיברים כמו בגד המתהפך.
ומסכם הרשבא- מכ"מ כיון שאין הפרש בין בשרה לחלוקה, לכן הדין שאם יש טיפין טיפין לעולם אין מצטרף, אבל אם יש בכתם אחד יותר מכגריס מטמא בין על חלוקה בין על בשרה.
צורת כתם כשורה- ראש- טיפות המסודרות כשורה, דאם הם מחוברות זהו רצועה. (ק"ק- רשי מפרש שזה מאונך)
רשבם- מדובר שמסודר בטורים אנכיים מקבילים.
צורת טיפין טיפין- ראש- טיפות שאינן מסודרות, אלא מעורבין.
רשבם-טיפין המסודרות, כשורה או כשיר.
הבדל בין כתמים על בשרה לחלוקה- טיפין טיפין אין מצטרפים- ראש- דוקא אם הטיפין על הבגד, אין מצטרף כיון שיכולה לתלות בכינים, אבל בבשרה לא תולין בכינה. לא מובן- ראה דעת ב"י בראש לקמן
הדין בצורות מוזרות כשיר ושורה וטיפין טיפין-ראש-נשאר בספק, מצד אחד יש להקל כיון שמדובר בכתמים. וי"א להחמיר ולכן לשון הבריתא ארוכה "ספק טהור ספק טמא" ולא נקטה בלשון "ספק טמא" -לאשמועינן חידוש שאף שיש גם צד לטהר, כיון שעשוי כשורה וכו'.
הפסיקה במח' רשבא וראבד לגבי טיפין טיפין- טור פסק כראבד. והב"י מסיק שהראש סובר כרשבא שהרי הסביר את הסוגיא (נח.) כרשבא. וכן הרמבם (ט,ט)- הכתם הנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או עגול, או שהיו טפין טפין או שהיה אורך הכתם על רוחב יריכה, או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה הואיל והוא כנגד בית תורפה הרי זו טמאה, ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה שכל דם הנמצא במקומות אלו מחמירין בו אע"פ שהוא ספק.
פסק שוע בדין צרוף טיפין טיפין כרשבא בדעת סתם שאין מצטרפים וכראבד בדעת י"א
אם אין בכתם במקום אחד כגריס ועוד, אע"פ שיש שם  טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהם יותר מכגריס, טהורה, שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכנה עד שיהא בו כגריס ועוד במקום אחד. וי"א  דהני מילי כשנמצאו על חלוקה, אבל אם נמצאו על בשרה, מצטרפין לכגריס ועוד.

האם מ"ד בעינן שיעור כגוע אף בדם הנמצא על בשרה (סע' ו) חולק על שיטת י"א כאן- שך יג-אפילו למ"ד שאין לחלק בשעור לטמא בין בגד לבשר, מכ"מ יתכן שסוברים שאם יש טיפין טיפין, בבשרה הם מצטרפים לשיעור לטמא. אבל לסברת הרמבם בסע' ו' אף בלא צירוף טמאה.
כתמים על הכפפות המתחברים לכתם אחד כאשר קופצים את היד, ומופרדים כאשר פושטים את היד-פת טז-בינת אדם-אם חלקי הכפפה לא תפורים פשוט שלא מצטרף, כי כל חלק עומד בפ"ע ,ואף אם תפורים צ"ע כיון שסו"ס יש אויר ביניהם. ואילו ששה ג' מחמיר כיון שהכל נראה כאחד ורק צורת הבגד גורמת להפרדה, כלומר צורת הבגד היא שמונעת את חיבור הטיפות, וכ"ש שיש להחמיר אם בא כנגד או"מ בבגד התחתון שיש בו קפלים או תפירות שמפרידות את הטיפות.
טיפות דם ברצף עם הפסקות ביניהם-ששה ב- אף שנראה שהם ברצף אחד ורגלים לדבר שבאו מאותו מקור אפ"ה כל שאין קשר ביניהם אין מצרפים. ואם יש קשר דק ביניהם הצמח צדק פסק להקל וששה מחמיר.
כמו מי נפסק להלכה- ששה ד- הלכה כי"א עפ"י בח וסדט טז. שטיפין טיפין על בשרה מצטרפין לשיעור כגוע. ומובא בחווד יא דאף שהטיפין מרוחקים אחד מן השני מצרפים, כיון שאין שכיחות מאכולת בגופה, אולם אם נמצא ב-2 מקומות בגוף כגון 2 הרגליים יש מחלוקת אם מצטרף ודעת ששה להקל בעת הצורך.



סעיף ט
פסק שוע כרשבא ורמבם שאף שיש לכתם צורה משונה מכ"מ כיון שהוא כנגד בית התורפה, מחמירים בו מספק
כתם הנמצא על בשרה, שהוא ארוך כרצועה או עגול, או שהיו טיפין טיפין, או שהיה אורך הכתם על רוחב יריכה, או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה, הואיל והוא כנגד בית תורפה (פי' גנאי הוא והוא כנוי לערוה), טמאה, ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה.

האם מדובר כאן בכתם הגדול מכגריס או קטן מכגריס- שך יד מביא את קושית הבח על השוע. השוע פסק את לשון הרמבם שבהלכה' ט. ונשאלת השאלה האם מדובר כאן בכתם הגדול מכגריס או קטן מכגריס. ואם נפרש שמדובר בכתם פחות מכריס, וכך אמנם הבח טוען שהב"י פירש את דעת הרמבם בהלכה ט' יוצא, שאע"פ שיש צורה מוזרה בכתם פחות מכגריס, יש לטמא, וא"כ כשיש כתם רגיל פחות מכגריס שיש לטמא, וא"כ מדוע כותב השוע בס"ח 2 דעות לגבי ,האם טיפות מצטרפות, והלא דעתו שכל שעל בשרה, אף פחות מכגריס יש לטמא!?
לעומת זאת אם נסביר לשון הרמבם שבהלכה ט' כמו שיטת הרשבא, שמדובר בכתם שגדלו מעל גריס, אז יוצא שמתחת לגריס, יהיה טהור, וכמו הרשבא וא"כ דין כתם פחות מכגריס שעל הבשר דינו ככתם פחות מכגריס שעל החלוק וזה לא יתכן שכן: א..הרמבם כתב להדיא שיש חילוק בין בשר לחלוק (ט,ו) . ב .אם רק כתם פחות מכגריס מטמא, אז יוצא שאפילו הרבה טיפות, כל שאין באחת כגריס, טהור, וא"כ מדוע מביא השוע 2 דעות בס"ח הרי בסע' ט' מכריע כדעה ראשונה  {יש להעיר כי א' וב' הנל לא ברורים כ"כ בדברי השך והבח} ומתרץ השך שמה שפסק שוע את לשון הרמבם , אין ללמוד מזה לגבי גודל הכתם, ובאמת, אין כוונת השוע בסע' ט' לדון בגודל הכתם כלל, אלא רק לפסוק דין "צורה משונה". ומה שב"י לכאורה פירש את הלכה ט' ברמבם שזה פחות מכגריס, אומר השך שכוונת הב"י לא היתה לפרש את הלכה ט' ברמבם, אלא הלכה ו', ואילו ב"י לא התיחס לגודל הכתם בסע' ט'. ולמסקנת השך יוצא שבסע' ט מדובר ביותר מכגריס.
מה שטעה הבח, הוא בזה שחשב שהב"י כותב שהרמבם (ט,ט)סבור שפחות מכגריס מטמא, אולם ב"י התכון לכתוב שהרמבם (ט,י) סבור כן אבל בט' אין דעת שוע לחשוב כן.


סעיף י
דין כתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה- מקור 1. נט: משנה- השאילה חלוקה לנכרית או לנדה - הרי זו תולה בה. ג' נשים שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם - כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן, או על האיצטבא של מרחץ - רבי נחמיה מטהר, שהיה רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה - אינו מקבל כתמים.
ובגמ' ס:- שלש שלבשו כו' שהיה ר' נחמיה כו': אמר רב מתנה: מ"ט דר' נחמיה - דכתיב (ישעיהו ג') ונקתה לארץ תשב, כיון שישבה לארץ - נקתה. אמר רב הונא אמר רבי חנינא: מטהר היה רבי נחמיה אפילו באחורי כלי חרס. פשיטא! מהו דתימא: ליגזור גבו אטו תוכו - קמ"ל. אמר אביי: מטהר היה ר' נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על שלש, דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב: הלכה כר' נחמיה. אמר ליה רב נחמן: אבא תני מעשה בא לפני חכמים וטמאום, ואת אמרת הלכה כרבי נחמיה? מאי היא? דתניא: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד, ונמצא דם תחת הפנימית - שתיהן טמאות, תחת החיצונה - החיצונה טמאה, והפנימית טהורה, בינתים - שתיהן טמאות. היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי, ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור, ובא מעשה לפני חכמים - וטמאום. תנאי היא, דתניא: ר' יעקב מטמא, ורבי נחמיה מטהר, והורו חכמים כרבי נחמיה.
מקור 2. הרואה נז: אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה, ומצאה דם עליה - טהורה, שנאמר (ויקרא טו) בבשרה - עד שתרגיש בבשרה.
ובגמ' נח.ר' אשי אמר שמואל הוא דאמר כר' נחמיה.
ראבד- אין הלכה כנחמיה.
ואילו ר"ח, רמבם (ט,ז), רשבא, ראש- הלכה כר' נחמיה.
שיש לטהר כתם הנמצא במקום שאינו גורם טומאה- שהרי ר' נחמיה מטהר כתם הנמצא באחורי כלי חרס.
רשי- אטו תוכו - דדבר המקבל טומאה הוא ומקבל גזרת כתמים לטמא אשה מדרבנן.
שיש לטהר כתם הנמצא בחפץ שיכול לקבל טומאה, אלא ששיעורו של החפץ גרם שלא יקבל טומאה- מזה שמטהר ר' ירמיה כתם שעל מטלניות שיש בהן פחות מ-ג' על ג'.
כתם הנמצא על בגד צבוע- האשה סא: ת"ר, בגד צבוע - מטמא משום כתם, רבי נתן בר יוסף אומר: אינו מטמא משום כתם, שלא תקנו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן. תקנו? מאי תקנינהו? אלא שלא הותרו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן. הותרו - מכלל דאסירי? אין, דתנן: בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בקשו לגזור על בגדי צבעונין, אמרי: הא עדיפא - כדי להקל על כתמיהן.
רשי- להקל על כתמיהן - שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור.
רמבן- פסק כת"ק.
רמבם פסק כר' (יו)נתן. (ט ,ז)-כתם שנמצא ע"ד שאינו מקבל טומאה טהור ואינה חוששת לו, כיצד ישבה על כלי אבנים כלי אדמה וכלי גללים או על עור הדג או על כלי חרש מגבו או על בגד שאין בו ג' אצבעות על ג' אצבעות ונמצא עליהן דם טהורה, אפילו בדקה הקרקע וישבה עליה ונמצא כתם על הקרקע כשעמדה הרי זו טהורה, שכל שאינו מקבל טומאה לא גזרו על כתם שימצא בו, ולא במקבל טומאה אלא א"כ היה לבן אבל כלי צבעונין אין חוששין לכתם הנמצא בהן, לפיכך תקנו חכמים שתלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מדין הכתמים.
ראש- כרמבם כי בכתמים שומעין להקל.
רשבא- אע"פ שבכתמים שומעין להקל, וכמו הרמבם, מכ"מ המחמיר בדברים אלו ת.ע.ב.
מקשה ב"י על לשון הרמבם- שלכאורה כתב הרמבם שהיתה "תקנה" שילבשו צבעונין, והלא מוכח מהגמ' שרק "התירו" , ומתרץ בגרסה אחרת שהיתה לרמבם, או שמפרש בגמ' שלאחר שחכמים נשאו ונתנו בזה, החליטו לתקן בגדי צבעונין כדי להקל על הכתמים.( ואכן הרמא תיקן לשון שוע  וכתב דלבישת בגד צבוע היא עצה טובה-ששה ח.)
פסק שוע המקרים בהם אין טומאת כתמים
כתם שנמצא על דבר   שאינו מקבל טומאה,  לא גזרו עליו. כיצד, בדקה קרקע עולם (או  בית הכסא שאינו מקבל טומאה), (מרדכי ה"נ בשם סמ"ג וסמ"ק)  או כל דבר שאינו מקבל טומאה, וישבה עליו ומצאה בו כתם, וכן כתם שנמצא על  בגד צבוע,  טהורה. (לפיכך,  תלבש האשה בגדי צבעונין, כדי להצילה מכתמים) (הרמב"ם ובגמרא פרק האשה).

מהם הדברים שאינם מקבלים טומאה-רמבם הלכות כלים (פר' א-ג)-
ששה קיא –צמר ופשתים מטמא ג*גאצבעות אבל שאר מינים ג*ג טפחים (שבת כו:, כז.) אא"כ יוחדו לתשמיש שאז דינם כצמר.
חפץ שלא מקבל טומאה, ואעפ"כ נטמא מכתמים-שך טז-המשתיתא אינו מקבל טומאה, אולם מקבל טומאת נגעים וכל שמקבל טומאת נגעים מקבל טומאת כתמים ומטמא האשה.
כתם המצוי על דבר שאינו מקבל טומאה, ואותו חפץ מונח על חפץ אחר המקבל טומאה- פת יז- סדט צג- כיון שהחפץ התחתון נטמא מדין משא, ה"ה שהאשה טמאה. ובששה ב מובא דלדעה זו אם נמצא דם על צואה המונחת בעביט המקבל טומאה- האשה טמאה. ועוד מובא בששה ב כי לפי עקרון הסדט אם מקנחת בנייר ומוצאת דם הרי שאף שהנייר אינו מקבל טומאה מצד גודלו, מכ"מ האשה טמאה כיון שיד האשה מקבלת טומאה, וא"כ בכל קנוח היא נטמאת וזה בנגוד לשוע בסע' זה, וע"כ האחרונים לא סוברים כסדט וע"כ אם הכתם מצוי על שאינו מק"ט אין החפץ התחתון נטמא. וכן פסק ששה (קי) שצואה שעליה דם טהור. ולא רק משום שהוא ספק מטחורים אלא טהור גם כשאין טחורים.
כתם המצוי על בנין מחובר-פת יז- תוהש יג- כיון שבנין מקבל טומאת נגעים לשיטת התוס והראש, ה"ה שכתם עליו יטמא, אולם כו"פ ט וכן סד"ט יט חולקים. ומסביר בששה (קעב) כי החולקים סוברים שבנגעי בתים צריך תנאים נוספים כדי שתהיה טומאת נגעים כגון שהנגע יהיה ב2 או ב3 אבנים.
קשר בין טומאה דרבנן לטומאת כתם- הנובי-פת יז- מה שמקבל טומאת דרבנן מקבל טומאת כתמים.
האם נייר מקבל כתמים- נובי- פת יח-ניר שלנו מקבל כתמים, דלא גרע מלבדים המקבלים טומאה. ואף שגדול אחד הקשה עליו שהרי הרמבם הלכות כלים (ב,א) כתב להדיא שניר אינו מקבל טומאה, כיון שאינו דומה לבדים משום פנים חדשות באו לכאן ,ותירץ בנו של הנובי (שיבת ציון) שיש לחלק בין נייר שלנו העשוי מבלויי בגדים או עשבים שהוא מעשה לבדים, המקבל טומאה, לבין נייר שבדורות הקודמים הנעשה מעצים, שאינו מקבל טומאה. אולם סד"ט יט סובר שאין חילוק בין נייר שלנו לנייר שבזמן הש"ס אף ששלנו עשוי פשתן כיון שעבר טחינה ופנים חדשות באו לכאן. וכן פסק חת"ס שהכתישה והמסה במים, הפכו לפנים אחרות ואין עליהם דין צמר ופשתים, וע"כ בכתמים הנמצאים על נייר מקילים. אולם בבדיקת עד נייר שאינו בדוק, אף שלעד שאינו בדוק יש דין כתם, מכ"מ בזה יש להחמיר.( כיוון שיד מקבלת טומאה. אולם בכתם רגיל על נייר דעת חת"ס להקל-ששה ג)
שמשה מיטתה ומצאה דם על שאינו מקבל טומאה או בגד צבוע- פת יח- סדט טו-מצד אחד טהורה דאינם מקבלים טומאה, מכ"מ יש ספק דאו' שמא היתה הרגשה וסברה דהרגשת שמש ויש לטמאה.
הטילה מ"ר ומצאה בסמוך כתם- פת יז- טהורה. וששה קע מוסיף דמדובר שנמצא זמן מה לאחר הטלת מ"ר אך אם יוצא עם מ"ר נידון בקצ"א.
דין כתמים של אשה שוטה שנמצא על בגד צבוע-סדט יח- לעיין שם.
כיצד מוצאין כלי מתורת מקבל טומאה- פת יט- הנובי- א. קביעת כלי בקרקע- מרדה שנקבע בבית הכסא. ב. עשיית חור גדול בכלי-ואף שראוי למלאכתו הראשונה, כדין המרדה שלא קבעוהו אלא עשו בו חור.
כתם המצוי על אריג הצבוע מנומר-פת כ-מעיל צדקה-כל צבע שאינו לבן אינו מטמא. כתם על נימור אינו מצטרף להיות כגריס ועוד, אולם מצרף 2 כתמים המצויים על לבן. וחווד ט מחמיר שכתם על מנומר מצטרף לכתם שעל הלבן., וכן מכריע ששה ו.
יש מחמירים שאין בגד צבעוני מציל מכתמים- פת כא-דגמ"ר תמה ששוע לא הביא דעת הג"מ (ט,ו) בשם ר' שמחה וראבן ורמבן שסוברים שבגד צבעוני מציל בכתמים דוקא לענין טהרות אבל לא לבעלה ואף הרשבא סיכם והמחמיר ת.ע.ב.. ובתשובה מאהבה כתב שאחרי שרוה"פ הקלו, אין להחמיר בכתם העומד בפ"ע, ומכ"מ יש לצרפו לכתם שעל חלקו הלבן של האריג. ובשות חת"ס דחה דעת ר' שמחה דמצאנו שלבעלה קל יותר מטהרות, ומכ"מ מקילין דווקא בבגד שעל החלוק אבל בחלוק צבעוני, הסמוך לבשר אין להקל. אולם האחרונים תמהו על החת"ס דהרי סתם כתם הוא תמיד ליד הבשר ואדרבה כך מיעצים ללכת בימי טהרתה והסכמת האחרונים להקל וכן פסק חזו"א (יו"ד פט) .וששה מוסיף שבבגד צמוד לגוף נראה כתם יותר מכגריס ונראה שהוא דם ממש יש לחוש  להחמיר.
האם יכולה ללבוש צבעוני כדי שלא תטמא בשעת וסתה- פת כב- עמודי כסף-אינה יכולה ללבוש בימי נידתה ובימי ליבונה ( אלא רק בימי טהרתה), ופת מקל דרק בג' ימים ראשונים לליבונה א"א לתלות עפ"י שך סימן קצו סקי"ג.ובששה ט מובא דבמקרים חריגים ועפ"י הוראת חכם כגון היכן שאינ היכולה להטהר לבעלה מתירים הגד צבעוני למעט יום א של ז"נ.
קנוח בנייר- ששה ג-אם הקנוח אינו לאחר הטלת מ"ר (דקה) מקילין דהוי כתם אבל אבל קנוח בסמוך יש לחוש משום דתלוי במח' חווד א וסדט צג אם חוששין להרגשה ומכ"מ שאין מסתכל בניר לאחר קנוח צרכים והטלת מ"ר דגורם קלקול ללא צורך אלא שאם הסתכלה ומצאה כתם אין להקל.
סוגי אריגים שאינם מק"ט- ששה קע ניילון . צמר גפן-מהתורה אינו ממק"ט ואם ארוג שתי וערב מק"ט אך צמר גפן שלנו לכאורה אינו מק"ט , ואם הניחה באו"מ ונמצא כתם טהורה, ולמעשה יש להחמיר. שאר בגדים סינטטים- טהורים כשרוב עשוי מחומר שאינו מק"ט. ואם מיוחד למדרס יש לחוש.
כתם יותר מכגוע ביום הוסת על בגד צבוע או שאינו מק"ט- ששהקע- בע"נ מחמירים על עצמם בזה.
מראה דם גמור המצוי על בגד צבעוני- רשי כתב שלא גזרו בבגד צבוע מאחר ואין ניכר כמראה דם גמור ובדכ"ת סב הסיק שאם נכר מראה דם גמור יש להחמיר אבל בששה קע דוחה משום שרשי התכוון לומר שהכתם לא ניכר כמו על רקע לבן, וע"כ אינו כמראה אדום גמור, וכן מוכיח מראשונים. אולם בצבע בהיר כמו צהוב בהיר מחמיר ששה כיון שצבעים אלא אינם גורמים שנוי במראה הדם והוא ניכר בהם כמו בלבן. ולגבי בגד לבן שהושחר מלכלוך וצבעו כאפור, דינו כצבוע.
האם יש נפקמ בין צבוע בידי אדם לצבוע בידי שמים- ששה קע- האחרונים נסתפקו ומכריע לדינא שאין הבדל.



סעיף יא
יאא-כתמים בגוף שאינם מטמאים- הרואה נז: משנה הרואה כתם על בשרה, כנגד בית התורפה - מטמאה, ושלא כנגד בית התורפה - טהורה. על עקבה ועל ראש גודלה - טמאה. על שוקה ועל פרסותיה, מבפנים - טמאה, מבחוץ - טהורה, ועל הצדדין מכאן ומכאן - טהורה. ראתה על חלוקה, מן החגור ולמטה - טמאה, מן החגור ולמעלה - טהורה. ראתה על בית יד של חלוק, אם מגיע כנגד בית התורפה - טמאה, ואם לאו - טהורה. היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, כל מקום שנמצא בו כתם - טמאה, מפני שהוא חוזר. וכן בפוליוס.  

רשי-הרואה, כנגד בית התורפה - אותו מקום דאיכא למימר דם מאותו מקום נפל להתם וטמאה. על עקבה ועל ראש גודלה טמאה - ראש גודלה של רגל. מבפנים - בין שני שוקים כל גובהן מן הארץ. מבחוץ - מכאן ומכאן. צדדים - אחורי השוק כל גובהן כנגד העקב ולפניו כל גובהן כנגד הרגל. מן החגור ולמטה - כנגד בית התורפה הוא. אם מגיע כנגד בית התורפה - כגון שנמצא בראש בית ידה סמוך ליד שפעמים שפושטתן מזרועה ונופל כנגד מטה. שלא כנגד בית התורפה - כגון שנמצא סמוך לכתפה. שהוא חוזר - פעמים שראש החלוק נהפך כלפי פניה שלמטה. וכן בפוליוס - מעפורת שמתכסה בו אירי"ל בלע"ז.

כתם שלא כנגד בית התורפה -רשבא-טהורה כיון שא"א שנטף לשם מן התורפה, ואין חוששין שהביאה דם לשם בידה כי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום (נח:)
כתם על ראש גודלה- נח: בשלמא עקבה - עביד דנגע באותו מקום, אלא ראש גודלה מאי טעמא? וכי תימא: זימנין דנגע בעקבה, ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום? והתניא: היתה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות - תולה, על כתפה שאינה יכולה לתלות - אינה תולה, ואין אומרים שמא בידה נטלתו והביאתו לשם! אלא: שאני ראש גודלה, דבהדי דפסעה עביד דמתרמי.
רשבא- לרבותא נקט ראש גודלה וכ"ש שאר הרגל.
על שוקה ועל פרסותיה- נח. מבפנים עד היכא? אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק. איבעיא להו: מקום חבק כלפנים או כלחוץ? ת"ש, דתני רב קטינא: עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים. רב חייא בריה דרב אויא מתני לה בהדיא, אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים.
רשי- עד היכא - קרוי פנים מעובי השוק ולא אמרינן צדדין נינהו. עד מקום חבק - ספק וכמדומה לי שהוא קפץ הירך והשוק שקורין יירי"ט וקאמר עד מקום שהוא מתחיל קרוי פנים וחבק היא מתיחת הגידין שחובקין הירך והשוק יחד סמוך לאותו קפץ כמו (שבת דף סד) את הקילקי ואת החבק.
ראש בפרוש רשי- צד מערבי של רגל ימין מהפרסות עד אותו מקום. (צפון =ראש הדף)
ערוך- פרוש 1-מקום לולאות של סנדלים.  פרוש 2-קטעי הבשר שנדבקים אחד לשני בכפיפת שוק על ירך.
אולם ב"י מקשה על פרוש 2 בערוך-  דלא יתכן שצד דרומי של רגל ימין יהיה מקום פנים ואילו צד מערבי של רגל ימין יהיה חיצוני דזה סותר המשנה.
ולכן הרשבא מפרש בערוך- והחידוש הוא שדינו "כלפנים" הוא דוקא הצד הדרומי של הרגל שמדובק כאשר יושבים על הברכיים אולם הצד הדרומי של הרגל שאינו נושק מקרי חיצוני.
רמבם (ט,ח)- לא בכל מקום שנמצא הדם על בשרה תטמא משום כתם עד שימצא כנגד בית התורפה, כיצד נמצא על עקיבה טמאה שמא נגע בבית תורפה בעת ישיבתה, וכן אם נמצא על שוקה או על פרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדבוק רגל לרגל ושוק לשוק הרי זו טמאה, נמצא על ראש גודל רגלה טמאה שמא נטף מן החדר על רגלה בעת שהלכה, וכן כ"מ שאפשר שינתז עליו דם נדתה כשתהלך ונמצא שם דם טמאה, וכן אם נמצא הדם על ידיה אפילו על קשרי אצבעות ידיה טמאה שהידים עסקניות הן, אבל אם נמצא הדם על שוקה ועל פרסותיה מבחוץ או מן הצדדין ואין צריך לומר אם נמצא מן הירכים ולמעלה הרי זו טהורה שאין זה אלא דם שניתז עליה ממקום אחר.
וכלשון הרמבם פסק הטור. ומסביר ב"י דפרוש הרמבם מיושב היטב ועדיף על רשי והערוך.
הגדרות חבק ומקום החבק-  ב"י מסיק שמקום החבק הוא מקום המדובק ממש. וחבק הוא מקום גבול סוף מקום חבק מצד זה ומצד זה שהוא נראה מבפנים ומבחוץ, ודינו כלפנים.
על קשרי אצבעותיה- הרואה נח. והתניא נמצא על קשרי אצבעותיה טמאה מפני שידיים עסקניות הן.
רשי- על קשרי אצבעותיה - היינו גב היד.
רשבא בשם רבו- כתם על קשרי אצבעות מטמא דוקא אם בדקה ולא נטלה ידיה אח"כ, אבל בסתם אין מטמא בכתם, כיון שאין נוגעת שם בלא מתכוון ,כיון שאין מעונינת לטנף את ידיה, ואין חוששין שמא נגעה ולאו אדעתיה.
אולם הכרעת הרשבא- לטמא כתם שעל קשרי אצבעותיה, כשאר ראשונים דשמא כשנגעה במקום בגוף, ניתז לשם דם מהמקור ובא על קשרי אצבעותיה, ואע"פ שלא ידוע שנגעה במקום התורפה.
ומוסיף פת כג) בשם סדט כו)  שדוקא מן הסתם חוששים שמא נגעה בידה במקום שאפשר ליפול דם מן המקור אבל אם אומרת שברי לה שלא נגעה היכן שיכול ליפול דם מן המקור-טהורה.
מוסיף ששה ג- שכל הנל הוא כאשר הולכת בלי בגד צמוד לגוף, אבל אם הולכת בבגד צמוד לגוף נראה דטהורה אם לא הורידה אותו ומשאיר בצ"ע.
למעלה ממקום התורפה בבשר- רשבא-בסתם פשוט שטהורה, דאין מחזיקים טומאה ממקום למקום, ובסתם אין חוששת שנזדקרה. אבל אם יודעת שנזדקרה, טמאה בכל מקום למעלה.
עברה בשוק של טבחין או נתעסקה בכתמים- מקור 1 נז:- אמר מר: על בשרה, ספק טמא ספק טהור - טמא; על חלוקה, ספק טמא ספק טהור - טהור. ה"ד? אי מחגור ולמטה - על חלוקה אמאי טהור? והא תנן מן החגור ולמטה - טמא! ואי מחגור ולמעלה, על בשרה אמאי טמא? והתנן ראתה דם על בשרה שלא כנגד בית התורפה - טהורה אב"א: מחגור ולמטה, ואב"א: מחגור ולמעלה. אי בעית אימא מחגור ולמטה - כגון שעברה בשוק של טבחים, על בשרה - מגופה אתאי, דאי מעלמא אתאי - על חלוקה מיבעי ליה אשתכוחי. על חלוקה - מעלמא אתא דאי מגופה אתא - על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי. ואיבעית אימא - מחגור ולמעלה - כגון דאזדקרה; על בשרה - ודאי מגופה אתאי, דאי מעלמא אתאי - על חלוקה איבעי ליה אשתכוחי, על חלוקה - מעלמא אתאי, דאי מגופה אתאי - על בשרה איבעי ליה אשתכוחי.
מסקנת הגמ' נז:-כתם שנמצא מחגור ולמטה על בשרה, ולא על חלוקה- עברה בשוק טבחים- טמאה.
כתם שנמצא מחגור ולמעלה על חלוקה, ולא על בשרה - הזדקרה- טהורה.
מקור 2- נח: ת"ר: לבשה שלשה חלוקות הבדוקין לה, אם יכולה לתלות - תולה, ואפילו בתחתון; אין יכולה לתלות - אינה תולה, ואפי' בעליון. כיצד, עברה בשוק של טבחים - תולה, אפילו בתחתון. לא עברה בשוק של טבחים - אף בעליון אינה תולה.
מסקנת הגמ' נח:-אם עברה בשוק טבחין יכולה לתלות, אף אם מצאה כתם רק על חלוקה הפנימי ביותר.
תוס' על בשרה נז: -מקשה מדוע מטמאים כתם על בשרה מחגור ומטה, בטענה שאם היה  בא מבחוץ, היה צריך להיות כתם גם על חלוקה, והלא במקור 2 מטהרים כתם שנמצא על חלוק פנימי אע"פ שאין כתם על חלוק חיצוני? ומתרץ שלפעמים היא מגלה את חלוקה החיצוני, ואז יתכן שניתז דם, אולם אין דרך לגלות את כל בגדיה באופן שיתגלה בשרה.
רשבא- חולק על התוס' וסובר שיש מציאות שיהיה כתם על בשרה מחגור ולמטה אע"פ שאין על חלוקה, כגון אם עברה בשוק של טבחים ודרכה על דם שניתז בין רגליה, או שנקפלו בגדיה וניתז עליה דם, וראייתו ממקור 2 ומכ"מ גם הרשבא מודה שיש לטמא אותה, כיון שכתם שנמצא על בשרה חמיר טפי, כמו שמצאנו שטיפין טיפין מצטרפים על בשרה, (לשיטת רבותינו הצרפתים) וכן שיש חזקה של גוף המוציא דם.
יאב- הגדרת הזדקרה- כגדי המזדקר, ראשו לאחוריו ומגביה רגליו למעלה (רשי ערובין טז.)
מקרים שונים הנידונים בראשונים ובב"י
נזדקרה שוק טבחים     32

על בשרה וחלוקה על חלוקה בלבד על בשרה בלבד 31 על בשרה וחלוקה על חלוקה בלבד על בשרה בלבד
חגור ולמטה חגור ולמעלה חגור ולמטה חגור ולמעלה חגור ולמטה חגור ולמעלה חגור ולמטה
חגור ולמעלה חגור ולמטה חגור ולמעלה חגור ולמטה חגור ולמעלה
טמאה
14
טמאה
4
טמאה
13, 6
רשבא- טהורה
5
רמבם-
טמאה
20, 22 טמאה
8
טמאה
4, 9
טהורה
2, 15
טהורה
15 טהורה
1 טמאה
18 ,21 טהורה
1, 33


לא עברה בשוק טבחים ולא נזדקרה שוק טבחים  ונזדקרה
על בשרה וחלוקה על חלוקה בלבד על בשרה בלבד
חגור ולמטה חגור ולמעלה חגור ולמטה חגור ולמעלה חגור ולמטה חגור ולמעלה חגור למעלה וחגור למטה חגור ולמטה חגור ולמעלה חגור ולמטה חגור ולמעלה
טמאה
17
טמאה
16
טהורה
7 טמאה
9 רמבם ורשבא-
טמאה
9, 19
ראבד- טהורה
30



מקורות בב"י- ברשבא וברמבם
1–דעל בשרה מחגור ולמעלה טמאה דוקא בהזדקרה-ומשמע שאם לא הזדקרה טהורה.2 .  ותולה והינו שנמצא דווקא על חלוקה, אי נמי על בשרה ועל חלוקה. דאם מגופה אתא, על בשרה לחוד איבעי ליה לאישתכוחי. (ואע"פ שיתכן שדם הבא מגופה יכתים גם את חלוקה). 4- חזקה דמגופה אתא דהא ליכא מידי למיתלי. 5- רשבא- דאם איתא דמגופא אתא, אף על בשרה איבעי ליה לאישתכוחי, וכל שנזדקרה א"א לדם לטפטף אלא שותת ויורד ונוגע בהכרח בבשר. ומה שמצאה דם אמרינן שהתעסקה בכתמים ולאו אדעתא, או שמאכולת נמחצה עליה ביותר מכגריס (סע' י"ב). 6- רשבא- בזה יש הפרש, לעומת חגור ולמעלה. (יתכן מטעם שחלוק זז יותר). 7- דהיכא דאיכא למתלי תלינן. 8,9 – רשבא- חמור כתם בבשרה מ-2 טעמים: א. דהואיל ומגופה קחזיא ובגופה לחוד אשתכח חזקה דמגופה אתא.  ב. דאי לא מגופא, אף על חלוקה איבעי ליה לאישתכוחי. 13 –פרישה (סקכ"ה)- אפילו על חלוקה לבד טמאה אם נמצא למטה מהחגור.  30 –משמע לב"י בדעת ראבד. ומכ"מ השגה להלכה כ"א משמע היפך מדברי ב"י. ורשבא מקשה על ראבד- דבגמ' נאמר להדיא בתרוץ א שכל שנמצא על בשרה טמאה, אף שעברה בשוק טבחין, דאי מעלמא אתי, על חלוקה איבעי ליה לאישתכוחי. 31 –אב"א השני. 32 –או נתעסקה בכתמים. 14,16,17 –רשבא. 19, 18 – רמבם- שאילו היה דם זה מן השחיטה, או מן השוק היה לה שימצא על בגדיה. 15 –דאי מגופא אתא על בשרה לחוד איבעי ליה לאישתכוחי. 33 –מזה שכתב הרמבם שדוקא אם נתהפכה וקפצה מטמא אפילו מחגור ולמטה. 20 – כיון שהרמבם למד גמ' שנזדקרה זה דין שנוסף לתרוץ הראשון, כלומר נזדקרה בא להוסיף שאם נזדקרה בשוק של טבחין, אז מקבל חלק גוף עליון את הדין של חלק גוף תחתון, בשעברה בשוק של טבחין. ואילו אם רק נזדקרה, בלא שעברה בשוק טבחין, הרי היא טמאה, אף אם נמצא על חלוקה לבד, כיון שאין לה במה לתלות. 21- אף שהרשבא נתן אפשרות שתהיה טהורה וכגון שניתז דם בין רגליה מלמטה מכ"מ ,מטמא כיון שעל בשרה חמיר טפי מ-2 סיבות עיין 8,9. 22 –מזה שכתב הרמבם שאם נתהפכה וקפצה אפילו מחגור ומעלה טמאה, משמע שדין חגור למעלה על חלוק, חוזר להיות כדין חגור ומטה, ולא מחלק ביניהם.

יאג- תלית כתם במכה- הרואה נח. היתה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות - תולה, על כתפה שאינה יכולה לתלות - אינה תולה, ואין אומרים שמא בידה נטלתו והביאתו לשם!
רשי- בצוארה - אם נמצא דם כנגד תורפה יכולה לתלות במכה של צוארה שפעמים שמטה את צוארה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה. על כתפה - שאינה יכולה לתלות שאין דם בא מכתפה ונופל לפניה אין תולה.

וכן פסק רמב"ם ( ט,יט)- כל כתם שאמרנו שהיא טמאה בגללו אם יש לה דבר לתלות בו ולומר שמא כתם זה מדבר פלוני הוא אם נמצא על הבגד הרי זו טהורה, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, ואם נמצא על בשרה ספיקו טמא ואינה תולה בו, ואם היה לה לתלות בבשרה יתר מחלוקה אף על בשרה תולה וספיקו טהור.  ( ט,כ)- כיצד שחטה בהמה או חיה או עוף או שנתעסקה בכתמים או שישבה בצד העוסקין בהן או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם על חלוקה טהורה ותולה בדברים אלו שמהן בא הכתם.
( ט,כב)- היתה בה מכה אע"פ שחיתה אם יכולה להתגלע ולהוציא דם ונמצא דם על בשרה תולה במכה וכן כל כיוצא בזה.
ב"י-תולה במכה, אפילו דם על הבשר, כיון שיש במה לתלות, ואע"פ שאין על חלוקה.

ואין לומר- גמרם –פלפול לא מובן.
יאד-כתם על בשרה וחלוקה- פלפול לא מובן

רמבם (ט,י)- הכתם הנמצא על החלוק שלה מחגורה ולמטה טמאה מחגורה ולמעלה טהורה, נמצא על בית יד שלה אם מגיע כנגד בית תורפה טמאה ואם לאו טהורה.
וכן (יט)-כל כתם שאמרנו שהיא טמאה בגללו אם יש לה דבר לתלות בו ולומר שמא כתם זה מדבר פלוני הוא אם נמצא על הבגד הרי זו טהורה, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, ואם נמצא על בשרה ספיקו טמא ואינה תולה בו, ואם היה לה לתלות בבשרה יתר מחלוקה אף על בשרה תולה וספיקו טהור.
פרק ט ,יג- נמצא הכתם על בגדיה ובשרה כאחד תולה בכל שיש לה לתלות, ותולה במאכולת שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת ודם זה דם מאכולת הוא, ועד כמה עד כגריס, אבל אם מצאה הכתם יתר מכגריס אינה תולה במאכולת ואפילו היתה מאכולת רצוצה בכתם הואיל והוא יתר מכגריס אינה תולה במאכולת.
ה"ה-התרוץ השני לפי הרמבם  בא רק להוסיף דין נוסף לתרוץ הראשון,(= שעברה בשוק טבחין),  שאם היא נזדקרה, אזי החלק העליון של הגוף, מקבל דין של חלק התחתון. וכן שכל מקום בגמ' בו נאמר חלוקה, הכוונה גם על חלוקה.

מסיק ב"י- שהרמבם סובר בתרוץ השני שמדובר שנזדקרה בנוסף לזה שעברה בשוק טבחים ואילו לרשבא מדובר רק שנזדקרה.
נפקמ בין רמבם לרשבא- , מבלי שעברה בשוק של טבחין,  ונמצא על חלוקה למעלה מן החגור. לרמבם- טמאה כי אין במה לתלות. לרשבא- טהורה כי אם היה מן המקור, היה צריך להיות כתם גם על בשרה. ראה סע' יב.
איכא למידק- ז"ל –לא סוכם.
ר' ירוחם- כתם שנמצא על החלוק מדובר תמיד בחלוק בדוק
חומרא שיש בחלוק יותר מכתם על הבשר, בחגור ולמטה- כיון שחלוק נכנס לכל מקום.
יאה- אין מחזיקים טומאה ממקום למקום. נח.
ב"י- גם כשיש מכה בצואר יש לבדוק שיש אפשרות שיגיע דם על שוקה וירכה
פסק שוע
לא בכל מקום שימצא שם כתם טמאה, אלא במקום שאפשר שבא שם מן המקור. כיצד, נמצא על עקבה, טמאה. וכן אם נמצא על כל אורך שוקה ופרסותיה מבפנים, והם המקומות הנדבקים זה בזה בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק, וכן אם נמצא על ראש גודל רגליה  (וכ"ש על רגליה ממש) (ב"י בשם רשב"א),  וכן אם נמצא על ידיה, אפילו על קשרי אצבעותיה, שהידים עסקניות הן  ושמא נגעו באותו מקום.  אבל אם נמצא על שוקיה ועל פרסותיה מצד חוץ, או אפילו מהצדדין, ואצ"ל למעלה מאותו מקום, טהורה. ואם יודעת  שנזדקרה והגביהה רגליה למעלה, טמאה בכל מקום שתמצאנו, אפילו למעלה  מהחגור, בין מלפניה בין מלאחריה, אפילו עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים. ודוקא כשנמצא על בשרה לבד, אבל אם נמצא על בשרה  וגם על חלוקה, אם עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים, תולה בו בין שנמצא למטה מהחגור או שהגביהה רגליה ונמצא למעלה מהחגור (הרמב"ן והרשב"א).  בד"א, שכשנמצא הכתם על בשרה בלבד אינה תולה, כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים או בשוק של טבחים,  אבל אם יש  מכה בגופה שיכולה לתלות בה, שאפשר שיבא הדם ממנה, תולה בה, וטהורה. ואם המכה בכתפה והכתם על יריכה במקום שאי אפשר לבא מהמכה, טמאה.

כיצד מגיע דם לעקבה- טז י-כשיושבת כדרך הישמעאלים. ומוסיף ששהט- שיש שרצו ללמוד שכיון שאין נשים רגילות לשבת כך, יש לטהר ודוחה ששה שאף אם אין דרכה לשבת כך, יש לומר שישבה כך וכן שיתכן שישבה על ספסל צר ורגליה מונחות מתחתיה.
דם על גב הרגל-טז יא-דעת ב"י שאם על ראש גודל מטמאים כ"ש שעל הרגל ממש, אולם הטז חולק וסובר שדם על גב הרגל לא גרע מצד חוץ של שוקיה ופרסותיה, אולם למעשה פוסק הטז שיש להחמיר כיון שכך הורה הזקן ב"י ורמא, ומכ"מ אם נמצא על ראשי שאר אצבעות הרגל פוסק הטז שיש להקל אף לב"י כיון שהוא רחוק מצד הפנים. אולם שך יז) חולק, דהרי בהילוך אשה נכנסות אצבעות הרגלים מתחת למקום התורפה.
זהוי מקום החגור-שך כא- רשבא-סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות. רשי ,ברטנורא-חגור כנגד בית תורפה. ומוסיף ששה ט שאמנם כאן אין נפקמ אך בסע' יב בדין "כנגד החגור טמא" יש נפקמ ורוב האחרונים סוברים דאינו מגיע עד טבור חוץ מסדט ב.
תליה במכה בג' ימים ראשונים של ספירת ז"נ-שך כג-אינה תולה במכה קצו סקי"ג.
האם צריך שיעור בכתם הנמצא על היד-פת כג-סדט כו-אף למחמירים שכל שיעור דם מטמא בבשר, כרמבם, מודים שבכתם שעל ידיה צריך שיעור לטמא. משום ס"ס : 1. שמא הלכה כרבו של הרשבא שרק בבדקה עצמה ולא נטלה ידיה טמאה בכתם שעל ידיה. 2.צריך שיעור לטמא.

כתם שמעל קשרי האצבעות-פת כג-סדט כו-אם מצאה על גב ידה למעלה מקשרי האצבעות במקום שיש עוד צד  להקל יש לטהר (כגון לא בדקה בסמיכות למציאת הדם או בדקה ומיד אח"כ נטלה ידיה), כיון ששאר גב היד מעל קשרי האצבעות, לא נוגע במקור אפילו כשמתכופפת הרבה.
כתם על בשרה ועל חלוק לא בדוק-פת כד-סדט לה-אע"פ שניתן לומר שהכתם על החלוק הוא כתם ישן ואין לו קשר לכתם שנמצא על בשרה, מכ"מ תולין שהכתם על חלוקה בא מאותו מקור של הכתם שעל בשרה, ואפילו אם הכתם אינו  כנגד בשרה, כיון שחלוק מתהפך.
נתעסקה בכתמים ונמצא על ידיה ועל בשרה-פת כה-הטז יד כתב שתולה בכתמים שנתעסקה אף אם נמצא על ידיה ומשמע בבה"ט שדוקא על ידיה תולה אבל לא בשאר חלקי גופה, ומכ"מ כתב הסדט כח שאף בנמצא על גופה תולה שבא לשם באמצעות ידיה, ואף שאין מחזיקים טהרה ממקום למקום, מכ"מ זה דוקא בשלא יודעת בודאות שידיה נגעו במכה, אבל אם ודאי נגעה בכתמים יכולה לתלות הדם שבבשרה שבאו מידיה.
עברה בשוק טבחין ונמצא דם על ידיה ועל בשרה- רעק-משמע בטז יד שדוקא בנתעסקה בכתמים יכולה לתלות דם שבגופה, שבא מדם שעל ידיה. אבל אם רק עברה בשוק טבחין, אין תולה דם שבגופה בדם שעל ידיה. ורעק מקשה  שהרי כל הטעם שמטמאים כתם שעל בשרה הוא משום שאם בא ממקור חיצוני, היתה צריכה למצא גם על בגדיה, אבל טעם זה לא תקף בידיים מכיון שהם גלויות. וע"כ יש לטהר בעברה בשוק של טבחין ונמצא על גופה ועל ידיה אולם דוחה רעק דבמקור הדין כתב הרשבא "נמצאו על ידיה תולין בהן" ואין הכוונה שתולין כתמי הגוף בדם שבידיים אלא שאם נמצא גם על היד תולין שכתמי הגוף באו מהתעסקות בכתמים, שמא נגעה בידה, ומה שאין מחזיקים ממקום למקום, הינו כשלא נמצא דם על היד, אבל אם נמצא דם על היד יש רגלים לדבר שהעבירה הדם בידיה, ולכן דוקא בנתעסקה ודאי בכתמים תולין בכתמים גם את כתמי גופה אבל בשעברה בשוק טבחין ונמצא דם על ידיה, א"א לתלות הכתמים שבגוף שבאו מידה כיון שהיד עצמה צריכה תליה ומכ"מ כתמים שביד יכולה לתלות בעברה בשוק של טבחין.
עד היכן מקרי אורך שוקה מבפנים- ששה א- עד מקום חיבור הרגל לגוף, ואף שמקום החיבור גבוה ממקום התורפה מכ"מ בזמן שינה אפשר שיהלוך הדם לשם.
אין מחזיקים ממקום למקום- טז יב- כיון שאן דם על הידיים, אבל כשיש דם על היד אמרינן שהיד העבירה גם למקום אחר.
סעיף יב
יבא- סוכם ב-יאב
יבב- חגור-רשבא-סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות.
חומר בחלוקה למטה מן החגור אף שלא כנגד משום תורפה- לפי שחלוק עשוי להתהפך.
הפרש בין נמצא על בשרה לנמצא על חלוקה כאשר נזדקרה ולא עברה בשוק של טבחין –לדעת הרשבא- על חלוקה למעלה מהחגור טהורה- אפילו אין לה במה לתלות, דאומרים שמא נתעסקה בכתמים ולאו אדעתה, או שמא מאכולת נרצפה שם ביותר מכגריס. (ורמבם חולק וסובר דכל שנזדקרה חזר החלוק ,למעלה מהחגור, להיות למטה מן החגור ולכן טמאה) אבל על בשרה- טמאה כיון שנזדקרה, שתת הדם וירד.
יבג- דין חגור עצמו כדין חגור ולמטה- ראבד- כי פעמים שוחה והחגור יורד כנגד בית התורפה.
פסק שוע כרשבא
נמצא הכתם  על חלוקה למטה מהחגור, או במקום החגור עצמו, טמאה. אפילו נמצא לצד חוץ. (ואין חילוק בין נמצא בחלוק לפניה או מאחריה או מן הצדדין, מפני שהבגדים חוזרין הנה והנה) (ב"י בשם הראב"ד בס' בעה"נ ורשב"א בת"ה). ואם עברה בשוק של טבחים, טהורה, אפילו נמצא לצד פנים  ועל בשרה. ואם נמצא על חלוקה בלבד,   מהחגור ולמעלה, טהורה אפילו נזדקרה והגביהה רגליה,  ואפילו לא עברה בשוק של טבחים,  שאילו בא מן המקור היה נמצא על בשרה.

עברה בשוק טבחין ונמצא על בשרה ולא על חלוקה- שך כד –טמאה.
על בשרה למעלה מן החגור ולא נזדקרה ולא עברה בשוק של טבחין-שך כה-טהורה. וכן ששה ב שכיום לובשות בגד תחתון המהודק לגוף.
חומרת נמצא על חלוקה מחגור ולמטה, לעומת נמצא על חלוקה מחגור ולמעלה ונזדקרה-שך כז- כיון שבהזדקרות אין הדם מטפטף אלא שותת א"א שהחלוק יוכתם מבלי שיהיה כתם בבשר.
ג' חלוקין ונמצא על עליון ואין במה לתלות-פת כו-סדט מה- מדינא דגמ' טמאה, כיון שאין במה לתלות, ומסביר סדט דדוקא בחלוקים הפנימיים שבהם אפשר לומר נקפלו, אבל במלבושים שלנו ,אין חוששים שנקפלו וע"כ אם נמצא כתם בעליון אינה חוששת.
נמצא כתם בבגד עליון מחגור ולמטה- פת כו –פנ"מ-מדינא דגמ' טמאה ומדובר שהיו לובשות  כעין ג' שמלות אולם כיום שהבגדים תפורים וא"א לעליון לבוא כנגד בית התורפה-טהורה.
מזרון על מזרון ונמצא כתם על המזרון התחתון-פת כו-פנמ –כרים וכסתות (סדינים) שלנו שמהודקים למטה, אם נמצא על התחתון דם טהורה כיון שא"א שהתחתון יתהפך.
מדוע אין חושים ששחתה למקום התורפה בנמצא כתם מעל החגור -פת כז-חכ"א בשם סדט לא-אם מגיע לשם רק בשחיה גדולה, יש לטהרה כאשר אין יודעת אם שחתה הרבה. אולם בשוע סי"ג כתב לטמא כשיש אפשרות של שחיה גדולה ומישב הסדט שאם יש לה חגורה יש לטהרה, כיון שא"א לחלק עליון להגיע לבית התורפה, אבל אם אין חגורה אז יש לטמאה אם יש אפשרות של שחיה גדולה. ומשאיר בצ"ע (כי דחוק להעמיד דין זה בחוגרת-ששה ה). ובששה ה מתרץ דאשני ידיים שאין אדם שולט ומשגיח בהם תמיד אולם שחיה רבה של הגוף אין לחשוש בסתמא.
התעסקה בכתמים- ששה ג- ישיבה ליד עוף שחוט מלא דם אינה תולה ואף אם מסתפקת אם נגעה בו, אבל אם ודאי נגעה בו טהורה.


סעיף יג
כתם הנמצא על בית יד של חלוק- הרואה נז: משנה
רשבא -כיון שיכולה לגעת שם אפילו תשחה הרבה.
פסק שוע
נמצא על  בית יד של חלוקה, אם המקום שנמצא בו הדם בבית יד מגיע עד בית תורפה, טמאה אפילו אינה יכולה להגיע שם אלא אם כן תשחה הרבה,  ואם אינה יכולה ליגע שם כלל, טהורה.

מיקום הכתם שבכפפת היד-פת כח-חכ"א-כיון שנוהגות לקשור הכפפה, אם נמצא למעלה טהורה, והגבול הוא המקום שאתו מגיעה כדי לקנח את עצמה בפי הטבעת וכתם במקום הזה מטמא.




סעיף יד
כתם שנמצא על חלוק שמתכסה בו- הרואה נז: משנה
רשבא-  ואפילו מכסה רק את ראשה, כיון שעשוי לחזור אילך ואילך.
אפיליון- רשבא- שמכסה בו ראשה בלילה. אולם אם קשור היטב לראשה ,לאחר שישנה, אינה חוששת. ואילו רמבם (ט,יא)-אזור.
פסק שוע
היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, בכל מקום שימצא בו, טמאה, מפני שהוא (חוזר) הילך והילך. וכן הדין אם נמצא במעפורת שמכסה ראשה או שחוגרת בו (רמב"ם) ואם קשרה בו ראשה היטב וכשנעורה גם כן מצאתו קשור יפה, אינה חוששת.

כתם שנמצא על הכר- ששה א- אם אין דרך אשה להתהפך טהורה, דבדברים אלו הכל תלוי במציאות.





סעיף טו
2 נשים שכיסו ראשן בחלוק - ר' ירוחם- שניהן טמאות.
2 נשים שלבשו חלוק, ואח"כ רק אחת כיסתה ראשה בלילה, ונמצא כתם למעלה מהחגור- ר' ירוחם- אותה שכיסתה טמאה, והשניה טהורה. (לענ"ד- השניה טהורה כי אף אם בא הכתם כשלבשה השניה, מכ"מ הוא מחגור ולמעלה שטהורה- מדין המשנה)
פסק שוע
שתי נשים שכיסו ראשן בחלוק א', שתיהן טמאות. ואם אחת כיסתה והאחרת לא כיסתה, אף על פי ששתיהן לבשו החלוק, ונמצא הכתם למעלה מהחגור, אותה שכיסתה טמאה, והאחרת טהורה.

מדוע נטמא שניהן-לבוש- כיון שודאי בא ממקור אחת מהן וכל אחת עומדת בספק דאו'. אולם תוה"ש כ חולק דהרי כתמים מדרבנן, אלא מכיון שא"א לתלות באחת יותר מחברתה אפילו באיסור דרבנן, לא מתירין מטעם ספק דרבנן, וכגון שיש 2 קדרות שנפל איסור לאחת מהן. ואם באות להישאל בב"א או אחת אחרי השניה מח' שך וטז בסע' כ"ה.( ודעת  רוה"פ דאפילו בזא"ז מטמאים-ששה א)
מדוע סובר הלבוש דהוי ספדא- ששה א- הלבוש מחמיר בכצמי לילה דחיישינן שמא ראתה בשנה ולא הרגישה ולכן נחשב כספד"א ובפרט בזה"ז דכמעט אן נשים המרגישות, ואין לסמוך על "אגב צערא מיתערא" כי הרגשות חלשות.  
סעיף טז
ניידות החלוק מועיל גם לטהר- כגון שיש לה מכה בצואר, שאין יכול להגיע דם למטה מן החגור, אולם כיון שפושטת החלוק ומתכסה בו תולה במכתה.
פסק שוע
אם יש לה מכה  בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפילו למטה מהחגור שאי אפשר ליגע שם מהמכה, אם פושטתו ומתכסה בו תולה במכתה, שאני אומר נתהפך ובא לו שם.

מיקום המכה בצואר- שך כט- אם המכה בצואר ממש אזי יכולה לכתחילה לתלות בו, בשנמצא כתם על חלוקה מתחת לחגור (נח.) אולם אם המכה בצדדי הצואר, באופן שא"א לחלוק לגעת שם אזי אינה תולה ומכ"מ אם פושטת החלוק יכולה לתלות.

סוג המכה- ששה א- אפילו כתמים שאינם מוציאים דם אלא שיכולים להתגלע ולהוציא דם.








סעיף יז
טיפת דם למעלה וטיפת דם למטה- הרואה נט. היו עליה טיפי דמים למטה וטיפי דמים למעלה, תולה בעליון עד כגריס.
רשי- למטה- קטנים. למעלה- גדולים. והיינו גודל כתמים.
אולם התוס', ראש- חולקים על רשי ומפרשים, למטה- מתחת החגור, למעלה- מעל לחגור.. והיינו מיקום הכתמים.
ומסבירים התוס'- אם בעליון יש כגריס ועוד- אין לתלותו בכינה, אלא ודאי בא מעלמא, שהרי לא נזדקרה. ואז תולין הכתם התחתון בעליון, והכוונה שתולין שבאו ממקור אחד.אבל אם הכתם עליון פחות מכגריס ועוד- יתכן שהוא דם כינה. ואם למטה כגריס ועוד- טמאה- שאין לתלות בכינה.
יזב-מין אחד (של צבע) תולה בו כמה מינין (של צבעים)- ראבד- הסיבה להקל היא לא מפני שאומרים שכל הכתמים באו ממקור אחד, אלא שמקילין כיון שעושין אותו כחלוק שאינו בדוק. ולענין זה אפילו אם הכתמים למטה יותר מכגריס ועוד, תולין בכתם הגדול מכגריס ועוד המצוי למעלה.
פסק שוע כתוס'
מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו,  ויודעת שלא נזדקרה, טהורה,  שאני אומר  כמו שהעליון בא מעלמא כך בא התחתון. בד"א כשיש בעליון כגריס ועוד, או יותר, שודאי מעלמא בא, שהרי אין לתלותו בכנה.  אבל אם אין בו כגריס ועוד, אין תולין אותו מעלמא, דשמא דם כנה הוא. ואם יש בתחתון כגריס ועוד, שאין לתלות בכנה, טמאה.

מצאה טיפין למעלה ולמטה וספק נזדקרה-שך ל-עט"ז-טמאה. ואע"ג שבסתם לא אמרינן שמא נזדקרה כבסע' יא, ולכן אף שנמצא בבגדה העליון טהורה בספק נזדקרה, מכ"מ כאן יש גריעותא נוספת והיא שיש כתמים גם מתחת לחגור ואין לתלות 2 ספקות מצטברים לקולא. 1.שמא לא נזדקרה והדם בא מעלמא.  2.כשם שעליון בא בעלמא כך בא התחתון מעלמא ובב"א נתלכלכו.
כתם למעלה על החלוק ולמטה על הבשר-פת כט-סדט מ-משאיר בצ"ע. ונפקמ האם טהור כיון שנמצא מעל החגור, ואף בלא עברה בשוק טבחין תלינן שנתלכלכה ולאו אדעתיה, או שמא אפילו עברה בשוק טבחין ודאי, טמאה, כיון שאין תולין הכתם התחתון אם לא נמצא באותו מישור של בכתם העליון. ורעק מביא בשפ תפל"מ שאם למעלה על חלוקה ועל בשרה ושלמטה על בשרה בלבד אין תולין.
האם אפשר לתלות תחתון שחור בעליון אדום- פת ל-סדט מא-א"א שחור באדום. ורעק סובר דאין לדמות לסע' כ"ג משום ששם נתעסקה בפועל רק באדום וע"כ אין לתלות בשחור, אבל כאן לא נתעסקה כלל וכמו שבא אדום מעלמא כך גם  בא שחור מעלמא וכן פסקו הרבה פוסקים אבל דעת ששה ב להחמיר ומטעם הלבוש שאין אומרים שכמו שעליון מעלמא ולאו אדעתיה, כך בא התחתון מעלמא ולאו אדעתיה,  כיון שכל אשה שתמצא כתם, תהיה טהורה, אם ימצא לכלוך על חלוקה מטעם שכמו שהלכלוך בא מעלמא כך בא הכתם מעלמא, ותתבטל כל גזרת חכמים, וע"כ מיירי כששני הכתמים מצבע אחד.
לברר-האם זה בנגוד לראבד הנ"ל.
האם תולה תחתון בעליון לדעת הרמבם הטמא בכל שיעור שעל גופה  כבס"ו- ששה ג- חווד יב- לדעת הרמבם בד"כ אין תולה כתם שעל בשרה בכינה אבל כאן לכאורה יש להקל כיון שתולה התחתון בעליון וכמו שעליון בא מעלמא כך גם תחתון ומשאיר בצ"ע אולם רעק כתב מסביר שהרמבם מחמיר גם במקרה זה כיון שאם נמצא כתם מעל החגור בגופה אפשר לתלות שבא מכינה ואין ראיה לתלות שנתעסקה בכתמים וע"כ אם העליון בא מכינה שוב אין לתלות התחתון העליון ורק כשיש ראיה שנתעסקה בכתמים אפשר לתלות תחתון בעליון.

סעיף יח
כיון שכתמים מדרבנן מקילין ותולין בכל דבר שאפשר לתלות- הרואה כתם נח: משנה-  ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות; שחטה בהמה חיה ועוף, נתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העסוקין בהן, הרגה מאכולת - הרי זו תולה בה. עד כמה תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד כגריס של פול, ואף ע"פ שלא הרגה. ותולה בבנה או בבעלה. אם יש בה מכה, והיא יכולה להגלע ולהוציא דם - הרי זו תולה. מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע, אמרה לו: ראיתי כתם. אמר לה: שמא מכה היתה ביך? אמרה לו: הן, וחיתה. אמר לה: שמא יכולה להגלע ולהוציא דם? אמרה לו: הן. וטהרה ר"ע. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, אמר להם: מה הדבר קשה בעיניכם? שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר - אלא להקל, שנאמר (ויקרא ט"ו) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, דם ולא כתם. עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, עגול - טהור, משוך - טמא, דברי ר"א ברבי צדוק.
תולה הכתם שבא משוק טבחין- גמ' –ת"ר: עברה בשוק של טבחים, ספק ניתז עליה ספק לא ניתז עליה - תולה, ספק עברה ספק לא עברה - טמאה.
נמצא על חלוקה הפנימי- ת"ר: לבשה שלשה חלוקות הבדוקין לה, אם יכולה לתלות - תולה, ואפילו בתחתון; אין יכולה לתלות - אינה תולה, ואפי' בעליון. כיצד, עברה בשוק של טבחים - תולה, אפילו בתחתון. לא עברה בשוק של טבחים - אף בעליון אינה תולה.
ב"י בשם רשבא- מקילין בבגד תחתון אם עברה בשוק טבחין כיון: 1.אמרינן שמא ניתז מלמטה בין רגליה. 2.נקפלו בגדיה וניתז על התחתון.
תולין במכה שנתיבשה- שמא נתגלעה והוציאה דם.
תולין במכה שבאותו מקום- מרדכי- 1, בכתמים לא צריך ידיעה שמכתה מוציאה דם. 2.יכולה לתלות הכתם במכתה ואפילו בשעת וסתה.
דין סתם מכה- תרומה- מסתמא מוציאה לפעמים דם.
האם יכולה לתלות כתמים, בז"נ, במכה – תרומה- ב-ג' ימים ראשונים צריכה נקיים לגמרי כדי לודא שפסק דם מהמקור. אולם מיום ד' ואילך כתמיה טהורים. ומסביר תה"ד שהכתם שסותר ב-ג' ימים ראשונים הוא דוקא יותר מכגריס ועוד, שכן אין לך מיטה שאין בה מאכולת.
שיכולה לתלות כתמים שעל ידיה בנתעסקה בדמים- ב"י בשם רשבא- ואע"פ שכתם על קשרי אצבעותיה מטמא כי נמצא על בשרה, אע"פ שעברה בשוק של טבחין, מכ"מ יש כאן הוכחה שבא ממה שנתעסקה.
פסק שוע שאין תולה כתמים בבשרה אלא במכה שבבשרה אבל לא במקור חיצוני
כיון שכתמים דרבנן, מקילין בהם ותולה בכל דבר  שיכולה לתלות. כיצד, שחטה בהמה חיה או עוף, או נתעסקה בכתמים, או ישבה בצד המתעסקים בהם, או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם בבגדיה, תולה בה וטהורה. אפילו לובשת ג' חלוקים זה על זה, ונמצא אפילו בתחתון, טהורה. אבל אם נמצא על בשרה, אינה תולה  אלא א"כ יש לה מכה בגופה אז תולה בה, אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לנטף משם. ואפילו נתרפאת, אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם ע"י חיכוך, תולה בה, ואע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת (רשב"א ומרדכי וסה"ת וסמ"ג).

כתם אדום ולידו כתם לבן או ירוק, האם יכולה לתלות במכה שיש לה-תשובות הרמא- טמאה. כיון שכמו שהכתם הלבן והירוק באו מגופה, כך ניתן לומר שהכתם האדום בא מגופה ולא ממכתה, ואין לתלות במכתה. והטז מא) חולק ומקל ודעת נקה"כ יב) להחמיר  כרמא.
מקורות נוספים בהם אפשר לתלות-פת לא- חמודי דניאל- דם מהאף- יכולה לתלות אם בהכאה מועטת יוצא דם.  צואת תרנגולין-דלפעמים הם אדומים.  טאבאק על אריג פשתן-סדט נב- כגון נשים השואפות טבק ועל הפשתן הופך לאדום.  חיתולים אדומים- שהורידו צבע על חלוקה וכן גרבים אדומות שפלטו צבע. תליה בטחורים- ששהג- כיון שסמוך לבית התורפה ואם רגיל לצאת דם ודאי שתולין. ואם יוצא מהטחורים לכלוך וליחה נוטים להקל אף בכתם כיון שלפעמים יש דם.
האם אפשר לתלות רק במלי דרבנן- ששה א- אמנם האחרונים דייקו מלשון השוע שאפשר לתלות רק בדרבנן אולם לחו"ש כג מקשה מדין בני מעיים נקובים שניתן לתלות בשני הזאב שנשכן והיינו תלייה בדאו' ותירץ לוח"ש שאמנם גם דאו אפשר לתלות אלא שבדאו' תולין רק בסבירות גבוהה אבל בתליה דרבנן תולין אף שהסבירות נמוכה.
האם אפשר לתלות כתם כשודאי מדובר בדם ולא בצבע- ששה ג- אמנם הרגיל במראות יכול להבחין יכול  להבחין בין דם נדה לדם כינה אך בזה חז"ל הקילו להדיא, אך בצבע אדום קשה לתלות וכן דייק הסדט מה מהרשבא שכל עניני התלייה הם למי שאינו מבחין ואינו יודע לדמות כגון אם אבד הבגד אחרי שראה שיש שם אדום ואינו יודע אם הוא מראה טמא, אבל היודע להבחין וברור לו שאינו דם , אינו יכול לתלות בו הכתם. וכשיש בקי לא התירו חז"ל לתלות מחוסר ידיעה וחייב ללכת לבקי כיון שאינו חוסר ידיעה לכל העולם.

האם תולין כתם שעל בגד שבא מדם שעל הידיים- פת לא בשם חמודי דניאל- ניתן לתלות שבא הכתם בבגד מידיים משום שידיים עסקניות ומכ"מ מפנה הפת לפת כה שם נאמר דלא מחזקינן טהרה ממקום למקום.

מציאות שוק טבחין כיום- ששה ד-נראה דדוקא ברחובות צרים שמצוי שמתלכלכים שם אבל ברחובות שלנו הרחבים אין מצוי דם אא"כ נכנסים לחנות או לבית מטבחיים ששם ניתז דם.
קולא וחומרא בלבישת בגד תחתון- ששה ה- אמנם בסע' יב נאמר שאם אין במה לתלות, אין תולין אפילו כתם במצוי בבגד חיצוני, אולם הובא בששה ב שכיום שלובשות בגד תחתון מהודק לגוף, מטהרים כתם שמתחת לחגור כיון שאם בא מאו"מ היה צריך להיות כתם גם בתחתון וכן כתב בשיירי טהרה שאם היה לה מוך דחוק באו"מ יש לטהר כתם שעל הבגד אולם קיימת חומרא, אם נמצא כתם על חלקו הפנימי של הבגד התחתון, דאז א"א לומר שנתהפך ויש להחמיר.
סעיף יט
תולה בבנה או בבעלה אם נתעסקו בכתמים או אם יש להם מכה- משנה נח:  ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות; שחטה בהמה חיה ועוף, נתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העסוקין בהן, הרגה מאכולת - הרי זו תולה בה. עד כמה תולה? רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: עד כגריס של פול, ואף ע"פ שלא הרגה. ותולה בבנה או בבעלה. אם יש בה מכה, והיא יכולה להגלע ולהוציא דם - הרי זו תולה. מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע, אמרה לו: ראיתי כתם. אמר לה: שמא מכה היתה ביך? אמרה לו: הן, וחיתה. אמר לה: שמא יכולה להגלע ולהוציא דם? אמרה לו: הן. וטהרה ר"ע. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, אמר להם: מה הדבר קשה בעיניכם? שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר - אלא להקל, שנאמר (ויקרא ט"ו) ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, דם ולא כתם. עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, עגול - טהור, משוך - טמא, דברי ר"א ברבי צדוק.
רמבן- אם אין אפשרות שהיא לבדה תתלכלך בדם, והם יצאו נקיים, אין תולה בהם.
ד"מ ה- דין אשה ששכבה אצלה כמו בנה או בעלה.
פסק שוע
כשם שתולה בה  כך תולה בבנה ובבעלה אם נתעסקו בכתמים או אם יש בהם מכה, לפי שדרכם ליגע בה.  אבל אם היו עסוקים בדם ולא נמצא בהם דם, אינה תולה בהם אא"כ היו עסוקים בדבר שדרכו לינתז כגון שחיטה וכיוצא בה. הגה:  וה"ה אם שכבה במטה עם נשים שיש להם מכות בגופן, תולה בהן כמו בבנה ובעלה (מרדכי ה"נ ובש"ד).

כשאין אפשרות לבדוק אם יש דם בבנה או בבעלה-שך לג בשם ב"ח-אם לא ידוע שהיה בהם דם בודאות, אין תולין אבל אם ידוע שהיה בהם דם, תולין אע"פ שאין בהם כעת.
האם יכולה לתלות בבנה ובעלה בכתם שעל בשרה- פת לב-סדט מג בשם פרישה- יכולה לתלות אף כתם שבבשרה ובלבד שנמצא בהם דם. אבל נתעסקו בכתמים אך לא נמצא בהם דם, אין תולין אא"כ נמצא על חלוקה, שדינו כעברה בשוק טבחין. (אולם דעת חווד יג שתולה בבנה ובעלה רק בנמצא גם על חלוקה כבעלמא –ששה א)
האם תולה במכה יבשה שיש לבנה או לבעלה-פת לב-חתס-משמע בשוע שיכולה לתלות במכה אצל בנה  ובעלה ואע"פ שאין מוציאה דם ,אלא שיכולה להתגלע. ונשאלת השאלה הרי בגמ' הקלו לתלות במכה שיכולה להתגלע רק אם המכה באשה ולכאורה אין לתלות במכה שאצל בנה ובעלה אא"כ מוציאה דם ממש. ומסיק חת"ס כשוע להקל עפ"י משמעות רוה"פ, להקל בכתמים דרבנן.










סעיף כ
רשבא- מי שיוצא ממנו דם דרך האמה פעם או פעמיים בחודש, בין ער בין ישן, בלא הרגשה, ובשעת תשמיש נראו טיפות דם על עד האשה ועד האיש, תולה בו, שאין לך מכה גדולה מזו לתלות בה, וכ"ש אם היא מסולקת דמים.
פסק שוע
מי  שרגיל לצאת ממנו דם דרך פי האמה,  ובשעת תשמיש נמצא בעד האשה דם, תולה בבעלה.

לתלות בדם ביוצא מבעלה רק בעת הטלת מ"ר-פת לג בשם הנובי- לא יכולה ל תלות בבעלה, אא"כ רגיל לראות דם גם שלא בעת הטלת מ"ר. (ולכן אפשר לתלות שיוצא דם בזמן תשמיש)
תליה בדם הגבר בעת פליטת זרע-פת לד-תשובת מהריט-שאף אם דם היוצא לאחר ב' וג' ימים מהתשמיש יכולה לתלות בו.
שכבת זרע אדומה- ביאור הגרא לא-טהורה ויכולה לתלות בה. ומפרש ששה ד-שש"ז אדומה אינה ש"ז כלל אלא דם ואינה טמאה אפילו מדין פולקת ש"ז וכן תולה בבנה ובעלה לענין כתמים.
האם צריך רגילות בדוקא- ששה א – משמע בשוע שצריך רגילות אולם ברמא קפז סי"ג משמע דא"צ רגילות ומקור ההלכה ברשבא.והרשבא לא כתב "מי שרגיל" ומחלק ששה דאמנם לענין רמ"מ יש להקל שלא להוציא אשה מבעלה וסגי אף שאין רגילות ומכ"מ היא טמאה מספק כיון שאינה יכולה לתלות בו מאחר ואינו רגיל בזה, אבל כאן לתלות הכתם שלא תצטרך ז"נ בעינן רגיל. ומסתפק ששה בכמה פעמים ובאיזה שיעור זמן מקרי רגיל. (היום ניתן לרפא ש"ז אדומה)
האם מותר להוציא ש"ז כדי לבדוק האם הדם ממנו- ששה ד- האחרונים נחלקו, ומכ"מ כיום ניתן להשתמש בכיס מנוקב, וצריך שאלת חכם ולהקל בצורך גדול.
סעיף כא
כתם על בגדיה מאחור והמכה מקדימה- ראבד- אפשר לתלות כיון שכשיושבת, חלק הבגד האחורי בא מקדימה ונטף עליו דם מהמכה שמקדימה.
וכן רשבא- אם היתה פושטתו ומתכסה בו, ונמצא בכל מקום שבו, תולה במכה.
פסק שוע
היכא דאישתכח כתם בשיפולה מאחורה, ומכה איכא מקמא, תליא בה, דאפשר אדיתבא, הך דבתרא אתא לקמה ונטפה בה מההיא מכה.


מיקום שיפולה- ששה א- סמוך ממש לבית התורפה.











סעיף כב
ספק  אם עברה בשוק טבחין אינה תולה- משנה הרואה נח:... או שישבה בצד העסוקין בהם... הרי זו תולה.
בגמ'- ישבה - אין, לא ישבה - לא. תנינא להא דת"ר: עברה בשוק של טבחים, ספק ניתז עליה ספק לא ניתז עליה - תולה, ספק עברה ספק לא עברה - טמאה.
נסיבות בהן תולה בכתמים אף בספק עברה בשוק טבחין-רשבא- מה שאין תולין בכתמים בספק עברה דווקא בעיר שטבחין יושבים במקום קבוע, אבל היכן שיש טבחין כאן וכאן תולין אפילו ספק עברה, שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה. ולומד כן מעיר שיש בה חזירים שהולכים אילך ואילך שאז יכולה לתלות בהם.
עיר שיש בה חזירים- הרואה נח: אמר רב אשי: עיר שיש בה חזירים - אין חוששין לכתמים. אמר ר"נ בר יצחק: והא דדוקרת - כעיר שיש בה חזירים דמיא.
רשי- חזירים - אוכלים שקצים ורמשים ומתיזים דם. דדוקרת - טבחים הרבה ואשפות ושקצים מצויין בה.
וכן רמבם (ט,כח)-  עיר שיש בה חזירים או שהם באין לה תמיד אין חוששין לכתמיה הנמצאין בחלוקה.
ומסביר רשבא שחזירים מצויים באשפות ומלוכלכים בדם נבלות ושמא נגעו בה ולאו אדעתה.
אולם תוס'-אין לסמוך על קולא זו של עיר שיש בה חזירים כיום, כיון שאין רגילות שנוגעים חזירים בב"א, אא"כ יש רגליים לדבר שנגעו בה.
מסביר הראש- דלא תלוי במציאות חזירים, אלא דוקא אם יש הרבה אשפתות, שהרי דרוקרת לא היו בה חזירים, ומכ"מ אין חוששין לכתמים, כיון שיש אשפתות ושקצים.
ה"ה- היום שאין דרך חזירים להלך בשווקים , אלא מוחזקים בדיר, ואינה תולה, אא"כ ברי לה שהלכה אצלם.
מיקום  הכתמים שיכולה לתלות- ב"י-מה שנמצא על חלוקה , הכוונה גם שנמצא על חלוקה ובשרה ולאפוקי על בשרה לבד.
פסק שוע
ספק אם עברה בשוק של טבחים או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים, אינה תולה בהם. במה דברים אמורים, בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבים במקום ידוע, אבל אם דרכם להתעסק כאן וכאן, תולין אפילו מספק, שמא נתעסקו במקום שעברה, ולא הרגישה.

מדוע לא מקרי ספד"ר- ששה א- כיון דאף שי תליה ודאית הוי רק ספק וע"כ בספק אם עברה הוי כעין ס"ס להחמיר ובזה אין מקילין אף בדרבנן.
סעיף כג
תלית כתם  במין שאינו מינו-הרואה נט. אמר רבא: נמצא עליה מין אחד - תולה בו כמה מינין. מיתיבי: נתעסקה באדום - אין תולה בו שחור! נתעסקה שאני. איכא דאמרי, אמר רבא: נתעסקה במין אחד - תולה בו כמה מינין. מיתיבי: נתעסקה באדום - אין תולה בו שחור כי קאמר רבא - דאתעסקה בתרנגולת, דאית בה כמה מיני דמא.
נמצא עליה מין אחד- רשי- נמצא עליה מין אחד - מדבר הדומה לכתם כגון קילור או שרף ואחר כך מצאה על חלוקה כתם אפי' אין מראיתו דומה לאותו המין תולה בו.
תוס- נמצא עליה מין אחד - פ"ה מדבר הדומה לכתם כגון שרף או קילור דהא ודאי מעלמא אתא תולה בו כמה מיני כתמים ואינה מכרת אם דם היא ור"י מפרש נמצא שמצאה מין אחד למעלה מן החגור תולה בו כמה מינים שלמטה מן החגור משום שכמו שהעליון ודאי מעלמא אתא כך נאמר בתחתון דמעלמא אתא
נפקמ בין רשי לתוס'-.מהות הכתם שבו אפשר לתלות כתמים אחרים, ומיקום הכתם- רשי-מדובר בחומר שניכר שאינו דם ובו יכולה לתלות כתמים שאין ידוע אם הם דם, וממילא אותו כתם יכול להיות בכל מקום על חלוקה. ואילו לתוס' מדובר שיכולה לתלות בכתם אף שהוא דם ממש וממילא מדובר שהוא מצוי על חלוקה, ובלבד שהוא מעל החגור, שאז ספקו טהור.
הטור מסביר לפי הבנת התוס' שמדובר בכתם דם מעל החגור, שבו יכולה לתלות שאר כתמים, וכן משמע בב"י.

רשי- נתעסקה שאני - דכיון דנתעסקה במין אדום היכי תלינן ביה כתם שחור אבל נמצא עליה מין אדום תולה בה כתם שחור דאמרינן כי היכי דניתן עליה האי מין בדלא ידעה הכי נמי הוה עלה מינא אחרינא ולא ידעה.

הסבר תרנגולת- ראש לפי ר"ח- בתרנגולת יש ג' מיני צבעי דם: 1.דם שחיטה- אדום. 2.דם איברים- שחור. 3.דם בני מעיים- כרכום (שילוב אדום וזהב-ששה ס"כד).
נפקמ בין 2 הלישנות בגמ'- ל"ק –מצאה אדום יכולה לתלות שחור. ורק בנתעסקה אינה יכולה לתלות אדום בשחור. ל"ב-יכולה לתלות רק בצבעים שנתעסקה מאותו המין.

פסיקת הראשונים
רשבא פסק כלישא קמא. ואילו רמבם (ט,כז) ור"ח פסקו כלישנא בתרא. (עקרון ר"ח- תמיד הלכה כלישנא בתרא)
סיכום ההלכה
• נתעסקה באדום ומצאה שחור- ל-2 הלישנות אין תולה.
• נתעסקה באדום ומצאה מין אדום אחר- רשבא- יכולה לתלות וכגון שלמדנו נח:- מעשה שתלה ר"מ בקילור אדום ורבי בשרף. ומדייק רשבא דלא השוו הקילור ביחס לצבע בכתם.
• י"ל שגם לל"ב אפשר לתלות בסוגי אדום כדי שלא יסתור גמ' נח: וכן שלא יסתור השוע שפסק כל"ק בעוד שבב"י כתב שאין פוסקים כל"ק.
מסכם ב"י-מאחר ור"ח ורמבם מסכימים דאין הלכה כל"ק, וכן נראה שהוא דעת הראש, משמע דהכי נקטינן ודלא כהרשבא.
פסק שוע-בסע' כג-בדין נתעסקה כל"ק שתולה בין סוגי אדום, ואינה תולה שחור באדום.
בסע' ל'- שאין צריך להשוות המראות אחד לשני, בכדי לתלות.

נתעסקה בדבר אדום ונמצא עליה כתם שחור או איפכא, אין תולין בו. במה דברים אמורים, אדום בשחור ושחור באדום, אבל אדום באדום ושחור בשחור, אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו, תולה בו, כגון שנתעסקה במי תלתן או במי בשר או בקילור אדום קצת, תולה בו האדום.

מדוע אין אומרים שהשחור שעליה הוא אדום שלקה- ששה ב-בשם דע"ת- ומתרץ שאם חלק נתכהה היה צריך גם השני ללקות כמותו. ומוסיף ששה שרק בגוף האדום משתנה לשחור אבל מחוץ לגוף הוא מתבהר.
מדוע ניתן לתלות כשאין ניכר ממש שדומה לו-ששה ג-סדט מה דייק מהרשבא שכתב: "דאם אינו ניכר אם דומה לו ממש תולה" והיינו שאפשר לתלות רק כשיש ספק אם דומה לו, או לא, ואפילו שהאחד אדום מחברו, כיון שעל הבגד הוא מאדום טפי. אולם כשודאי אינם דומים אין תולין. ומוסיף ששה שלפ"ז כשאין בקי שיכול לברר אפשר לתלות, ואפילו יכולים לברר, אין חייבים לדמות אבל מי שבקי אין יכול יכול לתלות. ולדינא כתב ששה, אם א"א לברר ודאי שתולין ואף כשאפשר אין חייבים לברר ולכן אף שניתן לבדוק במיקרוסקופ האם מדובר בדם נידות א"צ לברר. וכמו שפסק סדט. ואמנם חסרון בקיאות גורם שיוכלו להקל וכן כתם שנאבד ויש במה לתלות.
סעיף כד
פסק שוע – עיין סג' כ"ג.
נתעסקה בתרנגולת, תולה בו אדום ושחור וכרכומי, לפי שדם שחיטתה אדום, ודם איבריה שחור, ודם בני מעיה כרכומי.


צבע כרכומי- ששה א- תערובת אדום וזהוב.








סעיף כה
שא"א לתלות היכן שבהכרח בא דם נוסף על הדם הטהור- הרואה נח: ת"ר: ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה, אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה - שתיהן טמאות: ואם לאו, ארוכה - טהורה, וקצרה - טמאה. תניא אידך: בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה, היא - טהורה, וחבירתה - תולה בה. אמר רב ששת: ולענין דינא תנן, אבל לענין טומאה - היא טהורה וחבירתה טמאה. מאי שנא מהא דתניא: שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד, ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו - שתיהן טמאות? שאני התם - דאיכא סלע יתירה.
פסק שוע
שתי נשים שנתעסקו בצפור אחת שאין בו דם אלא כסלע, ונמצא על כל אחת כסלע, שתיהן טמאות.

הדין כאשר באו להישאל זו אחר זו- תוס נח: מקשה על שאלת הגמ' "מאי שנא" כו'. והלא יאן להשוות בין המקרים, דאצלנו אין לתלות באחת יותר מהשניה כיון שאין גירעותא לאחת מהן אבל במקרה של החלוק, יש לכאורה לטהר את הראשונה כיון שסו"ס בדקה וע"כ לכאורה יש לטמא רק את השניה. ומתרץ ר"ת שאצלנו נתעסקו הנשים בציפור זו אחר זו, וא"כ גם אצלנו יש לראשונה טיבותא בזה שאם היתב באה לפנינו לאחר שנתעסקה היינו מטהרים אותה לגמרי כיון שיש לה לתלות בהתעסקות בציפור. וא"כ יש מקום לשאלת הגמ' שכן גם במקרה בחלוק יש טיבותא לראשונה שכן היא בדקה ואמנם היא טהורה, וע"כ ברורה שאלת הגמ' מדוע במקרה של הציפור שיש טיבותא לראשונה, אין אנו מטהרים אותה.
ב"ח- מסיק מהתוס' שאם באו לישאל בזו אחר זו שתיהם טהורות. ורק כשבאות להישאל שניהן כאחד מטמאים את שניהן. אולם הטז יז) דוחה את הבח כדלקמן: 1.אם אמנם כשבאו זו אחר זו יותר קל  לטהר מאשר אילו באות כאחת, הייתה הגמ'  או הפוס' צריכים לחלק כמו שמצאנו לענין 2 בתים בדוקים מחמץ, וידוע שנכנס עכבר עם חמץ, אך לא ידוע לאיזה בית נכנס. וכשבאים להישאל אחד אחר בשני אין מצריכין בדיקה נוספת מספק, ואם באין כאחד מצריכים את שניהם בדיקה.  2. יש הבדל מהותי בין דין חמץ לדין ציפור. בדין חמץ יש לבתים חזקת בדוקים והספק דרבנן אינו מוציאם מחזקתם כשבאים להישאל אחד אחר השני. וכן באדם טהור שהלך בשביל ואינו יודע אם בשביל טמא או בשביל טהור, שמטהרין אותו, כיון שיש לו חזקת טהור ואין הספק מוציאו. כלומר אמנם יש ספק אך מצד שני יג לתלות בחזקת טהרה. אולם במקרה הצפור יש סלע דם שאין לאף אחת מהנשים במה לתלות כיון ששניהן נתעסקו, ואין סברא לטמא אחת יותר מהשניה וא"כ לא תולין בדם הציפור.  3.הבח מפרש התוס' שהראשונה באה להישאל אף שידוע לכולם שגם בשניה נמצא כתם, אולם הטז מבין בתוס' שמה שמטהרין הראשונה זה דוקא כאשר אין ידוע שמצאו כתם אצל השניה, אבל אם אמנם ידוע שגם בשניה יש כתם, אין לטהר את הראשונה, ואפילו נטמא אותה למפרע.
ומסקנת הטז שיש לטמא בבאות אחת אחר השניה.
אולם בנקה"כ דוחה הטז וסובר כבח שאמנם בבאות להישאל בזו אחר זו טהורות. ולדעתו יש לדמות לדין החמץ כיון שכמו שבחמץ מדובר בבדיקה שהיא מדרבנן, שהרי מדאו' מספיק בביטול, וכשיש ספק מקילין, כך גם לעניני כתמים שטהורים מדאו' כיון שאין הרגשה, וטמאים מדרבנן, וכשיש ספק מהיכן באו תולין להקל. וששה א כתב דלדינא פסקו הפוסקים שלא כטז וא"כ אם באות זו אחר זו מקילין והקשו על הטז מדין שבוי ההאסורה לכהן ואם יש מחבוא אחד בכל העיר, כל הנשים יכולות לתלות בה והוי כשני שבילין.
האם ספק דאו' גובר על חזקה-דעת  הטז יז) שגם בספק דאו' אין מוציא מחזקת טהרה כגון הטהור שאינו יודע באיזה שביל הלך, אולם השך בנקה"כ דוחה שהרי רק ספק דרבנן לקולא אבל ספק דאו' לחומרא ואין ראיה מדין שבילין לענין דין דאו', כיון שספק טומאה ברה"ר טהור.

סעיף כו- האם יכולה לתלות שחלק מהכתם, בא מהתעסקות עם מקור דם חיצוני, בכדי למעט בשיעור הכתם המטמא
הרואה נט. בעי רבי ירמיה: נתעסקה בכגריס, ונמצא עליה בכגריס ועוד מהו?
ובהמשך הגמ'- תא שמע: נתעסקה באדום - אין תולה בה שחור, במועט - אין תולה בו מרובה. היכי דמי? לאו כי האי גוונא? (דהיינו אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד- כבעית ר' ירמיה) לא, כגון דנתעסקה בכגריס, ונמצא עליה שני גריסין ועוד. אי הכי, מאי למימרא? מהו דתימא: שקול כגריס צפור - שדי בי מצעי, זיל הכא, ליכא שיעורא, זיל הכא - ליכא שיעורא, קמ"ל.
ולמסקנת הגמ'-
• בריתא –"נתעסקה מועט אין תולה מרובה"- מדובר רק למקרה בו נתעסקה בכגריס ומצאה 2 גריסין ועוד. והחידוש במקרה זה הוא שאין לומר שהגריס שנתעסקה, יהיה באמצע הכתם, ונמצא שיש 2 כתמים שכ"א קטן מכגריס ועוד, שאינן מחוברים, ע"מ לטהר הכתם.
• אם נתעסקה בכגריס ומצאה אפילו 2 גריסין –יכולה לתלות.
תוס' נתעסקה- אין הבדל בין נתעסקה בכגריס ומצאה כגריס ועוד, לבין מקרה בו נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא כגריס ועוד.
ראש- תרוץ הגמ' דחוק, וע"כ כל שהכתם שמצאה גדול מכתם שנתעסקה, טמאה, כפשט הבריתא, ואע"ג שאין בהפרש כדי שיעור כגריס ועוד- וא"כ פושט ר' ירמיה לחומרא. (ששה ד- כיון שאין תולין בשני דברים לומר שבאו למקום אחד ונתחברו)
אבל הרמבם (ט,כו)- שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע דם ונמצא על כל אחת משתיהן כתם כסלע שתיהן טמאות, נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כתם כשני גריסין הרי זו תולה כגריס בדם שנתעסקה בו ובגריס במאכולת, נמצא הכתם יתר מכשני גריסין טמאה.
ומסביר הב"י- שהרמבם פסק לקולא וכמסקנת הגמ'.
נתעסקה בפחות מכגריס ונמצאו עליה 2 גריסין- ב"י בדעת רשבא, ורמבן- כוונת הבריתא שיש לטמא כשנמצא מרובה ממה שנתעסקה היינו דווקא במקרה  שנתעסקה בכגריס ונמצא 2 גריסין ועוד, כיון שאפילו אם נגרע הכתם שנתעסקה, עדיין ישאר כגריס ועוד לטמאה, ורק במקרה זה אין אומרים "שקול כגריס צפור שדי בי מצעי" אבל כשנתעסקה בפחות מכגריס ומצאה 2 גריסין יש לומר שטהור, כיון שהם פוסקים בעיא דר' ירמיא לקולא, וא"כ אם נמצא פחות מ2 גריסין ועוד, טהורה ללא קשר לכמות הדם שנתעסקה. ועוד טעם נותן הב"י שדוקא במקרה של 2 גריסין ועוד ,אין אומרים "שקול כגריס צפור בי מצעי" אבל כשנמצא רק כ2 גריסין אפשר לטהר מחמת התליה הזאת אף בשנתעסקה בפחות מכגריס.
כמה תולה כשיש ספק בכמות הדם שנתעסקה- רשבא-יכולה לתלות כל גודל, כיון שאינה יודעת בברור, וכתמים דרבנן לקולא.
פסק שוע כרשבא רמבם ורמא הביא דעת הראש להחמיר ויש לסמוך על המקילין
נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס, ונמצא עליה כשני גריסין, הרי זה תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת . אבל אם נמצא הכתם יותר מכשני גריסין, טמאה. (רמב"ם פ"ט ורשב"א ורא"ה בב"ה וה"ה)  (ויש מחמירין ומטמאין בכל זה, (הרא"ש והטור). ומכל מקום נראה דיש לסמוך אמקילין, דבכתמים שומעין להקל.

נתעסקה בכגריס ומצאה כגריס ועוד- שך לה- לדעת הראש המחמיר יש לטמא.

סעיף כז

פסק שוע שאף בנמצא יותר ממה שנתעסקה, טהורה והרמא מזכיר שדעת הראש להחמיר ואם אינה יודעת בכמה נתעסקה תלינן לקולא.
נתעסקה בפחות מכגריס, ונמצא עליה כגריס ועוד,  טהורה. שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא וכבר היה שם דם מאכולת (פירוש דם כינה) שנצטרף אליו עד שחזר ליותר מכגריס.  וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס, ונמצא עליה כשני גריסין, טהורה. הגה: ויש מחמירין ומטמאין. ומכל מקום אם נתעסקה בדם ואינה יודעת בכמה, אזלינן לקולא ואמרינן שהיה בדם כשיעור הכתם, (בית יוסף וכן כתב הרשב"א ורא"ש וטור ובל"ח כתב דדעת הרב דהכא מחמירין כ"ע וכמ"ש בס"ק ל"ז).

נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסין- השוע כתב דבכגון דא טהורה. והטז יח) חולק וסברותיו: 1.כמו שנמצא כתם שיש בו כגריס ועוד העודף על  שעור הדם הפוטנציאלי שנתעסקה בו, אנו מטמאים וכגון שנתעסקה בכגריס ומצאה 2 גריסין ועוד, כך גם במקרה זה יש לטמא כיון שיש כגריס ועוד שאין לתלותם במקור הטהור.  2.הרשבא טיהר רק כשנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא כגריס ועוד. וע"כ מסכם הטז שגרסת הב"י לרמבן, כפי שנכתבה בשוע, שגויה וגירסת הרמבן הנכונה היא שכאשר נתעסקה בכגריס ונמצא 2 גריסין אז טהורה, והחידוש ברמבן הוא שאע"פ שיש לכאורא לומר שודאי לא נדבק בה כל הדם שיש באותה ציפור, ולפיכך יש לטמאה, קמ"ל שאנו תולין שכל שיעור הדם שבציפור נדבק בה ואז אין כגריס ועוד לא מוסברים ולכן טהורה. וכן פסק השך לז) שאין כל סיבה לומר סברת "שדי בי מצעי" במקרה בו יש שיעור של כתם לטמא.

מה שיעור של פחות מכגריס-שך לו) שיש בו שיעור של "ועוד", כדי שלא יהיה מצב בו יש יותר מכגריס שאז א"א לתלות בכינה.
האם דין טהרות חמור מטומאה לבעלה- טז יח)מצביע על סתירה בטור, שכן כתב הטור בשם הרמבן שאין לסמוך על בדיקת סממנים אלא לטהרות ולא לבעלה, ואילו בריש קפו כתב שטהרות חמורות מבעלה, ומכ"מ הב"י בקצ"א עמ' קכ"ג תירץ כו'- לבדוק מה תירץ.

סעיף כח- כתם בשיעור 2 גריסין וכינה מעוכה בו
הרואה נט. איתמר, נמצא עליה כגריס ועוד, ואותו עוד - רצופה בו מאכולת, ר' חנינא אומר - טמאה, ר' ינאי אומר - טהורה. רבי חנינא אומר: טמאה, כי תליא - בכגריס, בכגריס ועוד - לא תליא. רבי ינאי אומר: טהורה, הני מילי - היכא דלא רצופה בו מאכולת, אבל היכא דרצופה בו מאכולת - מוכחא מילתא דהאי ועוד דם מאכולת הוא. פש ליה - כגריס, כיון דבעלמא תליא, הכא נמי תליא.
רמבם- פסק כר' חנינא, לטמא.
ראש- פסק כר' ינאי, לטהר, דבשל סופרים הלך אחר המקל.
פסק שוע
האשה שמצאה על חלוקה כשני גריסין וכינה מעוכה בו, טהורה. שהגריס הא' ודאי מכינה המעוכה בו, והגריס השני אנו תולין אותו בכינה אחרת, כיון שאין בו כגריס ועוד.

מדוע בסע' כ"ו טיהר בנמצא כגריס בלא כינה- שך לח- כיון שנתעסקה בכתמים כגריס, אבל כאן לא נתעסקה ולכן יכולה לתלות עד שיעור כינה. (ששה ב-פר"ד-ומשמע שבלא נתעסקה אין תולין 2 תליות: 1.הרגה 2כינים.  2.נזדמנו יחד.
האם דעת שוע שמודדים גריס בכינה שלנו- ששה א-משמע משוע שאין תולין בזה"ז אלל כשעור כינה שבזמננו מכיון שהטעם הננקט כאן שהסיבה שלא גזרו הכגריס היא משום כינה המעוכה מדין תליה ולא מטעם שחכמים לא גזרי בשעור גריס. וקשה א"כ לחת"ס שפסק שגם בזה"ז תולין בשעור כגריס. ומתרץ ששה דאפשר לומר שאין מדובר ב-2 גריסין שוים והאחד קטן ובו נתמעכה קטנה והשני גדול ובו תולין כשעור גריס.





סעיף כט
רשבא- והיכא שהרגה פשפש שאנו תולין בו עד כתורמוס חזר שיעור כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינין שאמרנו.
פסק שוע
הרגה פשפש שאנו תולין בו עד כתורמוס, חזר כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינים שאמרנו.

האם כשעור תורמוס שבזמננו או שבזמנם- ששה א- בס"ז דעת חת"ס שאין משערין שעור תורמוס לפי מה שהיה בזמן הגמ' אלא לפי זמננו כיון שדין תורמוס נובע מגדר תליה ולא משום דלא גזרו בגודל כזה כבפשפש.

האם תולין ב-2 פשפשין- ששה ב-היכן ששכיחים פשפשין תולין ב-2 פשפשין.

סעיף ל
האם תולין בכתמים  כאשר אין בקיאין במראות- יש מי שהורה שאין תולין כתם בשום דבר שאין תולין אלא במה שדומה לו ועכשיו אין אנו בקיאים במראות ולפיכך אין תולין. ומסביר הרשבא דדעה זו מסתמכת על הגמ' יט. לגבי אדום של מכה שהוא דווקא סוג מסוים של פצע, ואם אין מדובר בסוג ספציפי זה, אין תולין בו, ולפיכך כיון שאין בקיאות אין תולין  .
רשבא- ואין הוראה זו נכונה, אלא תולה אא"כ ברור שאינו דומה כגון שהכתם אדום והיא נתעסקה רק בשחור, או שנתעסקה במעט דם  אולם מצאה הרבה צבע. וכן מוכח מעובדא דר' עקיבא שלא הוציא דם ממכת האשה להשוות.
פסק שוע להקל כרשבא (ששה א מקשה: 1.דווקא תליית דם בדם אפשרית כיון שדומים אבל דם בצבע ? 2.בעובדא הנל יש טירחא לגלע המכה ולכן חשיב כלא אפשר לברר)
אינה צריכה להקיף (פי' ענין הקפה הוא לדמות דבר לדבר) הכתם לדבר שהיא תולה בו, אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום.

האם לא מבררים  כשאפשר- ששה א- אמנם הוי חידוש דתולין היכן דאפשר לברר. ומוסיף ששה שאם בקי מבחין שאינו דומה יש להחמיר. ולמעשה אם מביאים התלייה עצמה ונראה שאין דומה, אין לטהר, אך כשאין מבייאם התליה והוי ספק אפשר לתלות ומכ"מ אם גם בזה בקיאים  שהדם אינו מצבע אין לתלות.



סעיף לא- האם סומכים על בדיקת 7 סמנין לזהוי הכתם.
האשה סא: שבעה סמנין מעבירין על הכתם: רוק תפל, ומי גריסין, ומי רגלים, ונתר, ובורית, קמוניא, ואשלג, הטבילו ועשה על גביו טהרות, העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר - הרי זה צבע, הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל. עבר או שדיהה - הרי זה כתם, והטהרות טמאות, וצריך להטביל. איזהו רוק תפל - כל שלא טעם כלום. מי גריסין - לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש. מי רגלים - שהחמיצו. וצריך לכסכס שלש פעמים לכל אחד ואחד. העבירן שלא כסדרן, או שהעביר שבעה סמנין כאחת - לא עשה ולא כלום.

האם בדיקת 7 סמנין נאמרה רק לטהרות או מועילה גם לבעלה-רמבם (ט,לו)- כל כתם שנמצא על הבגד שאין לה במה יתלה אינו מטמא עד שיודע שהוא דם ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום מעבירין עליו שבעה סמנין אלו על הסדר, אם עבר או כהה עינו הרי זו כתם דם וטמאה ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ זה אינו אלא אף הבגד מטמא עד שיודע שהוא צבע ע"י הבדיקה עכ"ל. /השגת הראב"ד/ ואם נסתפק וכו' וטהורה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ טעה בזה שאין זה הבדיקה לטהר את האשה אלא לטהר את הבגד שאע"פ שיהיה דם מאחר שאינו יכול לצאת אינו מטמא מפני שהוא בלוע שאינו יכול לצאת והוא טהור אבל האשה לעולם טמאה עכ"ל.+
וכמו הראבד, רמבן-אין לסמוך על בדיקת סמנין לומר שהוא צבע להתירה לבעלה, שלא הוזכרה בדיקת סמנין אלא לטהרות, אבל לבעלה, אע"פ שלא עבר ע"י הסמנין, חיישינן שמא דם נידה הוא ואסורה לבעלה.
ומכריע רשבא- אין ראוי לסמוך על בדיקה זו, אלא חוששת, ומכ"מ אם העבירה הסמנין ולא עבר ודאי טהורה, שאין לך דם שאינו עובר ע"י הסמנין.
ב"י- קצת משמות הסמנין לא נתברר לנו עכשיו מה הן, הלכך לדידן נפל ענין העברת הסמנין בבירא.
דין כתם מסופק שלא העבירו עליו הסמנין-רמבם (ט,לו)- הנל.
רשבא, ראבד בדעת הרמבם- כל עוד לא העבירה הסמנין, אינה חוששת מספק.
אולם ה"ה בדעת הרמבם- כל עוד לא העבירה הסמנין ודאי טמאה, שאין זה ספק של דבריהם שהולכים בו להקל, כיון שכאשר אפשר לברר אם זה דם או צבע אין זה נקרא ספק.
פסק השוע שאין לעשות בדיקת 7 סממנים מחמת חוסר בקיאות
מצאה כתם ואין לה במה לתלות, והדבר מסופק אם הוא דם או צבע, מעברת עליו ז' סמנים אם עמד בעיניו הרי זה צבע וטהורה, ואם אינה מעברת עליו, טמאה מספק. ועכשיו אין לנו העברת ז' סמנים, מפני שאין אנו בקיאים בקצת משמותם.

ספק דם ספק צבע כשאין אפשרות לבדוק- ב"ח פירש שאף כאשר א"א לעשות הבדיקה, סוברים רשבא וראבד שהיא טמאה, וכן מחמיר הלבוש מחמת דהוי כספק חסרון ידיעה, אולם תוהש כט ,ל-סובר דכיון שא"א לבדוק, לכו"ע הוי ספק דרבנן ולקולא וגם לדעת הרשבא וראבד.

עדיף לתלות במקור דם טהור מאשר להקל בספק דרבנן- תוהש כט- אם יש דבר לתלות בו כבסע' ל' עדיף מאשר להקל בספק. ולכן כשיש מכה א"צ להקיף אבל כשיש ספק יש מחמירים לטמא מספק.

בדיקת רוק לכתם- ששה א- סדט נב- מביא בשם שלטי גבורים שאם רקקה על הכתם והלך לו מיד אינ דם וכן מובא בשל"ה סימן נה, וסימן נוסף שנתנו הוא שכתמי דם יש סביבם לובן, וכשאין לובן אינו כתם. ומעיר ששה כי למעשה אין סומכין על סמנין אלו.
האם לטמא כתם בספק צבע או דם- ששה ד- יתכן להסביר ב-2 אופנים: 1.כל ספק כתם מטמא. 2.ספק כתם אמנם טהור אולם דוקא היכן שא"א לברר.  לגמור ששה ד


סעיף לב- כתם שנמצא על כלי עבודה
הרואה נח. ההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא, אתאי לקמיה דרבי ינאי, אמר לה: תיזיל ותיתי.
רשי- תיזיל ותיתי - כדרך שעשתה עד עכשיו שהלכה ושבה אי מתרמי שהטווי המוסך שקורין אורדי"ר בא בין רגליה כנגד אותו מקום טמאה.
רשבא- מדובר שנמצא הדם על דבר שהיה בדוק.
פסק שוע
האשה שהיתה עוסקת במלאכתה, ונמצא דם במקום שעברה על דבר שהיה בדוק לה מתחילה  (והוא מקבל טומאה) (ד"ע בד"מ וכ"ה ברא"ש פרק האשה ורשב"א סוף שער ד' ותוספות ריש דף נ"ח), תחזור להתעסק כמו שעשתה,  אם יזדמן שתעבור על המקום שנמצא בו הדם, טמאה. ואם לאו, טהורה.
האם לחלק בין כתם לדם ממש- שך לט- אם אינו מקבל טומאה אין לחלק בין כתם לדם ממש כבסע' י, כיון שאין הרגשה וטהורה מדאו', וחכמים לא גזרו בדבר שאינו מק"ט. אולם בששה א פסק שכשרואה דם ממש שכמעט אין ספק שהוא ממנה אלא רק ספק אם הדבר בדוק, אין להקל וכיום אין דין זה שכיח כיון שהולכות בבגד מוד ואם בא ממנה היה ניכר בו.

האם צריך שיעור- ששה ג- לגבי שעור אין הראייה בלא הרגשה קלא דכתמים וטמאה אף בפחות מכגריס כיון דהוי ודאי מגופה ואין במה לתלות. (לא ברור- הרי זה כתם דם)

סעיף לג
כינה שנמצאה בעד שבדקה בו- כל היד יד. איתא במשנה- דם שנמצא על עד האשה מיד לאחר תשמיש מצריך קרבן חטאת.
ובגמ'. וניחוש דלמא דם מאכולת הוא! אמר רבי זירא: אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת, ואיכא דאמרי: דחוק הוא אצל מאכולת. מאי בינייהו? איכא בינייהו - דאשתכח מאכולת רצופה, להך לישנא דאמר בדוק הוא - הא מעלמא אתאי, להך לישנא דאמר דחוק הוא - אימא שמש רצפה.
רשי –רצופה- מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת ללישנא דבדוק כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקינוח ומאכולת לאחר בעילה אתאי על אברו וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא מעכה השמש בשעת תשמיש.
רשבא- הלכה כמ"ד בדוק הוא וא"כ טמאה, ואפילו נמצא המאכולת על הכתם, כיון שהפוסקים לא חילקו ,בין ליד הכתם בין עליו.
בדקה בעד וטחתו בירכה- יד. אתמר, בדקה בעד הבדוק לה, וטחתו בירכה, ולמחר מצאה עליה דם, אמר רב: טמאה נדה. א"ל רב שימי בר חייא: והא חוששת אמרת לן! איתמר נמי, אמר שמואל: טמאה נדה, וכן מורין בי מדרשא: טמאה נדה.
רשי- ולמחר מצאה עליה דם- על הירך. טמאה נידה - טומאה ודאית דכיון דהעד בדוק לה שלא היה בו דם קודם בדיקה ודאי מגופה אתאי על העד ומשם הוטח בירכה ולא אמרינן דלמא מעלמא אתא על ירכה וספק טומאה היא.

בדקה בעד וטחתו בירכה ומצאה על יר ירכה- מח' ראשונים בדין צורת הכתם וגודלו
כתם עגול-רשבא בדעת רשי- אם פחות מכגריס ועוד- אמרינן נמעכה כינה על ירכה ומשם בא הכתם לעד.
אם יותר מכגריס ועוד- אמרינן שהעד הכתים את הירך.
אבל רמבם (ד,יט)-אפילו פחות מכגריס ועוד, אם נמצא על עד טמאה הואיל והוא עד בדוק.
רשבא- מכריע כפירוש רשי.
כתם משוך- רשבא- לכו"ע טמא אפילו בשיעור כלשהו, דרגלים לדבר, שבא מקינוח כדאמרינן בגמ' נח. עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, אם עגול טהור, ואם משוך טמא, דברי ר' אליעזר בר' צדוק.

בדיקה בעד שאינו בדוק- כל היד יד. אתמר, בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, א"ר יוסף: כל ימיו של ר' חייא טימא, ולעת זקנתו טיהר. איבעיא להו, היכי קאמר: כל ימיו טימא משום נדה, ולעת זקנתו - טיהר משום נדה וטימא משום כתם, או דלמא: כל ימיו טימא משום כתם, ולעת זקנתו טיהר מולא כלום? תא שמע, דתניא: בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, רבי אומר טמאה משום נדה, ורבי חייא אמר טמאה משום כתם. אמר לו ר' חייא: אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד? א"ל: אבל. אמר לו: א"כ, אף אתה עשיתו כתם. ורבי סבר: בעינן כגריס ועוד - לאפוקי מדם מאכולת, וכיון דנפק לה מדם מאכולת - ודאי מגופה אתא. מאי לאו בזקנותו קאי? הא בילדותו - טימא משום נדה! שמע מינה. (כלומר למסקנת בגמ' ר' חיא סובר שאם בדקה בעד שאינו בדוק דינו ככתם)
וממשיכה הגמ'- משתבח ליה רבי לרבי ישמעאל ברבי יוסי ברבי חמא בר ביסא דאדם גדול הוא, אמר לו: לכשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא, א"ל: בעי מינאי מילתא, בעא מיניה: בדקה בעד שאינו בדוק לה, והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, מהו? אמר לו: כדברי אבא אימא לך, או כדברי רבי אימא לך? א"ל: כדברי רבי אימא לי. אמר רבי ישמעאל: זהו שאומרין עליו דאדם גדול הוא? היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד! ור' חמא בר ביסא סבר: רבי ריש מתיבתא הוא, ושכיחי רבנן קמיה, ומחדדי שמעתתיה. מאי רבי ומאי רבי יוסי? אמר רב אדא בר מתנא: תנא רבי - מטמא, ורבי יוסי - מטהר.
בדיקה בעד בדוק- טור- ומשמע שכל המחלוקת היא בעד שאינו בדוק אולם אם בדקה בעד בדוק לכו"ע טמאה.
הגדרת עד בדוק- ריטבא-עד שנבדק לפני הרבה זמן, דינו כעד בדוק ובזה אין מדברת הגמ'.
הגדרת עד שאינו בדוק- ריטבא- 1. עד שנלקח מהאשפה או ממקום התורפה- אע"פ שבדקו בו דינו ככתם שנמצא בחלוק ואף קל מזה, ועל זה אין מדברת הגמ'.   2 .נטלתו ממקום בינוני שאינו משומר לגמרי, וגם אינו מקום תורף, אלא מקום שנותנת בו עדיה לפי שעה, והמח' בגמ' האם להחשיבו כמקום בדוק או דנים אותו כאשפה שיש בה דמים, ולמסקנת הגמ'  שטיהר ר' יוסי, מחשיבים אותו מקום כעד שאינו בדוק.
פסק שוע שבדיקה בעד בדוק מטמאת את האשה בכל שיעור דם ובכל צורה כיון שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת
האשה שבדקה עצמה  בעד (פירוש סמרטוט מענין וכבגד עדים כל צדקותינו) (ישעיה סד, ה) הבדוק לה, ונמצא עליו  אפילו טיפה כחרדל, בין עגול בין משוך, טמאה. ולא עוד, אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה, טמאה.  וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא, בין משוך בין עגול, טמאה.

חומרת עד בדוק לעומת מאכולת על חלוק- טז כ- כיון דקיי"ל שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת, חמור העד מהחלוק בכך שכתם על חלוקה יש לשערו בכגריס אבל בעד שהיה בדוק טרם הקינוח אין תולין במאכולת ואפילו בכל שהוא כי ודאי בא מגופה, והמאכולת הגיעה אח"כ.
טז כא- מתיחס לכפל הלשון שבטור כפי שהקשה הב"י- לא מובן. ועיין ששה ו-דהלכה כטז אבל ראייתו תמוהה.

בגד הבדוק לדם אינו מקרי בדוק למאכולת- ששה ב-סדט נה כתב שאם בדקה עצמה בחלוק שלובשת, וקודם הלבישה היה בדוק, אך לא בדקה את החלוק טרם הבדיקה באו"מ ונמצא כתם פחות מכגריס –טהורה. ואע"פ שהרשבא כתב שכל שהיה בדוק, חזקתו בדוק עד שנדע שיצא מחזקתו מכ"מ זה דווקא לכתם יותר מכגריס, כיון שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דמים וע"כ יצא מחזקתו לגבי כתמים פחות מכגריס ולהלכה מסיים הסדט שאף שכיום מקילים לענין דרישה כגריס כחת"ס מכ"מ כיון שאין מציאות כינים אין להקל. ומוכיח ששה מסדט כי אם נמצאו נקודות קטנות בבגד הבאות מן האויר נחשב כל הבגד כאינו בדוק, ולכן אף אם נבדק הבגד, מכ"מ הבדיקה היתה לענין כתמי דם, אך לא בהתבוננות מדוקדקת לענין מאכולת וכן סבור החזו"א והבדים הנמכרים דינם כנקיים לגמרי ונחשבים עד בדוק.


מדוע אין אומרים שנכנסה מאכולת לקופסא-ששה ו-אין העד מאבד את חזקת הבדוק בקופסא כיון שאין תולין בדבר רחוק לומר שהיתה מאכולת בקופסא ואף אם נמצא מאכולת דבוקה בעד שבקופסה נמי טמאה.
סעיף לד
לדג  להג  בדקה בעד בדוק וטחתו בירכה-כל היד יד. בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה, ולמחר מצאה דם, אמר רב טמאה נדה.
טור-וא"א הרא"ש ז"ל כתב בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה שטמאה משום נדה ולפי זה אין חילוק בין עגול בין משוך בכל ענין טמאה בכל שהוא
ומסביר ב"י בדעת הראש-כיון שקינחה שם, והדעת נוטה שמשם יצא ולא מהירך והוי ספק דאו'. ולא נאמר שיעור כגריס, או נפקמ לצורת הכתם, אלא בכתם שמן הדין טהורה בו, אלא שחכמים החמירו מספק.
ב"י מעיר על הטור- 1. מדוע תולה הדין  לטמא האשה באביו, והלא הגמ' מפרשת שטמאה להדיא, 2. וכן מדוע מפרש הטור שהראש אוסר בכל גווני, הרי אין דרכו לתת סברות מעצמו, ומביא ראיה שאף   הרשבא והתוס' המקילין נקטו בלשון טמאה נדה.
שכן סוברים המקילין- רשבא ותוס' (יד.)- הגם שטמאה נידה, כפסק הגמ', מכ"מ יש לחלק בגודל הכתם וכן בצורת הכתם, שאם מדובר בכתם עגול אז אם פחות מכגריס ועוד תולין במאכולת, כיון שטחתו בירכה, או אם נתנה תחת הכר. ורק כשהוא יותר מכגריס ועוד א"א לתלות במאכולת. ואם צורתן כמשוך אזי בכל גודל טמאה נידה.
ומוסיף ב"י-ואף שהכתם העגול גדול מכגריס ,יתכן שטהורה וכגון שנתעסקה בכתמים, כיון שכל מה שאפשר לתלות, תולין,וכן כיון שלא היתה הרגשה. אולם אם הוא משוך, אפילו פחות מכגריס אין תולין, שחזקת משוך-מבדיקה.  וע"כ מסכם הב"י דלא היה לטור לפרש את הראש בצורה מחמירה  , באופן שאין חילוק בין עגול למשוך ובין כגריס ועוד ךפחות מגריס ועוד.
ב"י מביא סברה לטור- מזה שהעתיק הראש את לשון הגמ', מוכח שאינו מחלק בין גודל הכתם, ובין צורתו, וכמו הטור, כך הבין ר' ירוחם בדעת הראש, שאמנם הראש חולק התוס'.
דעת הטז- הטז (כד) כתב דדין הטור מיותר, כיון שהראש מביא רק דברים הנוהגים היום, וכיום אין נפקמ אם טמאה מדין נדה, או משום כתם, אלא הכוונה שטמאה בכל שהוא.
דעת הרמבם (ד, יז-יט)- אם בדקה והניחה תחת הכר- אם משוך טמאה, ואם עגול טהורה, שודאי בא ממאכולת שנמחצה תחת הכר, לעומת זאת, אם קנחה וטחתו הירכה, ומצאה דם, טמאה בכל גווני ואין תולין בהריגת המאכולת.
ה"ה- לדעת הרמבם בטחתו בירכה בכל גווני טמאה, וחמור דינה מנתנה תחת הכר. כיון שבמשנה נח: איתא להדיא החילוק בין משוך לעגול דוקא בעד שתחת הכר. ואילו לפי הרשבא ורמבן בהניחה תחת הכר דינו שוה לטחתו בירכה, שכן אם עגול פחות מכגריס טהור, ומסכם ה"ה דיש להחמיר כרמבם, אפילו עגול פחות מכגריס, אם טחתו בירכה.
פסק שוע שאם הניחה תחת הכר כרשבא ורמבם, ולא גילה דעתו באשר לכתם עגול שטחתו בירכה. ורמא מוסיף שיש לתלות בכל גווני אם נתעסקה בכתמים.
בדקה עצמה בעד הבדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת,  ולמחר נמצא עליו דם,  אם משוך, טמאה, שחזקתו מהקינוח. ואם עגול, ואין בו כגריס ועוד,  טהורה, שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר. הגה: וה"ה אם הוא יותר מכגריס, ויש מקום  לתלות בו, (ב"י), כמו שנתבאר לעיל באיזה דבר תלינן כתם.

בדקה בעד בדוק ונמצא כתם משוך, וידוע שיש טחורים- טז כג- במקרה זה אפילו משוך טהור, כיון שנעשה בקנוח ממקום טהור והוי כמכה באותו מקום (קפז,ה) ואף לרמבם המחמיר בעגול, אם טחתו בירכה (סע' לה) ג"כ מודה לזה, כיון דאין כאן ספק דאו', כיון שלא הרגישה בדם מן המקור ותולה בטחורים שלא בשעת וסתה ואילו בשעת וסתה אין תולין אפילו במשיאמד. וחווד לט-פת לט-סובר שיכולה לתלות אף בשעת וסתה, ממ"נ שהרי אם  דומה למכה שידוע שמוציאה דם הרי תולין גם בשעת וסתה כמש"כ השך שאין לטעון "וכי לעולם לא תטמא" כיון שתיטמא ברגע שתרגיש שהדם לא בא מהמכה, או שלא תגע בטחורים, ואם אין ידוע שמוציאה דם אפילו שלא בשעת וסתה אינה תולה. ובמקור מים חים מקשה על חוד דהרי יש ג' דרגות (ששה קצא)
האם סובר הטז שבדיקה היא ספד"ר- ששה קצא- חוד (קפז,סק"ד)- אמנם בסתם מכה כאשר בודקת וטחה בירכה הוי ספד"א אבל אם כשנתעסקה סמוך לעד בדבר שיכולה לתלות בו מאבד העד חזקת בדוק והוי עד שאינו בדוק. ואילו חוד כז תירץ שאם הדם ודאי מגופה חוששים שהרגישה, אבל כשיש ספק אז תולין ההרגשה בהרגשת העד והוי ספד"ר.

חילוק בין משוך לעגול בשאר כתמים- שך מב-דוקא בבדיקה מחלקים בין כתם משוך לכתם עגול, אבל בשאר כתמים אין מחלקים בצורת הכתם אלא בגודלו.
האם יכולה לתלות בכתם יותר מכגריס ועוד שבאו מטחורים, כשהיא בחזקת טמאה-פת לט-שות מאיר נתיבים- לא רק שיכולה לתלות כשהיא בחזקת טהרה, אלא אף תולה כשהיא בחזקת טמאה, וכגון שהיא בימי ליבונה. ומוסיף פת כי בג' ימים ראשונים אינה תולה עפ"י שך בקצו סקי"ג, דהרי אפילו במכה שידוע שמוציאה דם אינה תולה בג' ימים וכ"ש כאן.
הניחה תחת הכר ומיד בדקה, האם יכולה לתלות בכינה-פת לו- בשם מאיר נתיבים- דאף ששוע כתב "ולמחר בדקה" מכ"מ אף אם בדקה מיד לאחר שהניחה תחת הכר יכולה לתלות בעגול פחות מכגריס ועוד כו'.
הניחה תחת הכר, לאחר בדיקה, ואח"כ מצאה עגול שאין בו כגריס ועוד, בימי ליבונה-דגמ"ר- פת לח- בג' ימים של ז"נ טמאה כיון שמה שמטהרים בכתם פחות מכגריס ועוד, בג' ימים ראשונים (קצו ס"י בהגה) הוא משום שכינים מצויות במיטה וא"א להיזהר, אבל כאן הדין חמור כיון שבודקת בעד, ואפשר לה להיזהר, ואין להתיר בג' ימים ראשונים. אולם מעיל צדקה חולק ומתיר כל שפחות מכגריס ועוד אף בג' ימים ראשונים ואפילו בעד בדיקה. (ומוסיף ששה דא"א לומר שכגריס יתפרש כשיעור הגדול ואילו בסע' שלאחריו יתפרש כשיעור הקטן) וסדט מחמיר בזה כמו דגמ"ר.
דין שעור כגריס בבדיקה בעד שאינו בדוק- ששה ב-חת"ס (הובא פת מ) סובר שאע"ג שבסתם כתם משערים בשעור כינה שבזמן השס (כדעת מעיל צדקה) כיון שהנ"ל לא גזרו בשיעור זה מכ"מ בבדיקה בעד שאינו בדוק ההיתר הוא לא מצד שלא גזרו בגודל כזה אלא רק מדין תליה וכיון אין לתלות אלא לפי המצוי אצלנו במציאות. אולם בדרכ"ת קס"ח הובא בשם שו"ת אבני צדק דהביא הוכחה מהגמ' יד. שבדקה בעד שאינו בדוק צריך כגריס כמו בכתם ומשמע שגם בזה דנים משום גזרה ולא משום תליה וכר' חייא.

















סעיף לה

פסק שוע שכתם משוך בבדיקה שטחתו בירכה מטמא בכל שהוא. ואילו בכתם עגול הביא מח' רשבא ורמבם, ורמא פסק כי"א שטמא בכל שהוא
בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה, ולמחר נמצא עליו דם, אם משוך, טמאה אפילו בכל שהוא, ואם עגול, טהורה, אם אין בו כגריס ועוד.  ויש אומרים שאף עגול טמא בכל שהוא. הגה וכן עיקר.

כאיזו דעה פוסקים- שך מג-הבח פסק כי"א, כיון שהכינה מצויה תחת הכר והכסת, משא"כ ביריכה. וכן משמע בטז כד) שסובר כרמבם ממ"נ, דאם נמצא על הירך, הרי קי"ל כרמבם שכל שנמצא על בשרה לא תלינן במאכולת אפילו פחות מכגריס (ס"ו) (עיין הגהות רעק דמקשה על הטז שדוקא בנמצא רק על בשרה אין תןלין אבל בבשרה ועל העד, כן תולין) ואם לא נמצא דם על הירך, מוכח שהדם על העד בא מגופה, ולכן הראש כתב שטמאה ומשמע אף בפחות מכגריס, שכן דרכו להביא דברים הנוהגים עכשיו וא"כ אין נפקמ אם טמאה משום נדה או משום כתם.
נמצא על עד ולא על הירך- ששה ג- חוד יט-אם נמצא על הירך ולא על העד מוכח מהראשונים שטהורה, כיון שאם היה בא מן העד א"א שיתקנח כל הדם, אבל בנמצא על העד ולא עח הירך מוכח מסתימת המחבר דאפילו בלא נמצא על הירך טהורה בכתם עגול, כיון שבבשרה יכול הכתם להתקנח.

סעיף לו-
בדיקה בעד שאינו בדוק-כל היד יד. סיכום הגמ'- בדקה בעד שאינו בדוק והניחה בקופסא  ולמחרת מצאה עליו דם. מח' תנאים. רבי אומר טמאה נידה דאו', ואילו ר' חייא מטמא משום כתם. ולכו"ע אינה טמאה אלא כשיש גריס ועוד אבל פחות מכגריס תלינן במאכולת.
ועוד מח' תנאים- האשה נט: סיכום הגמ'- אשה שעשתה צרכיה וראתה. ר"מ- אם עומדת טמאה. אם יושבת- טהורה. ור' יוסי  מטהר.
ראש בשם ר"ח- הלכה כר' יוסי וכר' חייא, שטהורה משום דם וטמאה משום כתם.
רמבם (ד,יט)- קנחה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר נמצא עליו דם הרי זו טמאה, ואין אומרים שמא כשטחה אותה ביריכה נהרגה מאכולת, קנחה עצמה בעד שאינו בדוק לה ולא ידעה אם היה עליו דם קודם שתקנח בו או לא היה נמצא עליו דם אם היה הדם כגריס ועוד הרי זו נדה, היה פחות מיכן טהורה שאינו אלא מן המאכולת.
ב"י- ומשמע ברמבם שפסק כרבי שכתם בבדיקה, בעד שאינו בדוק, שגדלו כגריס ועוד, טמאה נידה דאו'.
ב"י- מקשה על רמבם- והלא מח' רבי ור' חייא תלויה במח' ר' יוסי ור"מ, ומדוע פסק כרבי והן כר' יוסי.
ה"ה מיישב קושיא- ראה שם.
ראבד פסק כרמבם- אמנם בעשתה צרכיה וראתה הלכה כר' יוסי, מכ"מ בבדקה בעד שאינו בדוק הלכה כרבי ,שטמאה נידה, בשמצאה כגריס ועוד (שאז ודאי לא בא ממאכולת), כיון שעד שבו עשתה בדיקה בפועל חמור יותר מכתם בחלוק הנחשב לטהור.
אולם רשבא- מקשה על ר"ח שהרי ר' יוסי מטהר לגמרי ואילו ר' חייא מטמא משום כתם, וא"כ אין הם באותה שיטה, ודעת הרשבא שמכיון שהלכה נפסקה כר' יוסי, ודין עד שאינו בדוק הושווה לדין עשתה צרכיה וראתה, א"כ הדין בשניהם שוה, שטהורה ואפילו הכתם גדול מכגריס ועוד ואפילו משוך, ומסים דבריו שהמחמיר ת.ע.ב.. (והשך מד) מוכיח להדיא בירושלמי שר' יוסי מטמא משום כתם (נדה ב,א)) ומבין ב"י מדסיים בתעב, שאין דעת הרשבא להקל בפועל, ונשאר בתימה על הטור שכתב שהרשבא מטהר אפילו כגריס ועוד ותו לא.
ומסכם ה"ה- רמבן ורשבא פסקו כר' יוסי להלכה, אולם למעשה דעתם להחמיר כרמבם.
פסק שוע כהראש שכתם בבדיקת עד שלא בדוק מטמא ככתם ורמא מוסיף שאעפ"כ ניתן לתלות כתם שבעד ממקורות דמים חיצוניים
בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה, אפילו הניחתו שמור בתיבתה ומצאה עליו דם, (אינה)  טמאה (אלא)  אם יש בו כגריס ועוד (טור בשם הרא"ש וע"פ). הגה: ודוקא בעד בינוני, דהיינו שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך (ד"ע), אבל אם בדקה עצמה בעד שחזקתו מלוכלך, כגון שלקחה עד ממקום שדמים מצויין שם, שחזקתו שכבר היו בו כתמים, ובדקה עצמה בו ונמצא עליו כתם,  טהורה אפילו יותר מכגריס, (כן משמע מהריטב"א שהביא הב"י).
סוגי עדים ודינם- טז כה-עד שאינו בדוק: 1.שנוטלתו ממקום מוצנע, שבו מכינה לה עדים.- מח' רשבא וראש. 2. עד שנלקח מהשוק ואינה יודעת ממי לקחתו מגויה או מישראלית נדה או טהורה. 3. קנחה בעד מזדמן לה בבית-ליכא מאן דמטמא אפילו בכתם.
בדקה בעד שאינו בדוק ומצאה כגריס ועוד- למעשה-פת מ- בשם חתס- בזמנינו יש להחמיר בכתם יותר מכגריס שחמור מכתם בעלמא, כיון שזה שיעור דם מאכולת גדולה שאין נמצאת היום, וכפי מה שפסק מעיל צדקה הובא פת י. (ומובא בששה קסג שחת"ס סובר שבבדיקה בעד שאינו בדוק בעינן תליה ממש בשעור מאכולת שבזמנינו גם לדעת המקילין בשעור כינה, כיון שבזה אין התליה מכח גזרה שלא גזרו בפחות מכגוע- כשאר כתם, אלא משום תליה ממש שהרי היתר היתה הרגשת עד והרבה אחרונים מקילין. ודעת ששה קצו שאם הכתם משוך יש להחמיר וכן כשנראה דם ממש.)
הרגשת זיבת דבר לח ובדקה בעד שאינו בדוק-פת מ בשם חתס-אע"פ שיש לו דין כתם מכ"מ אין לטהר אלא בשעור קטן של דם מאכולת המצויה כיום או בפשפש אם זה מצוי שם.
בדקה בעד שנלקח ממקום דמים ובדקה בזמן וסתה- פת מא-אע"פ שרמא כתב שעד שחזקתו צלוכלך שבדקה בו, טהורה אף ביותר מכגריס מכ"מ מובא בתשובת בית אפרים, שזה דוקא שלא בשעת וסתה אבל בשעת וסתה אין תולין וכמו במכה.

האם לשון הרמא מדוקדקת טפי מלשון השוע- ששה א-הנפקמ בין רמא לשוע, שלשוע ההו"א לומר שטהורה אף ביותר מכגריס ועוד כיוןן שבדקה בעד לא בדוק ואילו ההו"א לפי הי"א שכיון שבדקה תטמא אף בפחות מכגריס ומחצ"ש מד נוטה ללשון השוע.

סעיף לז
כל היד  יד. בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, וכו'
רשי-ולמחר מצאה עליו דם - על העד ואיכא לספוקי דלמא מקמי הכי הוה ביה להכי לא נקט הכא טחתו בירכה דא"כ הוו להו תרי ספיקי לקולא חדא דלמא לאו מן העד הוטח על ירכה ואפילו את"ל מן העד אתא דלמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה.
פסק שוע דבמקרה שיש תרי ספיקי לקולא- טהורה כרשי
בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה, וטחתו בירכה, ואח"כ נמצא עליו דם, אפילו כגריס ועוד, טהורה. הגה: וכל שכן אם הניחתו אחר הבדיקה במקום שיש לתלות הכתם, דטהור אפילו ביותר מכגריס (ד"ע וב"י), אבל הניחתו במקום שאין דם שכיח, טמאה, אם הוא יותר מכגריס.

האם קיים ס"ס בדין בשוע כאשר נמצא הדם בעד בלבד- השך מה) מבין בשוע שמדובר שנמצא דם על העד שאינו בדוק בלבד וגם בכה"ג סובר השוע לטהר כשטחתו בירכה משום "תרי ספיקי" :1.שמא היה דם לפני הבדיקה 2.שמא דם בא מהירך. אולם דעת השך שדווקא אם אמנם נמצא כתם גם על ירכה אז יש לטהר, דהוי ס"ס גמור, אבל אם נמצא רק על העד, אע"פ שטחה בירכה, אין ס"ס, ואינה טהורה וטענותיו כדלקמן: 1.החידוש שהתכוון רשי בתרי ספיקי הוא שבמקרה שבו בדקה בעד לא בדוק וטחה בירכה לא תהיה מח' רבי ור' חיא אלא גם רבי יודה שטמאה רק משום הכתם, אולם אין הכוונה שתהיה טהורה לגמרי. 2.אפילו אם נומר שרשי מתכוון שתהיה טהורה לגמרי, הרי שנצטרך לומר שסובר כמו הרשבא שאם בדקה בעד שאינו בדוק והניחה בקופסה אינה טמאה, אף בכגריס ועוד משום שסובר שר' יוסי מטהר לגמרי, וא"כ גם הטיחה כאן לא גרע ממה שהניחה בקופסא, אבל מעשה הרי נפסק בסע' לו שאם הניחה בקופסה, טמאה בנגוד לדעת הרשבא וא"כ גם בעניננו אין להקל כרשי. 3.אין כאן ס"ס כלל אלא רק ספק דאו' והוא, שמא הדם בא לעד מהמקור או שמא היה  שם לפני כן וכל שכן שאם טחה בירכה ומצאה יותר מכגריס, שאז אין אפילו ספק של מאכולת שהיתה על ירכה. ומקרה זה דומה לבדיקה בעד שאינו בדוק שהניחתו בקופסה שטמאה בכגריס ועוד.
אמנם השך מעלה אפשרות ליישב השוע בכך שנמצא דם גם על ירכה בנוסף לדם שעל בעד אולם מסיק מאחרונים שמדובר שנמצא רק על העד ומשאיר השך דין השוע בצ"ע, מחמת שגם בהעמדה זו נשארות  קושיות 1 ו2.
ואילו הטז (כו)- הסביר בפשטות באופן שנמצא הכתם גם על ירכה, וא"כ יש 2 ספיקי: 1. שמא לא מן העד. 2.אף אם מן העד שמא היה שם דם מקמי הבדיקה.
ששה קצה- הפוסקים נקטו דאם יש רק רק דם על העד ואין רושם דם על ירך, הדין עם השך ואין לטהר ביותר מכגריס, אבל בנמצא גם על הירך חשוב ס"ס וטהור אף יותר מכגריס כהט"ז. ולמעשה כותב ששה שאינו מקל אם בא עד בינוני עם כתם דם ואף פחות מכגריס  וכ"ש שריחו כריח דם נידה כבסע' לט, ורק בכתם הקילו חזל, או שהקלו גם בדם אבל מציאות בתיהם היתה עם הרבה לכלוך.
לקפג- משמע שהשך סובר שבדיקת עד הוי טומאה דאו' שכן כתב דעד לא בדוק הוי ספק דאו'.
סעיף לח
לחב  לט  מטא
הגדרת עד בדוק ושאינו בדוק- רבותיו של הרשבא- עד מקרי בדוק דוקא כשבדקה ומיד הביטה בו, אבל אם הניחה מידה אין זה עד בדוק.
דעת הרשבא- גם כשהניחה מידה מקרי עד בדוק, אא"כ שקיבל כתם מצד אחר או שהעבירתו בשוק טבחים.
מדוע מקילים בעד שאינו בדוק, אולם מחמירים בחלוק שלבשו ג' נשים- תוס' הראש יד.-כיון כשבאות כולן לפנינו צריך לטמא ודאי אחת מהן, ומספק מטמאים את כולן, כמו שעברו 2 ב-2 שבילין, שאם באו כאחד, לשאול שניהם טמאים.
מקשה רשבא על תוס'- לפי העקרון של תוס' אם השאילה חלוקה לגויה, או שאחת מ-ג' נשים ראתה כתם לאחר שכבר באו לשאול, יש לטהר את האחרות שהרי יש אחת שלא באה לשאול.
רמבן- עד בדוק- בדקה אותו ולא הניחתו מידה עד שבדקה בו.
עד שאינו בדוק- הזמינה מוכין לבנים ונקיים, וקינחה לאחר זמן, מבלי שבדקתם טרם קנוח, ועל עד זה נחלקים רבי ור' חייא.
מקשה רשבא על רמבן- דלפי דבריו בכל המקרים בגמ' מדובר בעד לא בדוק כגון:" ג' נשים שלבשו חלוק, נמצא על שרוול החלוק, פושטת ומתכסה וכן אנפליון. שהרי האשה השניה ושלישית לא בדקו את החלוק טרם שלבשו וכיון שעבר זמן דינו כלא בדוק, לפי הרמבן ומכ"מ הגמ' מטמאין את שלשתן. ועיין בששה ריא שהחזוא תירץ שאף הרמבן מודה שחלוק מקרי עד בדוק אע"פ שלבשתו כמה פעמים או שנתנתו לחברתה, ורק כשמשתמשים בחלוק לצורך אחר מאבד חזקתו, ולכן גם הרמבן מודה ב-ג' נשים שטמאות בזא"ז כבסע' מט ורק ב-2 נשים שעסקו בצפור אחת כבסע' כה מטהרים בבאות זא"ז כיון שכל אחת היא ספק בפנ"ע וכ"א תולה בצפור.
דעת הרשבא- כל שהיה עד או החלוק בדוק אצלה מתחילה, לעולם הם בחזקת בדוקים עד שתדע שיצאו מחזקתן, כיון שאין תולין במקרה שאינו ידוע.
עד שאינו בדוק- לרשבא- כל שנוטלתו ממקום מוצנע שדרך נשים להצניע, ולהכין להם עדים. ובזה נחלקים רבי ור' חייא, שרבי מחשיבו כעד בדוק, ואילו ר' חייא חושש ומטמא משום כתם.
עד שאינו בדוק לכו"ע-1 . עד שהיה  בשוק, או התעסקה בו בכתמים. 2.לקחה חלוק מן השוק, ואינה יודעת ממי לקחה, האם מגויה או מישראלית, נידה או טהורה.  3. קנחה בעד מזדמן לה בבית.
דין בגדים שאינם בדוקים- ה"ה (ט,כט)-אין חוששים לכתמים הנמצאים בבגדים אלא בבגדים בדוקים.
רשבא- חולק שאינו בדוק או שלקחתו מהשוק, אפילו יודעת ממי לקחתו, אין חוששין לו משום כתמים, ומקילין לומר שהיה בו כתם דכתמים מדבריהם
פסק שוע בהגדרת עד בדוק כרשבא להחמיר.
איזהו עד הבדוק, כל שבדקתו, בין היא בין חברתה, ולא נודע שנכנס בו כתם, ולא העבירתו בשוק של טבחים, ולא בצד המתעסקים בכתמים, הרי זה בחזקת בדוק.


סעיף לט
אין האשה טמאה משום כתם שמצאה בחלוקה, אלא אם כן היה בדוק לה קודם שלבשתו. אבל אם אינו בדוק קודם שלבשתו, ולבשתה בלא בדיקה ומצאה בו כתם,  טהורה.

הגדרת שאינו בדוק- הטור כתב שאשה המוצאת כתם בחלוקה טהורה, אם לבשה אותו כשלקחה אותו מהשוק בלא בדיקה, ומשמע אפילו מצאה כתם יותר מכגריס ועוד וכן פסק שוע. בסע' לט מטעם שהחלוק אינו בדוק.
לעומת זאת אם בדקה בעד שאינו בדוק. מטמא הטור אם נמצא יותר מכגריס ועוד וכן נפסק בשוע בסע' לו.
ומקשה הבח, הרי ב-2 המקרים הגדרת "שאינו בדוק" זהה וא"כ מדוע בחלוק מטהרים בכגו"ע ולגבי עד שקנחה מטמאים בכגו"ע. (עיין ששה קצז שקנוח הכוונה לבדיקה)
מתרץ הבח- שעד שקינחה בו חמור מחלוק שמצאה בו כתם, כיון שאם נמצא בו  כגו"ע א"א  לתלות בכינה, ומסתברא שבא מגופה עקב הבדיקה שעשתה בו , אבל בחלוק שלא בדקה טהורה בכגו"ע.
לעומת זאת סובר הטז כט שדין קינחה בעד שאינו בדוק שוה לדין מצאה כתם בחלוק שאינו בדוק, ואין עד שקינחה בו חמור יותר מחלוק, ומקשה על הב"ח, דהרי אין לחלק בין בדיקה בלי הרגשה לבין מציאת כתם כיון ששניהם אינם מדאו', שהרי קי"ל שעד שאינו בדוק שבדקה בו דינו ככתם וכר' חייא. (הערה- יש כאן ראיה שהטז מחשיב בדיקה בעד ככתם ולא ספק דאו', ועיין ששה קצז- שי"מ שהטז סובר דדוקא כאן לא הוי ספד"א משום שאפשר לתלוץ שהיה בו כתם לפני כן )
וע"כ מתרץ הטז דיש לחלק בין 2 סוגי עדים לא בדוקים: 1.עד שאינו בדוק- שמונח במקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להם עדים והיינו עד שלא בדקה אותו בבירור, אלא רק שהיה לה בחזקת בדוק.  2. עד שאינו בדוק- שלקחה בשוק ואינה יודעת ממי לקחתו, או שקינחה בעד מזדמן בבית, או שהוליכתו בשוק, או שנתעסקה בו בכתמים, והיינו שחזקתו מלוכלך.
ומחלק הטז דדעת הראש והטור והשוע שעד מסוג 2 אינו מטמא אפילו משום כתם, ובזה מדבר סע לט לגבי החלוק, ואילו בסע' לו מדובר בסוג 1 שבזה יש מח' רשבא וראש. ונפסק בשוע כראש.
וא"כ נפקמ למח' טז ובח- 1. כתם כגו"ע בחלוק שלא נלקח מהשוק והיה בחזקת בדוק- לבח טהור, כיון שקל יותר מעד שאינו בדוק.  ואילו לטז –טמא כיון שדינו כמו עד שאינו בדוק שבסע' לו. ומה שמדובר בחלוק בסע' לט מדובר בחלוק שנלקח מהשוק ללא כל ידיעה.
2. בדיקה בעד שלא נבדק מעולם, או שמצאה כתם בחלוק שלא נבדק- לפי הטז מטמא בכו"ע, שהרי לדעת הטז רק אם נלקח מהשוק הוי כעד מלוכלך. ומקשה בהגהות רע"ק יח) שהרי לרשבא  אם בדקה בעד שלא בדקתו מעולם שהיה במקום מוצנע, טהורה אף בכגו"ע, והרי כל דברי הטז מבוססים על הרשבא. ומה שהרשבא מפרש שלקחה מן השוק אין הכוונה שלקחה ממקום מלוכלך אלא הכוונה שלקחה ממקום שאינו בדוק וכגון שקנתה בשוק, אלא שהראש מחמיר לגבי עד שבדקה בו ( סע' לו) ודעת הרע"ק כמו שחילק הבח.
לענין הלכה- ששה קצז-רעא וכו"פ וסדט סז וחווד מח ושוע הרב עו- מסכימים לדעת הבח ובבגד בינוני לפ"ז טהור בכתם יותר מכגוע.
דין חלוק וסדין מכובסים- כו"פ כ- הכו"פ מסכים לחלוקת הבח, ומסיק כי אם לובשים חלוק שבא מן הכביסה, טהורה אף המוצאת בו כגו"ע, כיון שאינו בדוק, וכבסימן לט אודות חלוק. ומה שמחמירים בסע' לו, הינו רק בעד לא בדוק. ומכ"מ ששה מחמיר בעד בינוני שהדם נראה עליו טפי דברור שבא מגופה, ובדירות נקיות שלנו אין לתלות בדם מעלמא, ואפילו העד היה מונח זמן קצר על הארץ וכ"ש מהארון ויש להקל רק אם העד מלוכלך. ומ"מ בכתם גדול קשה להקל וצריך שאלת חכם.

דין חלוק שיודעת ממי לקחה-הרשבא כתב שאפילו יודעת ממי לקחתו, כל שלקחתו מן השוק טהורה, כיון שתולין שהכתם היה שם וכן כתב השך מו אולם סד"ט סז מתקן שהנוסח הנכון ברשבא הוא שדווקא אם אינה יודעת ממי לקחתו ומוכיח מהמשך לשון הרשבא שטהורה אם לקחה מן השוק דוקא כיון שאינה יכולה לשאול אם היה בדוק.
דין כביסה כיום- ששה קצח- כיום המכונה מורידה כל הלכלוך והוי כבדוק וכן סבור סדט סז שלאחר כביסה דינו כבדוק וטמאה בכתם כגו"ע וזאת לפי מה שנפסק כרשבא דאפילו בדקו לפני זמן הוי בחזקת בדוק. ואם מוצאים הכביסה לתלות בחוץ יש מקומות שיכול להתלכלך. ואין זה מקום המוצנע ויש מקום לצרף זאת להקל.
מדוע מקל הכו"פ דבגד לאחר כיבוס נחשב לעד לא בדוק הרי שניתן לבדוק אם הוא מקדיר/ מגליד- ששה רח- כופ  (מובא במחצש ס)ז-בסע'  מ"ו מדובר שלבשה החלוק מיד  לאחר שבא מן הכובס או שהניחה בארון, שבודאי אין הכתם מעלמא אלא ממנה והספק הוא האם הכתם מאחרי הכבוס או לפני הכבוס, ובזה מועילה בדיקת מקדיר מגליז אבל בסע' לט מדובר שלא הניחה בקופסה ולכן מקבל גין עד בינוני הטהור בכתם. ומ"מ הפוסקים נקטו דבגד מכובס הוי כעד בדוק כיון שהכביסה מנקה היטב והוי כבדוק כל שלא הונח במקום מוחזק בלכלוך.

סעיף מ-
נאמנות אשה להעיד שהבגד טהור- הרואה נח. בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה, היא - טהורה, וחבירתה - תולה בה. אמר רב ששת: ולענין דינא תנן, אבל לענין טומאה - היא טהורה וחבירתה טמאה.
רשי-ולענין דינא - דכבוס הכתם מן החלוק תנן דחבירתה תולה בה דאמרה אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתיה.
רשבא-אמנם לחייב את השניה לכבס את החלוק, אין הראשונה יכולה, דאין מוציאין ממון מספק, דהשניה יכולה לומר לה, שאין סומכת על בדיקתה, אבל לענין טומאה, בדיקת הראשונה את החלוק כבדיקת השניה טרם שלבשתו, והשניה טמאה, דהוי לגבה כחלוק בדוק.
פסק שוע
בדקה חלוקה ופשטתו ומצאה טהורה, והשאילה לחברתה, ולבשתה, ומצאה בו כתם, הראשונה טהורה, והשניה טמאה.

מדוע צריך בדיקה ראשונה טרם לבישה, והלא בדקה לאחר לבישה ונמצאת טהורה- בח-אם לא תמצא היא טהורה לאחר שלבשה לא תועיל לה הבדיקה שעשתה טרם לבישה, כיון שאז שתיהן טמאות כדין שלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא דם וכולן טמאות, כיון "דמה חזית דמקלקלא לה להך טפי מהך".
טז ל מקשה על הבח-והלא הטור כתב להדיא אח"כ שאם שתיהן שוות שניהן טמאות ולמה יטרח ויכתוב דין סע' מ'.
פרישה-מדובר שהבדיקה לאחר לבישה היה של האשה, ובדיקה טרם לבישה היתה של החלוק, והחידוש הוא שאע"פ שלא בדקה לאחר לבישה את החלוק אלא את עצמה מכ"מ ראשונה טהורה, כיון שנשארה בחזקת טהורה. ואף אם השניה תבדוק עצמה ותמצא טהורה, בכ"ז נתלה הכתם בשניה משום "כאן נמצא כאן היה"
טז ל מקשה על הפרישה- אין אומרים בהלכות נדה "כאן נמצא כאן היה" שהרי יש לנו כלל שאם שניהם שוים  שניהם טמאים וא"א לתלות באחת יותר מהשניה.
דעת הטז ל- יש צורך ב-2 הבדיקות כיון שאם לא עשתה את הבדיקה הראשונה אין לה ענין לעשות את הבדיקה השניה כיון שאף אם ימצא כתם לארח הלבישה היא טהורה משום שהחלוק לא בדוק, וע"כ מה שבודקת לאחר הלבישה הוי כדרך מקרה, ומילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה. ולכן לא נטמא את השניה. לעומת זאת אם בדקה טרם שלבשה, מה שבודקת אח"כ זה בכוונה מכוונת לבדוק אם יש כתם כדי לדעת אם נטמאה ודווקא אז טהורה והשניה טמאה.
דעת שך מז-הרבותא בסע' זה הוא שאם בדקה טרם לבישה הוי כחלוק בדוק לגבה, לענין להחשב ככתם וע"כ חייבת לבדוק גם לאחר  לבישה, כיון שאם אח"כ תמצא כתם, תוכל לומר לגבי עצמה שודאי לא בא ממנה שהרי בדקה לאחר שלבשה.

סתירה בדברי הטז- ששה קצט-כאן כתב הטז שאם לא בדקה החלוק לפני הלבישה, אין לה ענין לעשות בדיקה לאחר הלבישה כיון שתהיה טהורה בלה"כ. וקשה שהרי הטז בס"ק כ"ט כתב שעד בינוני דינו כחלוק בינוני שאם יש בו כתם טמאה. (ורק בבגד מלוכלך טהורה) וכן משמע כאן בדברי השוע שבלא בדיקה אין חזקת בדוק ועוד קשה דלפי הטז מדובר באשה ת"ח שיודעת את פרטי בדינין של עד בדוק ושאינו בדוק.



סעיף מא
שיכולה לתלות בישראלית נידה או בגויה שהגיעה זמנה לראות- האשה נט: השאילה חלוקה לנכרית או לנדה - הרי זו תולה בה. ג' נשים שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם - כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן, או על האיצטבא של מרחץ - רבי נחמיה מטהר, שהיה רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה - אינו מקבל כתמים.
רשי- הרי זו תולה בה - וטהורה דכיון דנדה היא לא מקלקלה לה מידי ונכרית נמי טמאה ותליא בה אבל ישראלית טהורה ששאלה חלוק מחבירתה טהורה ואחר כך לבשתה חבירתה שתיהן טמאות כדקתני שלש נשים כו' דכיון דאי תליא בה מקלקלה לה מאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מהך.

ובגמ'- אמר רב: בנכרית הרואה. ממאי - דומיא דנדה, מה נדה - דקחזיא, אף נכרית - דקא חזיא. אמר רב ששת: כי ניים ושכיב רב אמרה להא שמעתא. דתניא; תולה בנכרית, רבי מאיר אומר: בנכרית הראויה לראות. ואפילו ר"מ לא קאמר - אלא בראויה לראות, אבל רואה - לא איצטריך.
רשי- הרואה - שגדולה היא וידעינן בה דכבר ראתה.

האם תולין רק אם הנכרית נידה בזמן שאלה- רשי, רשבא- א"צ שנכרית תהיה נידה בזמן שאלה, שאלה"כ מדוע חילקה המשנה בין נכרית לישראלית, אלא הכוונה בנכרית- כל שהגיע זמנה לראות.
אולם רמבם (ט,כט)- האשה שהשאילה חלוקה לנדה בין עכו"ם בין ישראלית וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה ומצאה עליו כתם ה"ז תולה בנדה שלבשה אותו, השאילה אותו לזבה קטנה ביום הטמא שלה או ליושבת על דם טוהר או לבתולה שדמיה טהורין ה"ז תולה בה, אבל אם השאילה אותו לזבה קטנה ביום השמור או לזבה גדולה בז' ימים נקיים וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה ונמצא עליו כתם שתיהן מקולקלות השואלת והמשאלת אותה שמא מזו שמא מזו, השאילה אותו ליושבת על הכתם אינה תולה בה שאין תולין כתם בכתם.

ה"ה- אין מח' רמבם ורשבא, ואף הרמבם מחשיב נכרית שכבר ראתה, כנידה של דבריהם, שהרי אינה יוצאת לידי טהרה, ולכן כלל אותה עם הישראלית הנידה.
בי מקשה על ה"ה- דהיה לרמבם לומר שגם גויה שלא הגיעה זמנה לראות וראתה, ג"כ תולין בה, שהרי גם כזו נדה מדבריהם, ואינה יוצאת לידי טהרה, והרי לפי הרשבא, א"א לתלות בה, וכן שלפי טעם ה"ה אפשר לתלות אף בישראלית שמסולקת דמים שלא טבלה. ומסיק ב"י שתולין בנכרית גם כשלא נידה בזמן שאלה, כי גויה לא רגילה להקפיד על דמיה, ואף בזמן שלא נידה, יתכן שנשאר בה. אבל ישראלית רגילה לנקות עצמן ואע"פ שלא טובלת, ולכן מסכם הב"י שהרמבם חולק על רשבא.
ב"י- יכולה לתלות הכתם בין אם טהורה לגמרי ובין אם בחזקת טהורה כגון שסופרת ז"נ.
פסק שוע כרשבא, וגבי תליה בכתם מחמיר רמא שאין לתלות  ב-ג' ימים ראשונים

לבשה חלוקה הבדוק לה, ופשטתו, והשאילתו לישראלית  נדה או לעובדת כוכבים  שהגיע זמנה לראות וראתה פעם א', אע"פ שאינה רואה בימי השאלת החלוק, ואחר כך נמצא בו כתם, תולה בהן וטהורה. והוא הדין  אם בדקתו והשאילתו להן, ואח"כ לבשתו היא ומצאה בו כתם, שתולה בהן (זהו פי' רש"י ורמב"ם וטור)  ואפילו היא בספירת שבעה נקיים. (וע"ל סי' קצ"ו, דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים  אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר).

טז לא- נכרית שהגיע זמנה לראות –מגיל    12 ויום אחד. וכן שך מט.
האם יכולה לתלות כתם בדם נידה שלה בג' ימים ראשונים- שך נא- מעיר כי על הרמא היה לחלוק גם בסע' מד ולהחמיר ב-ג' ימים ראשונים, ומסביר השך דדעת הרמא, שמה שאינה יכולה לתלות, בג-ימים היינו דווקא בדבר אחר, אבל במכה שבגופה יכולה לתלות ב-ג' ימים.אולם השך עצמו בסימן קצו ס"ק יג חולק על הרמא, וסובר שאף בג' ימים ראשונים אינה יכולה לתלות במכה בגופה, א"כ גם בסע' מד אינה תולה בכתם שלה אלא לאחר ג' ימים.
שך נב- ומכ"מ ב-ג' ימים ראשונים תולין בכתם פחות מכגריס ועוד.

סעיף מב- שיכולה לתלות כתם בחלוק שהושאל נשים אחרות
האשה ס. ת"ר, תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה, ובסופרת שבעה שלא טבלה. לפיכך היא - מתוקנת. וחברתה - מקולקלת, דברי רשב"ג. רבי אומר: אינה תולה, לפיכך שתיהן מקולקלות. ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה, וביושבת על דם טוהר, ובבתולה שדמיה טהורין.
רשי- בשני שלה - אם השאילתה לשומרת יום בשני שלה תולה בה ואף על גב דלא הוחזקה רואה היום כיון דמעיינה פתוח תולה בה ואע"ג דמקלקלה לה פורתא דצריכה לשמור יום המחרת כיון דטמאה השתא. ובסופרת ז' - נקיים אחר זיבה ואף ע"פ שמקלקלה הרבה שסתרה כל ימי ספירתה וצריכה לספור ז' נקיים הואיל ועכשיו טמאה תולה בה. וחברתה מקולקלת - שומרת יום צריכה עוד לשמור שלישי בשביל כתם זה ואם סופרת היא סותרת כל שלפניה. רבי אומר אינה תולה - הואיל ומקלקלה לה מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך. ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה - דלא מקלקלה מידי. וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין - דלא מקלקלה לה מידי שאין לה כתם כדאמרי' (דף י:) זו שירפה מצוי ותלינן כתמה בדם בתולים.
הגדרת בתולת דמים- רשבא-קטנה, עד שתחיה המכה. ובנערה שלא ראתה מעולם, עד 4 ימים (נדה סד:), ואע"פ שכיום נותנין רק בעילת מצוה, תולה בהן כיון ששירפן מצוי.
יושבת על דם טוהר-רשבא- תולה בה, לפי שאין מקלקלת לה.  וכן ראבד-שתולה בה כי מה שהחמירו בנות ישראל בדם טוהר היינו לעצמן אבל לא לאחרות. וכן רמבם (יא,ה-ז).
שומרת יום כנגד יום בשני שלה-רשבא, ראבד, רמבן ,ראש- פסקו כרשבג- כיון שכתמים דרבנן תולין קלקלה במקולקל, וכיון שחסר לה טבילה, תולין בטמאה.
אבל רמבם (ט,כט)- פסק כרבי. ומנמק ב"י "כי הלכה כרבי מחברו" (ערובין מו:), כיון שבידה לטבול לאו כמחוסרת טבילה ודינה כטהורה.
פסק שוע שיכולה לתלות בכל המועדות הנ"ל
השאילתו לקטנה,  שלא ראתה מעולם, ולבשתו קטנה זו לאחר שנבעלה קודם שחיתה המכה, או שהשאילתו לנערה שלא ראתה, ולבשתו תוך ארבעה לילות לבעילתה, או שהשאילתו ליושבת על דם טוהר,  תולה בהן  ואפילו בזמן הזה (ראב"ד וטור בשם י"א וה"ה ור' ירוחם לדעת רמב"ם ורא"ה בב"ה). וכן אם השאילתו  לסופרת ז' שלא טבלה, תולה בה ובעלת החלוק טהורה,  וחברתה ששאלתו מקולקלת.

עקרון תלית הקלקול במקולקל-שך נג- וכן ב2 קופות, האחת של חולין ושניה תרומה, ונפל חולין ותרומה, ותולין שתרומה נפלה לתרומה וחולין לחולין.
האם תולין בקטנה שראתה בית אביה- פת מב-דגמ"ר- בשוע נאמר שתולין הכתם בקטנה שלא ראתה מעולם שנבעלה, והדגומ"ר תמה מדוע נקטו בלשון "שלא ראתה מעולם" והרי אפילו ראתה, ג"כ אפשר לתלות בה, כדאיתא ברשבא, ומשאיר בצ"ע.
תליה בספירת ז"נ שלא טבלה- פת מג-משמע במחבר שכל עוד לא טבלה, יכולה לתלות בה אף לאחר שספרה ז"נ, ומביא סדט עח, בשם משנה למלך שנראה מהפוסקים שתולין בזבה, דוקא בתוך ז"נ וכן בנידה תוך ימי נידותה אבל לאחר שספרה ז"נ או לאחר שעברו ז' ימים מעת נידתה, אין תולין בהם כיון שפקעה טומאתן הראשונה, ורק משום גזה"כ יש חובה לטבול, ואם תולין בהן, גורמים לה טומאה חדשה, ומאי חזית וכ'.
תליה בפנויות בזה"ז- פת מג- בשם רע"ק- אם נמצא כתם בסדין, כאשר אשה נשואה ופנויה שישנו במטה אחת, אזי תולין בפנויה שכבר ראתה, ואע"פ שלא ראתה כמה שבועות, וזאת מכיון שהיא מועדת אף יותר מזבה שספרה ז"נ משום שזאת לא ספרה כלל, וא"כ ממילא בפנויות שלנו דאינן טובלות ואין סופרות, נקראות זבות שלא טבלו ותולין בהן.


סעיף מג
השאלה לאשה הטמאה מחמת כתם- האשה ס. בעא מיניה ר' יוחנן מרבי יהודה בר ליואי: מהו לתלות כתם בכתם? אליבא דרבי - לא תבעי לך, השתא, ומה התם דקא חזיא מגופה - אמרת אינה תולה, הכא דמעלמא קא אתי - לא כל שכן? (כלומר אליבא דרבי שאינה תולה המקולקלת שראתה דם מגופה כ"ש שלא נתלה בה אם טמאה רק מחמת כתם) כי תבעי לך - אליבא דרשב"ג, התם הוא דקא חזיא מגופה - תליא, הכא דמעלמא קאתי - לא תליא, או דלמא לא שנא? א"ל: אין תולין. מה טעם? לפי שאין תולין.
רשי- לפי שאין תולין - דמעלמא אתי לה טומאת כתם קמא ולא בחזקת רואה היא.
רשבא-מדובר באשה שכבר יושבת על כתם לפני ששאלה, או שראתה כתם לאחר שהחזירה החלוק. ואין תולין בה כיון שאינה יודעת בברור שממנה היה, ולפיכך אין חברתה תולה בה.
השאלה לאשה טהורה- הגמ- שתיהן צריכות לחוש לכתם.
פסק שוע
השאילתו לבעלת הכתם,  בין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם שאלה בין שראתה כתם בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה, אין תולות זו בזו ולא זו בזו ושתיהן צריכות לחוש. וכל שכן אם השאילה לטהורה,  וחזרה ולבשתו,  ששתיהן צריכות לחוש (טור וכן מורים בפשיטות בש"ס ופוסקים טובי זימני).

ראשונה השאילה לבעלת כתם ולא חזרה ולבשה- שך נז- אם לא בדקה החלוק טרם השאלה, הראשונה טמאה מספק, ואם חזזרה ולבשה, השניה טמאה מספק. אבל אם בדקה ראשונה טרם השאלה, אינה נטמאת אא"כ חזרה ולבשה לאחר ההשאלה.
תליה בטמאה מחמת בדיקת עד- ששה ב-אם נטמאה כתוצאה מבדיקת עד בדוק, יכולה לתלות בה דדינו כראיה לכל דבר והוי ודאי מגופה. ואילו אם בדקה בעד שאינו בדוק ונמצא כגריס ועוד אין תולין בה. ומסתבר שיכולים לתלות בראתה ודאי מגופה בלא הרגשה דטמאה מדרבנן. וככלל "כל שיש צד שהכתם אינו מגופה מקרי כתם שאין תולין בו"  וכן אינה יכולה לתלות בטמאה מחמת דשויא נפשה חתיכה דאיסורא כיון שבמציאות לא ראתה, וכן א"א לתלות בכתם שבא מהגוף אלא שיש להסתפק אם הוא אדום ומטמאים אותו מחוסר בקיאות.


סעיף מד
שיכולה לתלות כתם בדם נידתה- רשבא-כשם שתולה בחברתה תולה בעצמה.
פסק שוע
לבשה חלוק בימי נדתה  ולא בדקתו, ולבשתו בימי טהרתה ונמצא בו כתם,  תולה שמימי נדותה הוא.

בדקה קודם ימי נידותה ולבשה בלא בדיקה בימי טהרתה- שך ס- טהורה דתולה בימי נידותה. (ואזיל לשיטתו סקמ"ז דבעינן בדיקה קודם לבישה ואילו לטז סק"ל ה"ה בחלוק בינוני שלא בדקה- ששה רה)






סעיף מה

ר' ירוחם- מעוברת שמצאה כתם בחלוקה יכולה לתלות  בדם שהיה לה לפני עיבורה, כאשר לא בדקה את חלוקה.
פסק שוע
לבשה חלוק קודם שהיתה מעוברת, ואחר שנתעברה לבשתו בלא בדיקה ומצאה עליו כתם, תולה ללבישת הימים שלא היתה מעוברת. וכן המניקה, תולה בעצמה כמו שתולה בחברתה. (וכן זקנה תולה בעצמה בימים שלא היתה זקנה), (ב"י בשם הרשב"א).

בדקה קודם עיבורה ומיניקותא ולבשה לאחר עבור- שך ס- טהורה דתולה שהכתם קודם עבורה ומיניקותא. (ואזיל לשיטתו סקמ"ז דבעינן בדיקה קודם לבישה ואילו לטז סק"ל ה"ה בחלוק בינוני שלא בדקה- ששה רה)

מעוברת לאחר ג' חדשים אינה יכולה לתלות אא"כ נטמאה וטבלה לפני מלאת ג' חדשים-סדט פג- כיון שאם לא טבלה מה שמועיל התליה והכ"מ טמאה  עכשיו ומסיק ששה שכיום כיון שבד"כ אין רואות גם ב-ג' חדשים ראשונים, אין במה לתלות שהרי לא ראתה דם שתוכל לתלות בו ולכן לא טבלה וע"כ טמאה עכשיו.

ממתי מקרי מעוברת- ששה א- מג' חדשים לעבורה.

האם מיניקה יכולה לתלות בזה"ז- ששה ב- בזה"ז צ"ע כיון שמיניקת כיום היא בחזקת רואה למעט אם מיניקה בפועל.

האם אפשר לתלות במעוברת שראתה דם- במל"מ (ט,כט)  כתב שא"א לתלות  במעוברת שראתה, וכן סובר חוד ל, אבל סדט ע סובר דתולה שהרי ראתה.
סעיף מו-דין חלוק מוכתם שעבר כיבוס
דם הנידה נו. משנה -השרץ שנמצא במבוי - מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת כבוד. וכן כתם שנמצא בחלוק - מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס. ומטמא בין לח בין יבש ר"ש אומר: היבש - מטמא למפרע, והלח - אינו מטמא אלא עד שעת שיהא יכול לחזור ולהיות לח.

בגמ' נו: איבעיא להו: עד שעת כבוס חזקתו בדוק, או דלמא חזקתו מתכבס? למאי נפקא מינה - דאמר כיבס ולא בדק, אי אמרת חזקתו בדוק - הא לא בדק, אי אמרת חזקתו מתכבס - הא מתכבס. אי נמי - דאשתכחה בסטרא, אי אמרת חזקתו בדוק מאן דבדק - בסטרא נמי בדיק, אי אמרת חזקתו מתכבס - בסטרא לא מתכבס. מאי? תא שמע, דתניא א"ר מאיר: מפני מה אמרו השרץ שנמצא במבוי - מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת כיבוד - מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהם, ואם לא בדקו - הפסידוהו למפרע. ומפני מה אמרו כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם, או עד שעת הכבוס - מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן, ואם לא בדקו - הפסידו למפרע. ר' אחא אמר: תחזור ותכבסנו, אם נדחה מראיתו - בידוע שלאחר כבוס, ואם לאו - בידוע שלפני הכבוס. רבי אומר: אינו דומה כתם שלאחר הכבוס לכתם שלפני הכבוס, שזה מקדיר וזה מגליד. ש"מ: חזקתו בדוק, ש"מ. (דמשמע מכ"מ דהטעם משום שבודקות בזמן כיבוס)
רשי- חזקתו בדוק - מי מחזקינן דבדיק ליה בשעת הכיבוד ומשום הכי טהרות דקודם כיבוד טהורות. או משום דחזקתו מתכבד - דאי הוה התם בשעת כיבוד הוי נפיק האי שרץ מחמת כיבוד. דאמר כביד ולא בדיק - כבדתיו ולא בדקתיו אי אמרת דהא דמטהרין הנך דמקמי כיבוד משום דחזקתו שבדקו בשעת כיבוד הא לא בדיק וטהרות דמקמי כיבוד נמי טמאו' ואי אמרת כו'. מקדיר- נכנס בבגד, מחלחל. כתם שלפני כיבוס מגליד וגלדו עבה.

נפקמ במח' המשולשת: ר"מ- תלוי בבדיקה שבכיבוס. ר' אחא- אע"פ שלא בדקה בכיבוס, תחזור ותכבסנו, כיון שאפשר לבדוק אם ידהה מראיתו. רבי-אין חוזר ומכבסו אלא בודק מראיתו כעת, אם מקדיר או מגליד.
חלוק שנתכבס ע"י כובסת-רשבא- מסתברא דלאו דווקא חלוקיהן אלא אף של חברותיהן, ואם הכובסת הישראלית אינה לפנינו, הרי שהחלוק בחזקת בדוק בשעת כיבוס,כיון שכתמים מדרבנן, אא"כ מעידה שלא בדקתו, ולאפוקי משפחה ונכרית, שאפילו אינן לפנינו, אין לחלוק חזקת בדוק, והוא נידון כחלוק שאינו בדוק, ויכולה לתלות בו. ומיהו היכא שאפשר לבדוק ממשות הכתם, יש לחוש לרבי.
רשבא בדעת ראבד- משמע שדעת הראבד לטמא כיון שאין כאן ספק מדבריהם אלא ספק של חסרון ידיעה, שאינו ספק כיון שאפשר למצא אדם אשר יכול להבחין בין הכתמים. ואפשר שכוונת הראבד שדווקא באפשר לבדוק כרבי יש לבדוק אולם כשא"א  אין מטמאין מספק. ומסכם הרשבא שמכיון שגם הרמבן תולה במבחן של רבי בלבד וע"כ יש לחוש לשיטת הראבד ורמבן.
רמבם- פוסק כר"מ.
פסק שוע כרשבא שפוסק להלכה כר"מ וכשאפשר עדיף  לחוש לרבי, ובספק הנובע ממחסור בקיאות יש להחמיר
חלוק שלבשתו בימי נדתה ונתכבס, וחזרה ולבשתו בזמן שהיא טהורה בלא בדיקה, אם נתכבס על ידי ישראלית  ואינה בפנינו לשאול,  חזקה בדקתו בשעת כיבוס, ואינה תולה בו. ואם היא בפנינו ואומרת שלא בדקתו, תולה לומר שמתחילה היה ולא עבר על ידי הכיבוס. ואם נתכבס ע"י שפחה או עובדת כוכבים,  אפילו אינה לפנינו, תולה לומר שמתחילה היה. ואם אפשר לעמוד על הבירור, כגון שמכרת במראיתו, אם מקדיר דהיינו שנכנס לתוך הבגד, בידוע שקודם כיבוס היה. ואם מגליד, דהיינו שאינו נכנס לתוך הבגד, בידוע שאחר כיבוס היה. ואם אינה בקיאה בכך,  חוששת להחמיר (דעת הראב"ד).

מדוע חוששת להחמיר באינה בקיאה והלא כתמים דרבנן- טז לה- כיון דהוי ספק מיעוט ידיעה, וכיון שיש שיודעים להכיר, אין הולכים בספק זה להקל. ומוסיף ששה שקיום קלקלתנו היא תקנתנו כיון שפוסקים כיום שאין טנו בקיאים במקדיר ומגליד והוי חסרון ודומה לכל העולם ואפשר להקל. ופר"ד סובר שבחסרון ידיעה לכל העולם אסור אך להלכה במקום הצורך נחשיבים כספק. תוהש מז.
אין כובסת ישראלית לפנינו האם לבצע בדיקת מגליד מקדיר- שך סא-אם החלוק בפנינו, צריך לבדוק אם מקדיר או מגליד ואם לא בקיאים יש להחמיר כראבד( ועיין  בששה רח שכתב שבסיפא מיירי בנכרית שלא בודקת, ולכן אין תולין שהיה מקודם ורק מבררים האם מקדיר או מגליד ובלה"כ מחמירים אלא שהשך נחדש שלא רק בכובסת נכרית יש לבדוק מגליד/ מקדיר אלא גם ברישא בכובסת ישראלית, ולפ"ז אם ימצא הכתם מקדיר נטהר את האשה כיון שסימן זה חזק מחזקת בנות ישראל בודקות בכביסה וא"כ בעצן דין השך הוא לקולא, ומסכם ששה שהמילים "יש להחמיר כראבד" הן ט"ס ולא שייכים לכאן כלל. וכן פירש סדט פד וכן משמע בשך ס"ה אולם כו"פ כד ותוהש מו טוברים שחזקת ישראלית הבודקת בשעת כיבוס חזקה מבדיקת מגליד מקדיר ואין סומכים על הבדיקה בכובסת ישראלית כיון שבדיקה זו היא להחמיר ולא להקל, וציון דברי השך הוא טעות והשך מדבר על הסיפא כשישראלית לפנינו ואומרת שלא  בדקה ואז מקילים לעשות את הברור ) . אבל אם החלוק אבד אין להחמיר שכן א"א לברר וספד"ר לקולא. ודוגמה לזה בסימן צ"ח ס"ג כשנתערב מין במינו וא"א לעמוד על שיעור המתערב כיון שנשפך ואז הולכים אחר הרוב.
האם בזמן הזה חזקת בנות ישראל שבודקות הכתמים בכיבוס- שך סב- כיום אין חזקת בנות ישראל שבודקות שאם תמצא כתם תאמר לחברתה ולכן אין חזקת הבגד בדוק בזמן כיבוס, ומסיים דנראה להחמיר .(ומסביר מחצ"ש שאף שיש הו"א להקל גם בישראלית כשאיהנ לפנינו והחלוק אינו לפנינו אעפ"כ נראה להחמיר ובסדט פה הקשה על השך דאם איהנ בודקת יש לתלות שהיה הכתם מלפני כן.)
גויה שכיבסה וטוענת שבדקה- שך סג- משמע בשוע שאפילו היא לפנינו ואומרת שבדקה, אין סומכין על דבריה, לא לאיסור ולא להתר, ודנין אותה כאילו אינה בפנינו.
חוסר בקיאות של כל העולם- שך סד- משמע מדבריו דהוי ספק. (לברר- מ"ב על ספק ביה"ש, ועיין בששה כט שיש לחלק בין ספד"ר לספד"א)
דין כביסה שלנו- ששה כח- למעשה בזה"ז הכביסה יסודית מאוד וכל הבגדים בחזקת נקיים -לחו"ש ד. ומוסיף בשוע הרב צג שבמן הזה אפילו נתכבס ע"י נכרית או ישראלית שלא בדקתו, חזקתו שנתכבס וכתוס' נו: שבכיבוס טוב הכתם הולך, וע"כ אם נמצא דם  אין לתלות שהיה בבגד מתחילה בזמן נידותה אלא כעת בא וטמאה וכן ב-2 נשים שנמצא דם אצל השניה אחר שנתכבס, ודאי בא ממנה והשניה טמאה והראשונה טהורה.


סעיף מז
טור- לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחבירתה ונמצא עליו כתם אם מגליד בידוע שמהשנייה הוא והיא טמאה והראשונה טהורה ואם הוא מקדיר בידוע שמהראשונה הוא והיא טמאה והשנייה טהורה ואם אינן יכולין לעמוד על הדבר שתיהן טמאות.
פסק שוע
לבשה חלוק הבדוק לה, ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחבירתה,  ונמצא עליו כתם, אם מגליד, בידוע שמהשניה היא והיא טמאה והראשונה טהורה.  ואם הוא מקדיר, בידוע שמהראשונה היא, והיא טמאה והשניה טהורה.

האם ניתן להקל בבדיקת מגליד מקדיר בכובסת ישראלית שאיהנ לפנינו- ששה א- משמע בשך ס"ה שמהני בדיקה להקל כשא"א לשאול.
אבד החלוק קודם שבדקו אם מגליג או מקדיר- שך סו-אם החלוק לפנינו ואין יודעות לבדוק אם מקדיר או מגליד שתיהן טמאות. ובטעם הדין כתב הלבוש שיש לטמאן מספק, כיון שבא מחוסר ידיעה שבכזה ספק לא הולכין לקולא כבסע' מו ולטעם זה אם אבד החלוק יש לטהר כיון שנשאר רק הספק דרבנן, אולם השך דוחה הטעם של הלבוש וסובר, שהטעם לטמא הוא משום שאין לתלות באחת יותר מחברתה וא"כ אף באבד החלוק שתיהן טמאות ומוכיח כן מזה שאף הרשבא שסובר שאם אבד החלוק טהורה בסע' הקודם , מכ"מ כאן אינו מחלק במקרה שאבד החלוק ומשמע שאין נפקמ בדין, מטעם שאין לתלות כו'.
האם כבוס מחשיב הבגד כעד בדוק- ששה א- משמע בשוע שבגד לאחר כיבוס נחשב עד בדוק. ואין סתירה לדעת הכו" שכתב שבגד לאחר כבוס אינו בחזקת בדוק , כיון שכו"פ מדבר כשהיה בלא שמירה, אבל אם הונח בקופסק סגורה או במקום שמור הוי כבדוק.




סעיף מח-
2 נשים שלבשו חלוק- נפקמ בגובא הנשים- הרואה כתם נח. ת"ר: ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה, אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה - שתיהן טמאות: ואם לאו, ארוכה - טהורה, וקצרה - טמאה.
ב"י-יש גרסאות שונות ברשבא ובה"ה ומכ"מ לכל השיטות אם הכתם למטה מן החגור טמאה, ואם נמצא למעלה מהחגור טהורה.
2 נשים שלבשו חלוק- נפקמ כיצד נתכסו בו בלילה- רשבא- מה שאומרים שמעל לחגור טהורה, היינו שלא פשטו בלילה לכסות בו ראשן, אבל אם כיסו בו את ראשן שתיהן טמאות. ואם אחת כיסתה את ראשה, היא טמאה
פסק שוע חומרת כתם מתחת לחגור, וכן חומרת כתם מעל לחגור אם נתכסו בחלוק
שתי נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא בו כתם, אם הוא מהחגור ולמטה לשתיהן, שתיהן טמאות. ואם הוא למעלה מהחגור לשתיהן, שתיהן טהורות. היתה אחת ארוכה ואחת קצרה, אם הוא מהחגור ולמטה לארוכה כשם שהוא לקצרה, שתיהן טמאות. ואם הוא מהחגור ולמטה לקצרה, ולמעלה מהחגור לארוכה, קצרה טמאה, וארוכה טהורה. במה דברים אמורים, כשלא פשטו אותו בלילה לכסות בו את ראשן, אבל אם כיסו בו את ראשן, שתיהן טמאות. כיסתה אחת מהן את ראשה ולא השניה, אותה שכיסתה את ראשה טמאה, וחבירתה טהורה.

היכן הוא מקום החגור- ששה א- בסע' יב נתברר כי יש מח' ראשונים. לרשי- כנגד בית התורפה. לשלטי גבורים- מבית תורפה ועד הטבור.
האם יש לברך על טבילה מספק- ששה ג- משמע בשוע ששניהן צריכות לברך אע"פ שרק אחת טמאה, ורק מספק מטמאין את שתיהן. ואף שבספיקות אין מברכין מכ"מ היכן שקבעו חז"ל לדינא ששניהן טמאות צ"ל שמדרבנן שתיהן ודאי טמאות.
נמצא כתם מתחת לחגור, האם נתלה הכתם בזו שכסתה בו ראשה בלילה-תוה"ש נ- משמע ברשבא ובשוע שיש חומרא במקרה שפשטו החלוק לכסות בו את ראשן, משום שאז אפילו יתגלה כתם למעלה מן החגור, שתיהן טמאות משום שהחלוק זז ממקוום למקום כבסע' יד וט"ו. ואם רק אחת כסתה ראשה, אזי רק היא טמאה, ומכ"מ אם נתגלה כתם מתחת לחגור שתיהן טמאות כרישא. אולם הלבוש הבין שהחילוק בין כסתה ראשה ללא כסתה ראשה הולך אף על הרישא דהיינו שאם נתגלה הכתם מתחת לחגור, ונימק שתולין הכתם בזו שכיסתה ראשה טפי מזו שלא כיסתה, כיון שתולין ראיית הדם בלילה יותר מהיום, ואומרים שראתה בשינה ולא הרגישה והוי ספד"א. ותוה"ש דוחה משום שאם מדובר בהרגשה, הרי הוי נדה דאו', והלא אף בישנה תולין להקל משום דבגמ' ג. נאמר שישנה מתעוררת מצער יציאת הדם, וע"כ מסיק שמתחת לחגור הוי טומאת כתם ושתיהן טמאות ואין נפקמ לכסוי הראש.

האם יש לחלק בין כתמי יום לכתמי לילה- ששה רי- מסתימת הפוסקים משמע דמעיקר הדין אין צריך לחלק בין כתמי יום לכתמי לילה ואין חוששין לספד"א, אבל מעשה, יש לחוש לזה כיון שבמציאות כמעט שאין יודעים להבחין בהרגשות, וא"כ אין לסמוך שהיתה מתעוררת אם היתה הרגשה. ומחמיר ששה אף בבגד צבוע או שאינו מק"ט וכ"ש בלוקחת כדורי שינה שאם מצאה כתם יש לחוש כספד"א.
כתם למעלה מהחגור בזה"ז- ששה ו- בזה"ז שאין מתהפך, לאו"מ אינה טמאה וכן אם מוצאת  כתם על הכר, אינה טמאה.

סעיף מט –מעוט טומאה מטמא רוב טהורות
מטא- בסע' לח
מטב- נשים שחבשו חלוק אחד- האשה נט: משנה-השאילה חלוקה לנכרית או לנדה - הרי זו תולה בה. ג' נשים שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם - כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן, או על האיצטבא של מרחץ - רבי נחמיה מטהר, שהיה רבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה - אינו מקבל כתמים.

ב"י-מטמאין את שלשתן דווקא בשהיו כולן שוות, אבל אם אם אחת ראויה לראות יותר מחברתה, אזי תולין בה והשאר טהורות.
דין ספסל אבן- ב"י- כל שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים.
פסק שוע
שלש נשים שלבשו חלוק אחד, או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו, ואח"כ נמצא עליו כתם, כולן טמאות והוא שיהא הספסל מדבר המקבל טומאה. במה דברים אמורים, בזמן שכולן שוות. אבל אם היתה אחת מהן ראוייה לראות יותר מחברתה, כגון שהיא זקנה או מעוברת או מניקה או שלא ראתה דם מימיה אע"פ שנשואה, אותה שאינה ראויה לראות תולה בראויה.

שלש נשים הבאות לשאול אחת אחר השניה-הטז לו) מסיק שטמאות אפילו בבאות לשאול אחת אחר השניה כבסע' כ"ה. אולם תוה"ש מעיר שבזה לא נפסק כטז ודוקא כשבאות להישאל כאחת מטמאין את שלשתן אבל בבאות אחת אחר השניה שלשתן טהורות כבסע' כ"ה. אולם בשש"ה ה נאמר כי האחרונים הסכימו בסע' מט כטז לטמא בבאות ז"אז (חווד יד, סדט מז ) ואף החזו"א (יוד לט ב) שהוכיח מלשון המשנה: "לנכרית או לנדה" שאין מדובר וטמא דווקא כשבאו בב"א שהרי כותית לא באה לשאול. והחזוא מסביר החילוק בין סע' מט שבו פוסקים כטז לבין סע' כה. והחילוק הוא שכאן כשבאות לשאול בזא"ז מדובר שיש חלוק בדוק וא"כ כל אחת מצד עצמה טמאה מספק והדרך היחידה לטהר היא אם תתלה בשניה  ולכן אף כשבאות להישאל בזא"ז אנו דנים אותן כבאו להישאל כאחת, אבל בסע' כה דומה למקרה של 2 שבילין שבו כ"א מהעוברים הוא טהור בפ"ע משום ספק טומאה ברה"ר.
שלש נשים הלובשות חלוק ושלשתן לובשות בגד צמוד גוף- ששה א- פשוט שאם אחת הנשים לבשה בגד צמוד גוף היא טהורה, ומשאיר בצ"ע אם לבשו כולן, האן כולן טהורות, וודאי בכתם מעלמא, או שנחוש שיצא מן הצד, ונוטה להקל בזה.
האם מעוברת טרם שעברו ג' חדשים יכולה לתלות באשה רגילה- ששה  ג- מעוברת היינו דוקא מג' חדשים כדין השס ושוע דדוקא אז היא בחזקת מסולקת דמים אבל תוך ג' חדשים לא הקילו אע"פ שהיא יותר מסולקת דמים מאחרות.
האם מיניקה בזה"ז יכולה לתלות- בזה"ז אם אינה מיניקה ממש חוזרת לראות וא"כ אין תולה בשניה ורק כשמיניקה בפועל ומסולקת דמים תולה בשניה.


סעיף נ-
נשים שישנו במיטה אחת- האשה ס: משנה-שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות. בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות. ותולות זו בזו, ואם לא היו ראוין לראות - רואין אותן כאילו הן ראויות.
סא. משנה-שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם, תחת האמצעית - כולן טמאות, תחת הפנימית - שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה, תחת החיצונה - שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה. אימתי - בזמן שעברו דרך מרגלות המטה, אבל אם עברו דרך עליה - כולן טמאות. בדקה אחת מהן ונמצאת טהורה - היא טהורה, ושתים טמאות. בדקו שתים ומצאו טהורות - הן טהורות ושלישית טמאה. שלשתן ומצאו טהורות - כולן טמאות. למה הדבר דומה - לגל טמא שנתערב בין שני גלים טהורים, ובדקו אחת מהן ומצאו טהור - הוא טהור ושנים טמאים. שנים ומצאו טהורין - הם טהורין ושלישי טמא. שלשתן ומצאו טהורין - כולן טמאים, דברי ר"מ. שר"מ אומר: כל דבר שהוא בחזקת טומאה - לעולם הוא בטומאתו, עד שיודע לך טומאה היכן היא. וחכמים אומרים: בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה.
רשי-חיצונה - קרי להך דלצד דרך עליית המטה פנימית אותה שלצד הקיר ובגמרא מפרש מאי שנא הכא דמפליג בין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת אמצעית וברישא קתני תחת אחת מהן כולן טמאות אפילו נמצא תחת פנימית או חיצונה. אימתי - אמרו נמצא תחת חיצונה פנימית טהורה בזמן שעלו דרך מרגלות המטה דלא עברה פנימית על מקום מציאת הדם. אבל עברו - שלשתן דרך עלייה שהן דורסות ועוברות על החיצונה כולן טמאות ואפי' פנימית דשמא כשעברה פנימית דרך שם נפל ממנה.
ובגמ'- מאי שנא רישא - דלא מפליג, ומאי שנא סיפא דקמפליג? אמר רבי אמי: במשולבות.
רשי-מאי שנא רישא - דקתני לעיל נמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות ולא מפליג בין נמצא תחת אמצעית לנמצא תחת פנימית או חיצונה. א"ר אמי רישא במשולבות - תכופות ודבוקות יחד הלכך אפילו נמצא תחת הפנימית איכא לספוקי נמי בחיצונה.
נפקמ בין ישנות לערות- ראש בשם ראבד- וכל זה דוקא בישנות, שמתוך שינה דוחקות זו את זו, אבל אם נעורות, אין לחוש, שאפשר לכל אחת לדעת את מקומה, ואם אומרת ברי לי שלא באתי למקום הדם טהורה, וכן מדובר שאין סדין , אבל אם יש במיטה סדין, כולן טמאות בין משולבות ובין לא משולבות, כיון שהסדין עשוי להתהפך.
ברור בטענת בדי לי לטהר החיצונה-  (לענין דין הראבד שאם הן ערות, אזי האומרת ברי לי טהורה) הטז (מ) טוען כי אמירת ברי לי מועילה רק כאשר לא עבר זמן רב בין שכיבה למציאת הדם כיון שבזמן קצר הסמוך לשכיבתה יכולה לדייק אבל אם אומרת ברי לי זמן רב לאחר בשכיבה ועד למציאת הדם, גם החיצונה טמאה כיון שיתכן ונכנסה ולאו אדעתיה שהרי לא רמיא  דעתה על כך ומוכיח מחו"מ (עט,יא) אודות אדם התובע חברו בגלל ההלואה שהלוה לו תחת עמוד פלוני, והנתבע טוען שמעולם לא עבר ליד העמוד הפלוני, והתובע מעמיד עדים שהנתבע עמד ליד העמוד, ומכ"מ אינם מעידים על ההלואה, וההלכה אומרת שאין מחזיקין את הנתבע לכפרן כיון דמילתו דלאו רמיא עליה דאיניש אמר ולאו אדעתיה. ואילו השך חולק בנקה"כ וסובר שאין נפקמ בזמן שעובר בין השכיבה למציאת הדם ובכחל מקרה שאומרת שאומרת ברי לי –טהורה. ודוחה ההשואה לחו"מ מאחר ושם אין מוחזק לכפרן כיון שיתכן שאמנם פרע לו ההלואה וע"כ העמוד לא רמיא עליה, אבל כאן כן רמיא עליה כיון שאין רצונה לעשות איסור ולטמא טהרות. ומובא בששה ריד בהסבר השך דבחו"מ אין הלווה והמלוה דנים אם עבר ליד העמוד אלא על עיקר החוב, ומעבר ליד העמוד לא נוגע לחוב, אבל כאן עיקר הדין הוא האם נכנסה לשם וכשאומרת ברי  וטהרתה תלויה בזה ודאי אינה אומרת אא"כ זוכרת ודאי.
ומוסיף ששה שניתן לדחות הטז שהרי מדינא יש להקל גם בלי "ברי" כיון שכתמים דרבנן אלא כאן אפשר לברר ולכן סגי ב"ברי גרוע" לענין זה.
אם נמצא דם על המיטה ויש סדין נקי על המיטה- רשבא- דינו כנמצא על המיטה ולא על הסדין.
איזה סדין מתהפך- ראש-דווקא הסדין העליון מתהפך, אבל הסדין התחתון לא מתהפך.
דין סדין לגופן- רשבא- סדין שבמטה עשוי להתהפך לכן כולן טמאות, אבל סדין לגופן, אין חוששים שתוך שינה ישתלבו אחת בשניה משום שכתמים דרבנן.
פסק שוע בדין משולבות –שכולן טמאות. ואם אינן משולבות- תלוי מהיכן עלו למיטה. וכן שסדין עליון מטמא את כולן.
שלש נשים שישנות במטה אחת ומשולבות, (פי' תכופות ודבוקות יחד כשליבות הסולם), שרגליהן מעורות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות. ואם אינן משולבות זו בזו ונמצא דם תחת האמצעית, כולן טמאות. נמצא תחת הפנימית, היא והאמצעית טמאה, והחיצונה טהורה. נמצא תחת החיצונה, היא והאמצעית טמאה, והפנימית טהורה. במה דברים אמורים, כשעלו דרך מרגלות המטה, אבל אם עלו דרך החיצונה, כולן טמאות, שאולי דרך עברתה נטף ממנה. והני מילי כשלא נמצא על  סדין העליון (טור בשם הרא"ש), אבל אם נמצא בו, בין כך ובין כך כולם טמאות,  מפני שהוא עשוי להתהפך אילך ואילך.

דין סדין תחתון- הראש כתב שהתחתון אינו מתהפך ובפרישה מובא שרבו הרש"ל כתב דעינינ הרואות שגם התחתון מתהפך והטז( לז) וכן שך (סז) והטז מוסיף שהכסת שתחת הסדין בתחתון אינה מתהפכת. ובששה ב- משמע שהכל תלוי במציאות ובזה"ז בד"כ מהודקים ואין מתהפכים ושוב אינו מטמא.

כתם במיטה שיש בה אשה אחת- שך סח- בכל מקום שימצא דם טמאה, שהמטה כולה מקומה, וכן מהיכן הגיע הדם לא ממנה, עפ"י רשבא. ומסייג בששה ב- שאם א"א במציאות שיגיע דם, כגון שנמצא על הכר, או בסוף המיטה אין לטמא.
הדין בזה"ז שלובשות בגד צמוד גוף –ששה א- הבגד מהוה ברור שטהורה באם לא נמצא דם ואפילו באשה אחת טהורה, תולין הכתם שבא מעלמא. ואף כל מי שמוצאת כתם בבגד עליון בזמן שלבשה בגד תחתון, אא"כ פשטתו בעשית צרכים כו'.


סעיף נא
נאא תלית כתם באחת כדי לטהר שאר נשים שהיו במטה אחת-האשה סא. משנה שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם, תחת האמצעית - כולן טמאות, תחת הפנימית - שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה, תחת החיצונה - שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה. אימתי - בזמן שעברו דרך מרגלות המטה, אבל אם עברו דרך עליה - כולן טמאות. בדקה אחת מהן ונמצאת טהורה - היא טהורה, ושתים טמאות. בדקו שתים ומצאו טהורות - הן טהורות ושלישית טמאה. שלשתן ומצאו טהורות - כולן טמאות. למה הדבר דומה - לגל טמא שנתערב בין שני גלים טהורים, ובדקו אחת מהן ומצאו טהור - הוא טהור ושנים טמאים. שנים ומצאו טהורין - הם טהורין ושלישי טמא. שלשתן ומצאו טהורין - כולן טמאים, דברי ר"מ. שר"מ אומר: כל דבר שהוא בחזקת טומאה - לעולם הוא בטומאתו, עד שיודע לך טומאה היכן היא. וחכמים אומרים: בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה.
סמיכות הבדיקה שבא אפשר לתלות, לטהר האחרות- ס: משנה שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות. בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות. ותולות זו בזו, ואם לא היו ראוין לראות - רואין אותן כאילו הן ראויות.
בגמ'- אמר רב יהודה אמר רב: והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת. סבר לה כבר פדא, דאמר: כל שבעלה בחטאת - טהרותיה טמאות, בעלה באשם תלוי - טהרותיה תלויות, בעלה פטור - טהרותיה טהורות. ורבי אושעיא אמר: אפילו בעלה בחטאת - טהרותיה תלויות
רשי-והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת - של מציאתה הילכך מחזקינן האי דם בדידה ואינך טהורות. כבר פדא- אשה שנתעסקה בטהרות ופרשה וראתה דם כשיעור וסת דלגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה בחטאת דמחזקינן האי דם בשעת בעילה ודאי הכא נמי מחזקינן ליה בודאי בשעת עסיקתה בהנך טהרות וטהרות טמאות ודאי ושורפין ואינו כשאר מעת לעת לתלות.
סוג הבדיקה- תוס- מדובר בקנוח ולא בבדיקה, מכיון שאם עשתה בדיקה כבר ארך השיעור שהרי לא בצד משקוף עמד אלא בידה אוחזתו ויש כאן שיעור עודף כדי הבאה מידה למשקוף ואשם תלוי איכא ולא חטאת.
הפוסקים כר' יהודה א"ר- רשבא, רמבן- שאפשר לתלות דוקא במוצאת דם בבדיקה שנעשתה בשיעור וסת, אבל אם בדקה לאחר שיעור וסת, אין מטהרת את חברתה, וכן בבדקה עצמה ומצאה טהורה,שדוקא אם בדקה בשיעור וסת יכולה לתלות בחברתה.

ממתי מתחיל שעור הוסת- הגמ בשם רמבן- הבדיקה הרלונטית היא מיד שראו הכתם, בעוד ששוכבות במיטה, או שמצטו כתם מיד כשקמו מהמטה. אבל אם עמדו ואח"כ מצאו כתם, אע"פ שאחת בדקה מיד לאחד מציאה- כולן טמאות.
רמבם (ט,לב)- שלש נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו ואחר כך נמצא עליו כתם, וכן אם ישנות במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, ואם בדקה אחת מהן עצמה מיד ומצאה עצמה טמאה הרי השתים טהורות.


דעת רז"ה- כשבדקה ומצאה טמאה- דווקא אז בעינן שיעור וסת.
בדקה ומצאה טהורה- אין בזה שיעור, כיון ששיעור וסת לא נאמר אלא על הרישא דמצאה טמאה.
הפוסק כר' אושעיא-ראש- בבדקה ומצאה טמאה, מועיל להציל את חברותיה, אף בבדיקה לאחר זמן, ומסביר דטעמו של ר' אושעיא הוא דאין חילוק בין שיעור וסת לאחר שיעור וסת, שכן לענין טהרות אפילו שיעור וסת, טהרותיה תלויות, כיון שדוקא לגבי רמ"ת יתכו שהשמש עכר את הדם מלצאת, אבל לענין טהרות, לא היה כל מעכב לדם מלצאת, ומכאן שאין יודעים מתי יצא ואין ודאי טומאה אלא רק גזרת מעל"ע מדרבנן, וכן יש להסביר שהמשנה מתכוונת שתולות בה אף לאחר שיעור וסת, ואף שיש חולקים הסוברים כר' יהודה מכ"מ יש להקל, כי בכתמים הלך אחר המקל.
ב"י- משמע שלדעת הראש אם בדקה עצמה ומצאה טהורה, מטהרים אפילו בבדקה לאחר שיעור וסת.
להלכה- ב"י- רוב הפוסקים נגד הראש.

הבדל בבדיקה תוך שעור וסת , בחלוק לעומת מיטה וספסל
נאב  שיטת רשבא וראבד- נמצא כתם, במיטה ספסל וחלוק,  ובדקו, בין אם נשתמשו בבת אחת בין אם זו אחר זו.
בדיקה שנמצאה טהורה- א.בדקו כולן ומצאו טהורות- כולן טמאות, דמהיכן הגיע דם.
ב. בדקה אחת או שתיים תוך שיעור וסת של מציאה- הן טהורות וזו שלא בדקה תוך שיעור וסת למציאה-טמאה.
בדיקה שנמצאה טמאה- א. בשימוש זו אחר זו- מטה , ספסל, חלוק- בדקה ראשונה או 2 הראשונות ומצאו טמאות-כולן טמאות, כיון שא"א לראשונות לבדוק תוך שיעור וסת מההשתמשות (לבישת החלוק, ישיבה על ספסל, שכיבה על מטה). בדקה האחרונה תוך שיעור וסת ללבישה( ישיבה או שכיבה) ומצאה שהיא טמאה - היא טמאה ומצלת על חברותיה.
ב. שימוש משותף- במטה וספסל- בדקה אחת מהן ומצאה טמאה- היא טמאה ומצלת על חברותיה.
טור פסק כשיטת רמבם (ט,לב)- הנ"ל. והיינו שבין בחלוק בין במטה שכל אחת מהן שבדקה מיד (משמע תוך שיעור וסת למציאה) ומצאה טמא, היא טמאה ומצלת על חברותיה.
פסק שוע כרמבם רשבא ורמבן ודלא כהראש והרזה
כל זה מיירי שלא בדקה שום אחת מהן, או שבדקו שלשתן ומצאו טהורות, אבל אם בדקה אחת או שתים ומצאו טהורות, הן טהורות והאחרת שלא בדקה, טמאה. ואם בדקה גם השלישית ומצאה טהורה, כולן טמאות. ואם בדקה אחת ומצאה טמאה, האחרות שלא בדקו תולות בה, והן טהורות. בדקו שתים ומצאו טמאות, הן טמאות, והשלישית טהורה, מפני שתולה בהן. והא דתלינן באותה שמצאה טמאה, לטהר האחרת, וכן הא דמטהרינן לאותה שמצאה טהורה, דוקא שקנחה עצמה בעד שבידה מיד תיכף למציאת הדם, אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה, דהיינו כדי שתקנח בחורין ובסדקים, אין הבדיקה מועלת לטמאה לטהר האחרת, ולא לטהורה לטהר עצמה.
פרוש "כל זה" –ששה א- סדט צא פירש דהולך על סע' מט ונ', ואילו בשוע הרב קו ולחו"ש נט פירשו דקאי רק על ס"נ.
סוג הקנוח- ששה ג- קנוח מבפנים.


סעיף נב
נבא האשה ס: משנה- שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן - כולן טמאות. בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה - היא טמאה ושתיהן טהורות. ותולות זו בזו, ואם לא היו ראוין לראות - רואין אותן כאילו הן ראויות.
ובגמ'-כיצד תולות זו בזו; עוברה ושאינה עוברה - תולה עוברה בשאינה עוברה, מניקה ושאינה מניקה - תולה מניקה בשאינה מניקה, זקנה ושאינה זקנה - תולה זקנה בשאינה זקנה, בתולה ושאינה בתולה - תולה בתולה בשאינה בתולה. היו שתיהן עוברות, שתיהן מניקות, שתיהן זקנות, שתיהן בתולות - זו היא ששנינו, לא היו ראויות לראות – רואין כאילו הן ראויות.
האם בו"ק יכולה לתלות בבול"ק כדין מעוברת-תוס'- אין בוק יכולה לתלות בבולק [ומכאן קשה על מרדכי בקפז (טז סק"ח) דבין וסת לוסת יש לאשה חזקת מסולקת דמים-ששה ז], וכן מי שיש לה וסת ועדיין לא הגיע אינה יכולה לתלות  בבעלת וסת שהגיע וסתה. (והמאירי חולק ואין הלכה כמוהו אבל ניתן לצרפו כסניף-ששה ז)
נבב  2 נשים טוחנות בריחיים –האשה ס: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד, ונמצא דם תחת הפנימית - שתיהן טמאות, תחת החיצונה - החיצונה טמאה, והפנימית טהורה, בינתים - שתיהן טמאות.
ב"י-שהחיצונה דרכה לדחוק וליכנס למעמד הפנימית להתקרב לריחיים, ואין יודעים, ממי נפל אבל הפנימית אינה מתרחקת מן הריחיים ליכנס במעמד חיצונה.
פסק שוע
במה דברים אמורים, כשכולן שוות. אבל אם אחת ראויה לראות יותר מחבירתה, שאינה ראויה תולה בראויה.  כיצד, אחת  זקנה שעברו עליה שלשה עונות ולא ראתה,  ואחת ילדה, זקנה טהורה, וילדה טמאה. אחת מעוברת שהוכר עוברה, ואחת שאינה מעוברת, מעוברת טהורה, ושאינה מעוברת, טמאה.  אחת בתולת דמים שלא ראתה מעולם, ואחת שראתה, שלא ראתה, טהורה. ושראתה, טמאה. אחת מניקה ואחת שאינה מניקה, מניקה, טהורה, ושאינה מניקה, טמאה. וכשם שתולה בחברתה כך תולה בעצמה, שאם לבשה חלוק בזמן שאינה מעוברת, ואח"כ לבשתו בזמן שהיא מעוברת, ונמצא עליו דם, תולה בימים הראשונים שלא היתה מעוברת, וכן מניקה וזקנה, וטהורה. ואם היו כולן שוות מניקות או זקנות או  אחת זקנה ואחת מניקה, אין תולות זו בזו. היו שלשתן ערומות ושוכבות על המטה או יושבות על הספסל כאחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, אפילו תחת האמצעית, כיון שכל אחת מכרת מקומה אותה שתאמר: ברי לי שלא באתי למקום שנמצא הדם, טהורה. ואם נמצא ביניהן, השתים שנמצא ביניהן טמאות, והאחרת טהורה. ואם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה, כולן טמאות. תחת האמצעית, אמצעית ופנימית טמאות, והחיצונה טהורה. תחת הפנימית, היא לבדה טמאה, ושתים החיצונות טהורות. ואם היה להן עסק לצד פנים שדרכן לקרב לצד הפנימי, כגון שהן טוחנות ברחים, ונמצא דם תחת הפנימית, שתים הפנימיות טמאות, ואם נמצא תחת החיצונה, היא טמאה ופנימית טהורה, שאין פנימית דוחקת לבא לצד החיצונה.

זקנה מול ילדה- שך עא- תולין בילדה ואפילו היא בו"ק ומציאת הכתם שלא בשעת וסתה.
בתולת דמים נשואה מול בתולת בעל שראתה-שך עב- בתולת דמים תולה בדו שראתה אע"פ שנשואה.
זקנה מול בתולת דמים, מעוברת- שך עג- אין תולות זו  בזו, כיון שאינם ראויות לראות, וע"כ וכולן טמאות.
ראויה לראות שבדקה מיד ונמצאה טהורה מול מסולקת דמים שלא בדקה- ששה א- לחוש (ס)  מסתפק, שהרי בסע' נא נאמר שמי שבודקת מועיל לטהר עצמה ולטמא חברתה, אולם מצד שני השניה בחזקת מסולקת דמים.
האם יכולה לתלות בג' חדשים ראשונים לעבורה- ששה ה- אמנם יכולה אך כיון שלא טבלה, הרי היא טמאה עכשיו ורק כשראתה כתם באותה תקופה וטבלה יכולה לתלות בלי להטמא שוב.


סעיף נג- תלייה ב2 תליות
רשבא בשם ראבד-ואם נתעסקה אחת מ-ג' נשים בכתמים, היא תולה בכתמים וכל שאר נשים תולות בה.
פסק שוע
הא דאמרינן: נמצא דם בחלוק או מטה או ספסל כולן טמאות, אם נתעסקה אחת בכתמים, כולן טהורות, שכולן תולות בה והיא תולה בכתמים.










סעיף נד
אין כתמים משום וסת- ראבד- אע"פ שכתם דינו כראיה לענין ז"נ, אע"פ אין חוששין ליום מציאת הכתם כדין חשש ליום ראייה. ואין כתמים קובעים או עוקרים וסת, אא"כ מצויים על עד בדוק שדינו כראיה לכל דבר.
פסק שוע
אין בכתמים משום וסת. כיצד, מצאה כתם בר"ח, אפילו שלש פעמים, לא קבעתו ולא עוקרתו. חוץ מכתמי עד הבדוק לה, שהם מטמאים  בכל שהן, והרי הן כראייות לכל דבר.

סיכום טז מא- בשוע איתא שאין כתמים קובעים וסת ואינם עוקרים וסת, אבל בדיקת עד בדוק הוי ראיה לכל דבר וקובעת וסת ואף עוקרת וסת. ומסביר הטז דדוקא עד בדוק, משום שבגמ' שטמאה משום נדה ולכן מחשיבים הכתם כראיה ממש. אבל כתם שנמצא בעד לא בדוק, אע"פ שגם בו נטמאת, כבסע' לו, מדין כתם  יותר מכגריס ועוד כו'. ועכ"פ אינו מטמא משום איסור דאו'. ולא רק משום ספק טומאה ולכן לא נחשב כראיה ממש וה"ה לענין וסת.
רש"ל בשם מהר"ם- אשה מוכת שחין, כתמיה טהורים, אפילו בשעת וסתה, ואפילו לא בדקה ואף בימי ליבונה למעט ג' ימים ראשונים.
תשובת רמא- אשה בעלת חטטים ומכות מגואלות בדם, שמצאה בחלוקה כתם יותר מכגריס. כמו כן יש רגילות למצא עם הכתמים גם מראות לבנים וירוקים הטהורים. והמקרה הנדון נמצא בראש אחד הכתמים, מראה אדום סביבו כדמות דבר לח מתפשט,  ונראה שהמראה האדום הוא קצוות הכתם הלבן ושהכל הוי כתם אחד.
הרמא פסק לטמא כיון שיש הוכחה שהכתם האדום בא עם הלבן, שהרי תה"ד כתב שמראה לבן וירוק ג"כ באים מן המקור וא"כ בידוע שהכתם הלבן בא מהמקור וודאי גם המרה האדום בא מהמקור, כיון שמדובר בכתם אחד. ואף אם יש ספק שמא אין מדובר בכתם אחד יש להחמיר, משום שמצאנו שאם נמצא מין אחד תולה עליה כמה מינים ולמסקנת הגמ' תולין שכמו שבא כתם מעלמא כך באו שאר הכתמים מעלמא, וכמו שתולין לקולא כך יש לתלות לחומרא שכמו שבא הכתם הלבן מהמקור כך גם בא המראה האדום מן המקור. וכ"ש כאן שבמקור נמצאים דמים הרבה בצבעים שונים ודינו כתרנגולת שיש בה ג' מני דמים.
הטז דוחה את סברת הרמא "דמן המקור באים הרבה דמים" כדלקמן: 1. לפי סברה זו היה צריך להחמיר גם אם מראה האודם רחוק מן הכתם הלבן שהרי כמו שבתרנגולת כל כתם שמוצאת תולה בתרנגולת כך כאן שכמו שבא מן המקור כך גם זה בא מן המקור ואפילו אם אינם צמודים, וזה דבר שא"א לומר משום שאז אשה שיש לה כתם ויש לה גם במה לתלות אפ"ה תהיה טמאה כיון שיצא ממנה גם מראה טהור. והפוסקים לא חילקו בדין תלית כתם במכה כו' בין אם יש לה מראה טהור או אין לה מראה טהור וראיה לזה מג' נשים הישנות המטה אחת שאם נמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, ואם בדקה אחת כשיעור וסת, חברותיה תולות בה מאחר והן בחזקת טהרה ולפי דברי הרמא אפילו היתה מוצאת כתם טהור ג"כ היינו מטמאים אותה כיון שהוחזק מקורה להיות פתוח וכשם שהלובן בא ממנה כך גם הכתם ממנה. 2. אין לומר שהרמא החמיר כך שיש חזקת טומאה רק בשנמצא הכתם הטהור בצמוד לטמא, אבל אם היו נפרדים אין חזקה דממקום אחד באו משום שגם כשנמצא כתם במטה ואחת בדקה עצמה ומצאה טמאה, אז תולין שהכתם בא ממנה, אע"פ שהכתמים אינם צמודים.  3. במעשה דר"ע שטיהר אשה כיון שהיה לה מכה שיכולה להוציא דם, ולפי הרמא היה צריך ר"ע לשאול האם יש לה כתם טהור.
ומסכם הטז- אין להחמיר היכן שיש דבר לתלות בו, שהרי אפילו ברואה ממש לא מטמאין בשיש לה מכה באו"מ. ומה שכתוב בגמ' "שונין לחומרא"  היינו היכן שאין במה לתלות כבסע' לב. וכן אין לומר שכמו שתולין ששאר הדמים באו מעלמא כדין התרנגולת כיון שבזה היתה תקנת חכמים להקל בכל מה שאפשר לתלות אבל לא לחומרא, ורק כשאין במה לתלות אז הולכין לחומרא שלא יקלו בד"ת. וא"כ אין פתיחת המקור למראה טהור  חזקה למראה אודם, ואין כאן אלא כתם בעלמא. ונקה"כ מסכים לדין הטז שמטהר האשה אולם דוחה ראית הטז. ולמסקנת ששה ריז טז חולק על רמא וסובר דכיון שיש במה לתלות אין חוששין דבאו עם מראות טהורות אבל אם המראה האדום נראה כהמשך המראה הטהור ובשפתו, מוכח שבא עמו- ואינה תולה. ועוד מוסיף ששה שאף הרמא לא החמיר אלא כשנמצא בשפתו יותר מכגו"ע אבל בפחות מכגו"ע- טהורה. וחווד לז כתב שכל מח' הרמא וטז היא בשלא היתה הרגשה, אבל אם היתה הרגשה יש חשש דאו' כיון שרוב פתיחות הקבר הן למראות טמאות.
כתם פחות מכגריס ועוד בעד בדוק- שך עד- מטמא כראיה כבסע' לג.
האם יש וסת בכתמי אשה ישנה- תוהש נח-לא, כיון שאין הרגשה. ודוחה מי שרצה לומר שטמאה משום וסת.

כתם כגו"ע- ששה ב-אע"פ שודאי בא מגופה אינו וסת כיון שבא בלי הרגשה.
האם יש להחמיר בכתמי לילה- ששה א- משמע בשוע שאין חילוק ודלא כלבוק המחמיר בכתמי לילה.
ראיה ממש מגופה אך בלא הרגשה- ששה ד- בשוע הרב קכב- כתב דאיהנ קובעת וסת דהא מעיקר הדין הוי רק ככתם. ומוסיף ששה דאפילו היתה הרגשת זיבת דבר לח מכ"מ החת"ס סובר שאין זו הרגשה ואף לנוב"י שמחשיב זאת כהרגשה, סובר החווד שמדובר בהרגשצ זיבה מבפנים ולא מבחוץ. ועכ"ז למעשה מחמיר ששה לדון ראיה זו כוסת שהרי בשוע הרב קפג כתב שהרואה דם ודאי מגופה יש לחוש שמא הרגישה כיון שחזקת דם בא בהרגשה, עד שתדע בברור שלא הרגישה, ולכן מסכם ששה שאם ודאי בא מגופה אין להקל בלא הרגישה ומה עוד שבמציאות טועות נשים בהרגשה. ולפיכך אם ראתה ג"פ קבעה וסת אא"כ שמה לב שלא הרגישה. ומכ"מ לענין עקירת וסת יש להחמיר שאינה עוקרת וסת שנקבע ע"י הרגשה בראיות ללא הרגשה.
דין קנוח מבחוץ- ששה ו- הוי ככתם ואפילו נכנסה מעט אינו כבדיקת עד, אלא עד שתיכנס בעומק.
האם יש לחוש לראיות עד בדוק כוסת שא"ק- ששה ז-בשוע כתב שראית עד בדוק הוי "כראיות לכל דבר" כלומר אע"פ שלא הרגישה אלא רק הרגשת עד והוי ספד"א, מכ"מ נקבע כודאי, ומשמע שראית עד בדוק הוי ראיה שיש לחוש לה כוסת שא"ק ובג"פ הוי כוסת קבוע וכן מחמיר שבט הלוי (ח"ב ספ"ו). אולם בתשובה (ספ"ט) מביא בשם ספק בית שלמא שנסתפק האם מחשיבים כראיה לכל דבר דוקא כשרואה ג"פ או גם בפ"א וכתב שלא ראינו שנזהרים  לחוש בפ"א, ואע"פ שלפי פשט המחבר מי שרואה בעד בדוק בז"נ צריכה לחוש לאותה הפלגה קצרה ונשאר הבית שלמה בצ"ע. ומכ"מ בלבוש משמע דדוקא בג"פ חוששת אבל בפ"א א"צ לחוש אפילו כוסת שא"ק. ומנמק בששה שמה שחוששין לוסת שא"ק בפ"א עפ"י הראבד הוא משום שחוששים שמא תקבענו בג"פ וכל וסת שנקבע בג"פ כוסת גמור חוששת לו מיד שמא תקבענו (אולם אין הסיבה משום חיוב פרישה) ולכן וסת שאינו רגיל כגון וסת הדילוג אין חוששין לו בפ"א, וגם כאן ראית עד הבדוק שקובע וסת הוא מחשש שהיתה הרגשה אבל בעקרון הוא מח' הפוסקים אם טמאה מדאו' או מדרבנן ואפילו לסוברים שטמאה מדאו', גם הם מודים שזה נובע רק מספק שמא הרגישה, וא"כ אפילו לשיטתם החשש בראית עד בדוק בפ"א הוא רק מדרבנן משום פרישה סמוך לוסת, וזה  דין דרבנן וכ"ש לסבורים שראית עד בדוק הוי טומאה מדרבנן ,כיון שאין ראיה מדאו'. ואפילו לחת"ס ולנוב"י שסוברים שפרישה מדאו', גם הם מודים דזה דוקא לאחר שנקבע בג"פ אבל קודם שנקבע הוי מדרבנן לכו"ע. ואף שמשמעות שוע להחמיר מכ"מ מנהג העולם להקל לגמרי עד ג"פ.

בדקה בעד ואומרת ברי לי שלא היתה הרגשת דם- ששה רטז- לחוש ב- אם שמה לב ואומרת ברי לי  ללא ספק שלא היתה הרגשת דם אלא רק הרגשת עד, לא הוי ספד"א דבשימת לב ניתן להבחין בהרגשות. ומוסיף ששה שהוא חידוש כיון שמשמע בפוסקים שבכל אופן חיישינן.

רואה בעד בדוק או בראייה מועטת, ולאחר 2,3 ימים בא וסת בשפע, מאימתי חוששת לוסת- ששה רטז- שבהל כתב שאם ראתה ראיה גמורה ואח"כ עוד ראיה, אז ראית יום שני אינה קבועה מספיק לחוש לתחילת ראיה ראשונה אע"ג שפסקה בינתיים. ואם ראתה בעד בדוק למחמירים לחוש בפ"א יש לחוש לו ולעיקר הוסת אבל כשלא הפסיקה הרבה עיקר הראיה היא ראיה ראשונה.
לאיזו ראיה חוששת כאשר מוצאת כתם ולאחר 2,3 ימים מגיע וסת-ששה ריז-אם פסקה פחות מעל"ע לרוב הראשונים נידון ככתם (ודעת רשי נג: שדינו כראיה גמורה) והעיקר כראשונים. ואם הפסיקה יותר מעל"ע  אין לתלות הכתם בראיה.

יוד – קצב
דין כלה הנכנסת לחופה

סעיף א
צריכה לשבת ז"נ לאחר שהסכימה להינשא- תינוקת סו. אמר רבא: תבעוה לינשא ונתפייסה - צריכה שתשב שבעה נקיים. רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חנינא, א"ל: סבר ליה מר למכתב כתובה לארבעה יום? א"ל: אין. כי מטא לארבעה - נטר עד ארבעה אחרינא, איעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא. א"ל: מאי האי? א"ל: לא סבר לה מר להא דרבא, דאמר רבא: תבעוה לינשא ונתפייסה - צריכה לישב שבעה נקיים א"ל: אימר דאמר רבא - בגדולה דקחזיא דמא, אבל בקטנה דלא חזיא דמא - מי אמר? א"ל: בפירוש אמר רבא ל"ש גדולה לא שנא קטנה. גדולה טעמא מאי - משום דמחמדא, קטנה נמי מחמדא
רשי-צריכה לישב שבעה נקיים - שמא מחמת תאות חימוד ראתה דם.
חומרת הגזרה-ה"ה (יא,י)-גזרה זו מדרבנן והם החמירו בגזרה זו, ומן התורה מותרת גמורה, שהרי אפילו ראתה בלא הרגשה מן התורה אינה טמאה כ"ש זו שלא מצאה- אפילו כתם.
האם דם חימוד אסור מדאו'- ששה א- רשבא ,מאירי- דם חימוד אסור מן התורה. או"ז בשם רשבם- טהור מדאו' ורבנן גזרו עליו טומאה. רן-טהור אפילו מדרבנן אולם מצריכים ז"נ, שמא נתעורר לצאת גם דם נידות.
האם מועיל בדיקה בשעת תביעה לוותר על ספירת ז"נ- רשבא- חייבת ספירה ז"נ, ממה שרבא לא חילק.
אולם הגמ בשם ראביה- החשש הוא לטיפת דם ולאו אדעתיה, אבל כשאומרת שבדקה ביום התביעה ולא מצאה, תיבעל לאלתר. [ששה ד-והחוד א כתב דמוך דחוק כל שעת תביעה מהני וששה מקשה שהרי בקצא סק"ח כתב שאין לסמוך על מוך כיון שלא ממלא כל חו"ס וכ"ש שלא מהני בגד תחתון ]
ממתי מתחילים למנות ז"נ- רשבא- ממחרת יום התביעה, כיון דרבא מצריך ז"נ ואם יום התביעה בכלל אין הז"נ שלמים.
ומכריע ב"י- ואין לסמוך על דברי הראביה בזה שסברה זו מחו אמוחא והיא דחויה מכל הפוסקים, שיובאו להלן.
דין הפס"ט ובדיקות בז"נ-מ"ד בחידושי הרן- צריכה הפסט ובדיקה בימי ספירה כאשה הרואה הרואה דם. ודוחה שיטת ראבד ורמבן דיתכן שישבה אח"כ עוד ז"נ לפני החתונה ומשמע לפיכך שהרן פוסק כמ"ד הנ"ל.
רשבא- אינה צריכה הפס"ט ולא בדיקות, ומוכיח שהרי ר' חנינא כלל לא ידע שקטנה צריכה לשבת ז"נ, ומשמע שלא עשתה בדיקות כלל, ומכ"מ התחתנה לאלתר, ואף אם ראתה מיד בזמן התביעה מכ"מ זה מקרה ואח"כ אין לחוש יותר לראיות בז"נ שהרי אין מעינה פתוח ןאינה מוחזקת בדמים ואח"כ ממתינה 7 ימים וטובלת. וכל שלא הרגישה בז"נ נקראת טהורה.
אולם ראבד, רמבן- אמנם הפס"ט אין צריכה, כיון דראיה מחמת חימוד הינה מועטת, אבל בדיקת ז"נ צריכה, בתחילתן או בסופן. והראיה שבדיעבד בגמ' הסתפקו בבדיקה שבסוף ז"נ. ואע"פ שלא הפסיקה בטהרה.
ומסביר הראש שצריך הבדיקות כיון שאנו חוששים בכל יום שמא תראה שככל שמתקרבת לזמן חופה לבה הומה ומשתאה וחוששין כל הזמן שתראה, ולכן מצריכים בדיקות כל שבעה. ולזה הזכיר רבא ז"נ כי חשש לחימוד, ולא מחמת ר' זירא, דבימי רבא לא פשטה חומרת ר' זירא בכל מקום (סו.).
נפקמ בין ראש לרמבן- לרמבן צריך בדיקות כל ימי הספירה לכתחילה אולם לראש לכתחילה צריך בדיקה בכל יום ובדיעבד סגי בבדיקה אחת שעשתה במשך השבוע, דאין להחמיר בה יותר מרואה ודאית.
רשבא מקשה על ראבד ורמבן- דאפילו אם צריך בדיקות בז"נ, כיון שנחשבת כרואה לכל דבר, מדוע א"כ א"צ הפס"ט, שהרי יש לחוש שלא פסק הדם ביומו, ומכ"מ מסכם דיש לחוש לדבריהם.
ראש דוחה לסברת הרשבא- דאם א"צ בדיקות כלל, למה צריך המתנת ז"נ מעיקרא, אלא גירסת הסיפור היתה שבזמן שסגרו וורט, אז אמר לו לחכות ז"נ ואז אמר לו שהיא קטנה וכ'  ואז הפריש את בתו כראוי.
פסק שוע שאיה צריכה הפסט ולגבי בדיקה משמע שמספיק בדיקה אחת תוך ז' כרמבן והרמא מצריך לכתחילה בדיקה כל יום כהראש
תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה  לישב שבעה נקיים,  בין גדולה בין קטנה, ואפילו בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה,  שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל ולא הרגישה בו. ומונה ז' ממחרת יום התביעה  ואינה צריכה הפסק טהרה, שאף על פי שלא בדקה ביום התביעה להפסיק בטהרה, מונה מיום המחרת ז' נקיים.  ומיהו צריכה בדיקה תוך ז' (כל יום לכתחלה (ב"י בשם הרא"ש וב"ח שג"כ דעת רמב"ן), מיהו בדיעבד אם לא בדקה עצמה רק פעם אחת תוך ז' סגי) (ב"י והאחרונים).

מתי נגזרה הגזרה- טז א-משעה שגזרו על כתמים, אע"פ שלא מרגשת, גזרו גם גזרה זו, ולכן לא נהגה בתמר ורות. [וששה ג מקשה שהרי על קטנה לא גזרו כתמים אלא צ"ל שגם בקטנה קים לחז"ל ששיך חימוד]
כשהתשמיש מיידי אין חשש דם חימוד- טז א-לגבי תמר ורות לא היה חשש חימוד משום שברגע שיהודה ובועז רצו לשמש היו הנשים במיטה והוי כפת בסלן, אבל בשאר כלה שיש הפרש בין הסכמה לתשמיש יש לחוש לדם חימוד. אולם חוד א סובר שאין לחלק בין זמן מועט למרובה אלא מותר מכיון שחוששים בחימוד של נשואין בלבד ולא חימוד של ביאה. והצל"ח חיזק לטז מרשי ברכות כב.
האם חימוד נשואין גורם או חימוד ביאה- ששה ב-חוד א כתב שחימוד נשואין גורם אולם דעת ששה להסתפק שמא חימוד ביאה גורם ונפקמ:  1.מי שתבעוה להינשא ואינה וידעת מעניני ביאה, ומשאיר בצ"ע ומכ"מ צריך להודיע לה על מה סופרים.  2.פילגש-ששה רכח-וחוד מוכיח מפילגש שהרי א"צ ז"נ לפני כל ביאה ואילו לחו"ש דוחה ראייתו. 3.זוג שנישא ובטרם בעילת מצוה יצא ערעור ובי"ד הפריש אותם ולאח"כ התירו הנשואין ולחוד א"צ ז"נ כיון שהיא נשואה משא"כ לטעם ביאה..
המנהג כיום- שך א-עפ"י מהרשל נהגו להפסיק בטהרה אף לבתולה ובודקים כל ז"נ. ומיהו בדיעבד סגי בבדיקה אחת תוך שבעה כדעת שוע, (ב"ח) ומסביר בשך ב שהראש סובר שמספיק דיעבד בדיקה אחת כיון שמקרה זה ודאי לא יותר חמור מאשה רגילה המונה ז"נ ובדיעבד סגי ב-2 בדיקות, בתחילת ז"נ ובסופן, ומכ"מ כאן מספיק אף בבדיקה אחת כיון שסו"ס לא ראתה ועדיפה מנדה שראתה ודאי.[ ומובא בששה ה כי הפוסקים כתבו כי השך מדבר בקטנות שאין מעינם פתוח, שלא הוחזקו לראות ואין צריכות בדיעבד בהפסט, אולם כיון כשנישאות גדולות ומעיינם פתוח ומוחזקות שרואות בעינן הפסט מעיקר הדין וגם דיעבד. ומוסיף (רפח) כי קשה לסברה זו שהרי בזמן הרמא התחתנו גם לאחר גיל 12 וכן משמע בשוע ובשך עצמו וע"כ מסקנת ששה שיש מקום לצירוף להקל בשעה"ד והיכן שכלה מנתה ז"נ בלא הפסט, אם ראתה זמן רב קודם, וצ"על מעשה, אולם אם מנתה אחר וסתה בעינן הפסט אף דיעבד.]
האם מועילה ספירת ז"נ קודם חליצה- פת א-תשובת שער אפרים- צריכה ז"נ מחדש ממ"נ. דאם היא במקומות שנהגו ליבם, ברור שלא תועיל ספירת הז"נ כי נחשבת אשת איש ואפילו היכן שאין מיבמין מכ"מ לא היתה בטוחה שיחלוץ בזמן. ובחמודי דניאל כתב שלא מועיל ז"נ טרם כתיבת התנאים וצריכה למנות שוב. [ובששה רכט מעיר כי בזמנם נהגו לדבר על שדוך אך כל זמן שלא עשו קנין בשבועה וחרם וקנס לא היתה סמיכות דעת טרם כתיבת תנאים ורק לאחר הנ"ל היתה תביעה לנשואין, אך כיום יש להסתפק, שהרי אין התנאים קובעים אלא מה שדברו ועשו קנין ורק אז מהני הז"נ. והיכן שאין עושים קנין יש סמיכות דעת רק בדבור.

האם עולים ז"נ בימי שטותה (כאשר נבדקה ע"י נשים) והלומה בימי חלומה- פת א-בית שמואל- לכאורה יש לומר שכשנעשית חלומה מתחיל החימוד אולם מקל וכן פשט לקולא החתס.[ אולם ששה רכט מחמיר.]
האם יכולה לספור ז"נ טרם שראתה האיש- פת א-חתס- מצד אחד אפשר לומר שהחימוד יתעורר לאחר ראייתה אותו שהרי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ח.) אולם חתס מקל כיון שחכמים לא חילקו בין ראתה אותו ללא ראתה, ודוחה הראיה מסוטה, כיון שכאן אין חומדת אותו אלא חומדת ביאה סתם ולכן לא תלוי במראה עיניה, והחימוד הנוסף שיש בראייתו לא משמעותי.
האם זקנה מסולקת דמים צריכה ז"נ- פת ב- גבעת שאול-כן.
האם מעוברת צריכה ז"נ- פת ב- צריכה ז"נ אף שהיא בחזקת מסולקת דמים וק"ו מקטנה.
ספירת ז"נ בתוך ג' חדשי המתנה-ששה רכט-מועיל כיון שיודעת שאחרי ג' חדשים תנשא.
ספירת ז"נ באבלות-ששה רכט-מהיא מח' ונפקמ האם יתכן חימוד בימי אבלות.
זהירות בבדיקות בתולה- ששה ז-לפי הבח שכתב שבדיקת בתולה בעיתית כיון שפתחה סתום וכמעט א"א להיכנס והיו מקירם שפצעו הבתולים או שנפל והוצרכו להוציא העד ע"י רופא.

סעיף ב
מתי יושבת ז"נ כשתאריך הנישואים נקבע לעוד שנה- רשבא- מסברא אין חימוד כעת, כיון שהנישואין הם רק בעוד כמה חדשים ומצד שני לא מסתבר שהחימוד הוא רק ממש סמוך לחופה ולכן יש למנות משעה שמכינים צרכי חופה. וכן הרן כתב שיש למנות משעה שסומכת דעתה ומכינה עצמה לחופה וכן משמע ביבמות לז:.
פסק שוע שעליה לספור ז"נ משעה שמתכוננת לחופה, אע"פ שלא נעשו הקדושין, ורמא פסק שיש להסמיך הטבילה לבעילת מצוה.
שבעת ימים הללו מונים אותה משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה,  אף על פי שלא נתקדשה עדיין. הגה: ויש  לסמוך הטבילה סמוך לבעילת מצוה בכל מה דאפשר, (כך משמע במרדכי בשם רשב"ם ור"מ ורוקח בשם אביו ורבותיו ובהגהת מיימוני פי"א דהלכות א"ב),  והמנהג  לטבול הכלה ליל ד' אף על פי שלא תבעל קודם מוצאי שבת (מרדכי שם), אבל אין להרחיק הטבילה מן הבעילה יותר מזה. ואם לא תבעל במוצאי שבת, יש לה לבדוק עצמה בכל יום עד בעילת מצוה, (שם ובהגה ובתוספות פ"ק דיומא דף י"ח), ודוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אין להחמיר אם בדקה רק פעם אחת תוך ז' (ב"י).  וכל חתן ישאל לכלה קודם שיגע בה, אם שמרה ז' נקיים, (הג"ה ש"ד).

האם חוששים לחימוד אחר חימוד-הרמא כתב שצריכה לבדוק בכל יום עד בעילת מצוה, והיינו כיון שחששו לחימוד נוסף קודם החתונה והטז ג כתב שמלשון הרשבא שננקטה בשוע עולה שאם סופרת ז"נ הרי היא בחזקת טהורה עד לנישואין ואין חוששין לחימוד נוסף (כיון שנקט שאין מועיל ז"נ כשאין חימוד היכן שהחתונה בעוד שנה ולא נקט בטעם שחוששין לחימוד נוסף), ולכן מספיק בז"נ שסופרת בשעה שתכין את עצמה לחופה או משעה שמודיעים לה ואף אם אח"כ עובר זמן עד הנשואין אין חוששין לחימוד נוסף כיון שכבר ישבה ז"נ בזמן שבו היה עיקר החימוד ולאחר מכן הרי היא כשאר הנשים ואין לה לבדוק כלל.
האם כשספרה ז"נ פחות משנה לפני נשואיה, צריכה לחזור ולספור לדעת הרשבא- מובא בדרישה ד כי יש נפקמ בין הרמא לרשבא באשה שתבעוה להנשא בעוד יב חודש והחלה לספור ז"נ, ובמפתיע תבעוה לכונסה מיד לאחר ז"נ, ולטעם הרמא יכולה, אבל לטעם הרשבא, עפ"י הדרישה, צריכה לספור ז"נ מחדש כיון שבעת התביעה לא היתה חמדה כלל. ומסיק הטז ג בדרישה שאם אמנם לא הקדימו החתונה, ונערכה כמתוכנן כעבור שנה יצריך הדרישה עפ"י הרשבא ז"נ נוספים טרם החתונה כיון שצריך ז"נ בשעת החימוד ומה שספרה בשעת תביעה לא עולה לה כי לא היה חימוד, ודוחה הטז את הדרישה וסובר שדעת הרשבא שכל שישבה ז"נ משעת חימוד, שוב אינה צריכה לחוש לכלום ,כל שהודיעו לה פחות משנה,והרי היא כשאר נשים ,שהרי הרשבא אף אינו מצריך בדיקה בז"נ, אלא שהרמא מחמיר שתבדוק עד שתבעל לכתחילה.
דין הגמ לבדוק כל יום עד בעילת מצוה- טז ה- עד שתיבעל יש חשש חימוד ומכ"מ דיעבד אם לא בדקה, מותרת להינשא כל ששמרה ז"נ. ורק בז"נ הסמוכים ליום התביעה החמירו אף דיעבד כיון שהחימוד רב בשעת תביעה. ובזה שוע (לברר-צ"ל הרמא) פסק להחמיר בנגוד לרשבא כיון שלרשבא אין לחוש אלא לז"נ שבשעת תביעה ממש.
האם כיום אין החתן צריך לשאול לכלתו אם ספרה ז"נ- ברמא כתב עפ"י ש"ד שהחתן ישאל לכלתו כו' אולם השך ד כתב שלא נהגו כיום בזה מאחר וסומכים על השושבינים שיאמרו לו אם היא טמאה.[ששה רלא מוסיף שאע"ג דכל שאשר לברר מברררינן, מכ"מ זה דוקא כשיש רוב או חזקה אבל כיש רוב וחזקה א"צ לברר.ועכ"פ ודאי בבנות חרדיות]
בעילת מצוה לחתן באור יום בבית אפל- פת ד- שות אבן שוהם- אוסר לחתן, ואע"פ שלשאר אדם מותר (רמ,יא) והנובי מתיר.
האם יש חיוב להוכיח מאורסים הנוגעים זב"ז טרם חתונה-פת ה- השל"ה (בבאר הגולה ז)  כתב שהנוגע בכלתו טרם החתונה עובר איסור דאו' משום " ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" ולגבי חיוב תוכחה מסיק במעיל צדקה דאין האיסור מפורש בתורה וודאי לא ישמעו לנו ולכן אין  חייב להוכיחם. ואמרינן בשבת קמח : מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
האם יש לברך על הטבילה מחשש לדם חימוד-ששה ד-אע"ג דהוי מדרבנן מברכים, ואע"פ הוא ספק, מכיון שחכמים חייבו טבילה מצד שרואה דם ודאי. ועכ"פ בבתולות שודאי נידות עליהן לברך ואף בזקנה שלא רואה מסיק ששה שתברך מדין לא תסור כשאר תקנות חכמים.

סעיף ג
דחיית נישואין מצריכה ספירת ז"נ נוספים- מרדכי בשם מהר"מ- אם דחו הנשואין מחמת איזו סיבה, צריכה לחזור ולישב ז"נ לאחר שיתפשרו וישלימו, כיון שנדחו הנישואין "לא מסקא אדעתא" . ומשמע מהטז שפרוש הלשון הוא שכיון שנדחו הנישואין אין היא עושה בדיקה טובה בהמשך הז"נ אולם בהמשך הטז הסביר הלשון שהיא מתיאשת מהז"נ הראשונים, וא"כ שייך חימוד נוסף.
האם מצריכים ז"נ כשנדחו הנישואין יום או יומיים - המחמירים סוברים ,עפ"י מהר"מ שכל שנדחו הנישואין אין הבדיקות מועילות ואפילו בדקה פעמיים ביום, כיון שאינה נזהרת יפה, ורק משנתפשרו שנית תתחיל למנות ז"נ. ואילו המקילין סוברים שמהרמ דיבר במקרה שהפסיקה לבדוק מחמת הדחייה אבל אם המשיכה לבדוק פעמיים ביום ,סומכים על בדיקות אלו.
הכרעת מהריק-מכריע כאוסרים כיון שחוששין לחימוד כל שעה ולכן בעינן להתחיל דוקא מהיכן שהיה ברור לה שהיא מתחתנת.
סמיכות ספירת ז"נ לבעילת מצוה- הגמ בשם מהרמ-בעינן ז"נ בסמוך לבעילת מצוה. ואם טבלה לאחר ז"נ ולא נבעלה, צריכה לבדוק בכל יום עד שתבעל, דמשעת הסכמה לנישואין חיישינן לחימוד.
ב"י- כל זה לכתחילה, אבל דיעבד מספיק בבדיקה אחת תוך שבעה, דלא מחמירים בה דיעבד טפי מנידה ודאית.
האם צריך ז"נ כאשר נערכו קידושין ואילו חופה נקבעה לאחר שבוע- בגמ' בשם ריבא- מצריכים ז"נ רק כאשר קידשה ורוצה מיד לישאנה, אבל אם קידשה מקודם והנישואין נערכים לאחר שבוע או חודש, כיון שיודעת בו לא מחמדת ומותרת לינשא לו מיד.
ב"י- נראה מדברי כל הפוסקים שסתמו ולא חילקו בדבר ולכן אין לסמוך על ריבא בזה.
פסק שוע שדחית הנישואין מחייבת ישיבת ז"נ נוספים
אם דחו  הנשואין מחמת איזה סבה  אף על פי שישבה ז' נקיים צריכה לחזור ולישב ז' נקיים (ולטבול)  כשיתפשרו לעשות הנשואין,  (אף על פי שבדקה עצמה תמיד בימים שבינתיים, לא מהני), (מרדכי ה"נ ובמהרי"ק שורש קנ"ט).

סוג דחיית הנישואין המחיבת ז"נ חדשים- לבוש- אפילו אם החופה נדחתה מיום ראשון, והסכימו הצדדים לעשותה למחרת צריכה ז"נ חדשים כיון שהסיחה דעתה מיום ראשון, וחוזר החימוד להתעורר סמוך לזמן האחרון.
אולם הבח דוחה הלבוש כי כיון שקבעו זמן אחר שוב אין צריך בז"נ חדשים, ומה שמדבר המהרמ היינו שנדחו הנישואין והושוו שלא להתחתן כלל ואח"כ נתפשרו. וכן פסק הטז (ו) שדחיית נישואין המחייבת ז"נ חדשים מצריכה 2 תנאים: 1. נפרדים ללא קביעת מועד אחר לנישואין.  2.הפירוד נעשה על דעת שניהם. ומסביר הטז שאם נדחו מחמת בעיות כספיות שלא באו על פתרונן, אע"פ שמח' זו נמשכת יומיים, לא מקרי דחיית נישואין דהכלה סומכת דעתה שהצד שלה יצליח לשכנע את החתן, ואף שאומר שלא מוכן להתחתן. וכן קורה שהחתן מחליט ביום החופה שאינו מתחתן ורק כעבור כמה שעות משלימים ביניהם, ולא מצינו שיצטרכו ז"נ חדשים.

דחו נישואין ומיד קבעו לאחר זמן- פת ו- מביא הבח שכתב שאם הדחיה והתאריך החדש היו באותו מעמד, א"צ ז"נ כיון שהבדיקות היו בזמן דאסקא דעתא, ולכן סומכים עליהם. וחווד ה מסכים לבח אבל מתנה שקבעו לזמן קרוב ולא נתבטלה הכנת הנישואין, אבל אם הפסיקו הכנת הנישואין וצריך הכנה מחדש כגון להכין שכר חדש כו' צריכה לשבת ז"נ מיום שיתחילו להכין השכר החדש.
חילוף חתן ביום החתונה- הלבוש כתב שאם החתן התחרט, אולם אחר מוכן לכונסה, והכלה מסכימה צריכה ז"נ וכן פסק חת"ס (פת ו) שכיון שנתחלף מגוף לגוף הוי חמדה חדשה, ומוסיף הטז שאם החתן הראשון הסכים םבסוף ג"כ תצטרך ז"נ כיון שאחר הפסיק בינתיים.
האם יכולה לסמוך על בדיקות שעושה עד לקביעת מועד נישואין חדש- הרמא כתב כתב שאין הבדיקות מועילות אולם בשך ז מובאת דעת משאת בנימין דכל שבדקה, אינה צריכה לחזור על ז"נ, ומכ"מ מכריע להחמיר כרמא. והשך מוסיף שאם החתן לא הופיע במועד החתונה אולם למחרת הודיע שהוא מתעכב, יכולים לעשות החתונה אף באיחור של עד כשבוע, כיון שלא מתיאשת מהז"נ הראשונים ודעתה שיבוא ובדעתה יודעת שצריכה להיות נקייה ואף שלא בדקה עצמה, אבל בדחיה מעל שבוע צריכה בדיקות. ומסיים השך דאין להחמיר, כיון שלהרבה פוסקים אינה צריכה ז"נ כלל ובדיעבד סגי בבדיקה תוך שבעה לכו"ע ועיקר דין זה מדרבנן. אולם הטז ו פסק שמכיון שלא הופיע במועד הכלה חוששת שמא קרה לו משהו או שאי נו רוצה בה, ולאחר שנודע לה שהוא בא יצא הספק מלבה ויש חימוד נוסף וצריכה ז"נ חדשים, ובנקה"כ מעיר על הטז דאין להחמיר בדינים אלו.[כי יותר מסתבר מתעכב בדרך- ששה א- וכיום שאפשר לטלפן, אם אינו מודיע, איכא הסח דעת]

סעיף ד
האם יש להחמיר דיעבד בעבר וכנס בלא ז"נ- רשבא-אף שלא נודע בביור שראתה  דם ומן הספק הוא שאסרוה מכ"מ דינה ככלה שפירסה נידה, כיון שחכמים נתנו תוקף לגזרתם ואם יתירו להם להתיחד לא תעמוד גזרתם מחמת שיצרו תוקפו.
האם ת"ח צריך לחכות ז"נ עד החתונה, או שיכול לכנוס ולהתיחד אתה עד שתטבול- יבמות החולץ לז: יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב: לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו זה לזה, ונמצא אח נושא את אחותו. איני? והא רב כי איקלע לדרדשיר, [מכריז] ואמר: מאן הויא ליומא? ורב נחמן כי איקלע לשכנציב, [מכריז] ואמר: מאן הויא ליומא? שאני רבנן, דפקיע שמייהו. והאמר רבא: תבעוה לינשא ונתפייסה - צריכה לישב שבעה נקיים! רבנן שלוחייהו הוו משדרי ומודעי להו. ואיבעית אימא: לרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו, דאמר מר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.
ונחלקו הראשונים בפרוש "מייחדי"
רמבם( יא,י)-
טור בהבנת הרמבם-ת"ח מתיחדים בבית אחד, ולא היו באים עליהן,וטעמו של הרמבם,  משום שלת"ח התירו יחוד, כי ת"ח יודעים שיש חשש שראתה דם ויפרוש ממנה אבל ע"ה אינו רגיל בגזרות חכמים.אולם הטור עצמו סובר כרשבא.
ראבד, רשבא- אין מדובר ביחוד עם נשים אלא שהיו מיחדים את הנשים לנישואין לאחר ז"נ. ואין הנשים היו ישנות איתם כלל באותו הבית וכ"ש שלא מתיחדים אלא רק כדי לשבור היצר כדי שיהיה פת בסלו, ואין הבדל ביחוד בין ת"ח לע"ה. ומסביר ב"י  שחכמים לא נתנו שיעור לדבריהם ולא חילקו בין ע"ה לחכם.
ב"י בדעת הרמבם- הב"י מתקשה בדעת הרמבם שהרי הגמ' לא חילקה בדין חתן שכלתו פירסה נידה בין ע"הל ת"ח טמדוע לחלק בדין יחוד זה, שהרי אם נזהר בגזרות דרבנן כ"ש מודע לאיסור דאו', וע"כ מסיק שאף הרמבם סבור דאסור לת"ח להתיחד עם אשה שתבעוה להינשא. ומכ"מ יש הפרש בין ת"ח לע"ה בדין לכנוס אשה תוך ז"נ והאם המשמרות של ב"א מועילים לשמור עליהם. ודעת הרמבם שאצל ת"ח הם מועילים כיון שאינ מחפש הזדמנות אבל אצל ע"ה המשמרות לא מועילים. ולכן גם הרמבם מסביר "מייחדי" שהיו המשמרות נמצאים עם האשה והת"ח עד שתטבול והתועלת בזה שמכ"מ פת בסלו מקרי, ומכ"מ לגבי נדה ודאית לא עשו חכמים חילוק בין ע"ה לת,ח כיון שרצו לעשות הרחקה טובא. ומכיון שהריף והראש לא כתבו ענין  "יחודי" כלל משמע דסוברים שאין לחלק בין ע"ה לת"ח.
חתן שאשתו פירסה נידה קודם בעילה- כתובות ד. מי שפירסה אשתו נידה, (בכניסתה לחופה) הוא ישן בין אנשים והיא ישנה  בין נשים. אולם אם הספיק לבעול מותרים ביחוד כיון שיש היתר לאיסורו ואין יצרו תוקפו.
האם יש הבדל בדין חופת נידה בין אלמנה לבתולה- ר' ירוחם- יש מפרשים שאין הפרש. אולם ד"מ ג (עפ"י תוס' יומא יח:) שהסתפקו שמא אין לחוש אלא בבחור שלא בעל מימיו אבל באלמן שנושא אשה אין לחוש.
צורת שמירה בפועל- ראבד-חתן עם אנשים וכלה עם נשים, כפשט בגמ' בכתובות.   רשבא- דוקא אם ישנים בבית אחד צריך שמירה כלעיל, אבל כשישנים בבתים נפרדים אין צריכים שומר, ודוקא בלילה צריכים 2 שמירות, אבל ביום מותר להתיחד כשאר נשים, כיון דאינו זמן ביאה.  ראש-אסור להתיחד בין ביום בין בלילה ותמיד צריכין שומר, אלא שמספיק שמירה על אחד הצדדין.
ב"י- הראש והטור משוים דין שמירה כאן לדני שמירה לענין אבלות כהבריתא (כתובות ד.) שמשוה ביניהם.
האם מותרין ביחוד לאחר בעילת מצוה, שפירסה נידה-רמ"ה- אסור להתיחד.  ראש- מתיר וכן עמא דבר. ב"י- וכן דעת כל הפוסקים.
זוג שהתחתן ונתיחדו ,מבלי ששימשו, וכעת פירסה נידה, האם מותרין להתיחד-יש מי שאסר ,כיון עדיין לא בעל ויש מי שהתיר דחזינן דלא תקיף ליה יצריה  ותהד פוסק להקל והמחמיר תעב. וד"מ ד מתיר בשם ש"ג.
דין חופת נידה- כתובות נו. בגמ' משמע שחיבת חופה קונה ולא חיבת ביאה אולם מסתפקת הגמ' האם חופת נידה קונה שהרי יתכן שמה שאמרו שחופה קונה,היינו רק בחופה הראויה לביאה, והגמ' סליק בתיקו.
רמבם הלכות אישות (י,ב)- כיון שעלה בתיקו לא היה חופה כלל ולא קנאה ולא מיטמא לה ולא יורשה ולא לשום דבר.
ר"ן- מה שלא קונה זה רק לתוספת כתובה, אבל לשאר דברים קונה, כיבמות נז: דיש חופה לפסולות נידה.
ברכות חופה לנידה- רמבם (י,ו)- המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתיחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה הנישואין אלא כניסה לחופה, אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים הרי זו נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים, ולא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך.
ה"ה- דעת הרמבם, כיון שאסור להתיחד אין ראוי שתכנס לחופה.
ראש-אין איסור בזה ומברכים ברכת חתנים לכלה נידה. אבל לא נכנסת אתו למקום הסתר אלא הוא ישן עם אנשים והיא עם נשים
הגמ –מותר לחתן נידה מחשש שיקדמנו אחר, אלא שיש לומר לחתן. ור' יחיאל היה מחמיר, שאין חופת נידה קונה, שמא הלכה כמ"ד שחיבת ביאה קונה.
פסק שוע שאם כנס טרם ספירת ז"נ דינו כחתן שכלתו פרסה נידה. ורמא פסק בדין שמירות: 1-כהראש.2-כראבד.
עבר וכנסה תוך זמן זה, וכן חתן  שפירסה כלתו נדה  קודם שבא עליה, לא יתייחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. הגה: יש אומרים אם היתה טהורה כשנשאת ולא בא עליה, ופירסה נדה אחר כך,  א"צ שימור עוד, (ת"ה סימן רנ"ג והגהות אלפסי),  והמחמיר תע"ב (ת"ה שם).  ואין לחלק בזה בין בחור לאלמן  או בתולה לאלמנה, (רבינו ירוחם נתיב כ"ו). י"א שאסורה ליחד עמו ביום, כמו בלילה, וא"צ להיות שתי שמירות, רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים (טור בשם הרא"ש). ואם אינם ישנים בחדר א' אינן צריכים שימור כלל, (ב"י בשם הרשב"א). וי"א דבלילה צריך שתי שמירות, וביום מותר להתייחד, (הראב"ד).   והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה, ואין מתיחדין ביום בלא קטן או קטנה.

האם כשהתגבר על יצרו בזמן היותה טהורה יכול להתיחד עמה כשהיא נדה- תהד הביא מח'. האוסרים סוברים דדוקא  מי שבעל לא תקיף ליה יצריה והמקילין סוברים שאין כוונת הגמ' ל"בעל" ממש אלא כל שהיה ראוי לבעול, לא תקיף ליה יצריה. תהד הכריע כמקילין וראייתו משור מועד שראה שוורים ג"פ ולא נגחם, שחוזר לתמותו, ומכאן שאם היום הוא רגוע, אמרינן שגם למחרת יהיה רגוע, וחוזר לחזקת תם, וגם בעניננו כיון שנתגבר על יצרו שוב אין חוששין שיצרו יתגבר עליו. וכן פסק הרמא וסיים שהמחמיר ת.ע.ב. .אולם הטז ז סובר שאין כאן חומרא אלא הדין ברור שחיב בשמירה וחולק על ראית התהד, כיון שסתם שורים הם בחזקת רגועים, ולכן אף ששור מועד אינו נוגח ג"פ אמרינן חזר לתמותו, אבל ב"א חזקתן שיצרם תוקפם ואינם יכולים להתגבר עליו (תוס' כתובות ט. כיון שאדם מתיחד עם אשה ודאי בא עליה דלא מוקי אינש אנפשיה) ולענין החתן שלא בעל, אף שנשתנה פ"א משאר ב"א, מכ"מ אין אומרים שכך נשתנה לעולם אלא יש לחוש שיחזור לטבע העולם בפעם אחרת וע"כ צריך שמירה ורק משבעל יכול להתיחד. והשך ו מסכים להקל כרמא כיון שכבר התגבר, ובנקה"כ דוחה הטז באומרו שסתם ב"א בחזקת כשרים ולא דומה לדין התוס' ,כיון שמדובר בתוס' בארץ יהודה שהיו מתיחדים עם ארוסותיהם.
מנהג שאין בועלים אלא ב, ג ימים לאחר חתונה- שך יא- השך מגדירו כמנהג של שטות ויש בו איסור(הושז"ל-ששה רלד) ונכון לבטלו ומכ"מ היכן שנוהגין כן אם פירסה נידה צריכים שמירה.
האם גם באלמן יצרו תוקפו- שך יב- אע"פ שכבר בעל יש לו יצר [משום דהוי גוף אחר-ששה רלד] וכן בסימן קצ"ה אין מחלקים.
קריטריון קטן/נה שיכול לשמור- שך יד- יודעים טעם ביאה [כל שבושה לעמוד ערומה 5,6 (ששה רלד)] ואין מוסרים עצמם לביאה [עד 9 שנים].[ובששה רלד מובא שהבח כתב שהמקור לקריטריון השומר הוא מהלכות יחוד (אה"ע, כב,י) אולם תוהש ח הקשה דאין ללמוד מיחו, כיון שדוקא כאשר מתיחד עם אשה אחרת צריך קטנה שאינה מוסרת עצמה לביאה, אבל כאן לכאורה מותר גם במוסרת עצמה לביאה כיון שאשתו משמרתו (אהע,כב,ג)]
מה מקרי ביאה שלאחריה לא תקיף יצריה כ"כ- ששה ג- מהרש"ם בדע"ת-גמר ביאה, אבל בהעראה לבד אסורים ביחוד דאין בה חיבת ביאה ושבירת היצר. אולם מוסיף ששה כי בכל מקום גם העראה נחשבת כביאה (ר"ת קדושין י.כל) ולכן גם כאן לשון בעילה כולל גם העראה, ומסיק ששה שיש להורות כמחמירים אך אפשר להקל שכ"א ישן בחדר נפרד והיא תסגור דלתה והעראה באבר מת אינה כלום ואם פירסה נדה אסורים ביחוד.
מה מקרי חדר- ששה ו-אין מדובר ב-2 חדרים בבית אחד דאין לך יחוד גדול מזה, כיון שהכל סגור בפתח אחד (וכן במלון), אלא כוונת הרשבא ל-2 בתים הפונים לחצר אחת.
המנהג- ששה ז- ביום אסורים ביחוד ומספיק שומר אחד, ובלילה 2 שמירות ולצורך אפשר להקל בשומר אחד , וכשסוגרת הדלת מבפנים.

קרבת השומרים לחתן וכלה- ששה ח-באופן שיכולים לראות ולהרגיש הנעשה ביניהם ובאותה רשות שלהם.

סעיף ה
רשבצ- מחזיר גרושתו צריכה להמתין ז"נ.
פסק שוע
מחזיר  גרושתו צריכה לישב שבעה נקיים.

עבר וכנס גרושתו בלא ז"נ- טז ח-דיעבד אין צריך שמירה כיון שלבעלה כשהיתה אשתו ואין יצרו תוקפו עכשיו כ"כ.
עבר וכנס בלי ז"נ- טז ח- אמנם עשו שלא כדין אך אין להפרישם וראיה מסימן קצ"ו סע' יב דאם טעתה וטבלה, שעליה להמתין 6 עונות ותטבול, וכל שכן כאן דחשש חימוד הינו מדרבנן.
מחזיר גרושתו מעוברת- ששה א- תוהש ט-צריכה ז"נ משום חימוד, וסדט יד הביא חולקים.
האם שייך חימוד לאחר שליחות- ששה א-בדכ"ת ז הביא בשם גדולי הספרדים שיש חימוד באשה שסעלה חזר ממדינת הים ודוחה דבריהם אולם ששה משאיר בצ"ע, ונפקמ לנשים שבעליהן חזרו מהשואה.
האם שיך חימוד בבעלי תשובה שחיו יחד לפני כן- ששה א-מסתבר דא"צ משום חימוד ולמעשה צ"ע.

יוד- קצו
דיני לבישת הלבון ובדיקתה

סעיף א
ממתי מתחילים ז"נ- בנות כותים לג. בגמ' דנים במימרת המשנה שהכותים הם בועלי נדות. סיבה אחת היא שהכותיות יושבות נדה על כל דם ואפילו טהור וטובלות לסוף שבעה, אע"פ שיתכן שהדם המטמא בא אח"כ. סיבה נוספת היא שיום שפוסקת בו ,סופרתו לענין ז"נ, ומסביר רשי כי כשרואה ג' ימים דם בימי זיבה, והדם מפסיק באמצע היום ,הרי היא סופרת את אותו היום כיום ראשון של ז"נ אולם בעינן ז"נ שלמים.
מקשה רמי בר חמא, ותספרנו, כלומר הרי קי"ל מקצת היום ככולו.ועל זה עונה רבא שאין אומרים מקצת היום ככולו בחשש פליטת זרע ומוכיח מהגמ' כב. שלמדה מפסוק שזב שהחל לספור ז"נ וראה קרי, סותר אותו יום ומשמע שכל היום נפל, ואפילו שיש עוד זמן עד השקיעה, וא"א להעמיד שמדובר בסמוך לשקיעה כי זה לא נאמר. ועל זה מקשה רמי בר חמה, דאדרבה אמנם כוונת הפסוק שאינו יכול להפסיק שנית כיון שהיה סמוך לשקיעת החמה, אולם אם הספיק קי"ל דמקצת היום ככולו.
ראש-דיחויא בעלמא ואף רמי בר חמה עצמו לא סובר כך אלא רק בגדר שואל, וכן הסכימו כל הפוסקים דיום שפוסקת בו אינה סופרת למנין שבעה.
חיוב עשיית הפסט-ראש- נשים כיום שהן זבות צריכות להפסיק בטהרה לבדוק עצמן שידעו שנסתם מעינה כגמ' סט. אמר רב לעולם היא בחזקת טומאה עד שתבדוק ותמצא טהורה.
ב"י-כיון דקי"ל דיום שפסקה בו אינה סופרתו, לכן צריכה לבדוק ביום שפסקה בו ותמצא טהורה, ועליה למנות השבעה נקיים ממחרת יום שפסקה.
הפסט הנעשה בימי ראייתה-תנוקת סח. משנה-נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה - הרי היא בחזקת טהורה. בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טהורה - הרי זו בחזקת טמאה, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואם יש לה וסת - דיה שעתה. ור' יהודה אומר: כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה - הרי זו בחזקת טמאה. וחכמים אומרים: אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה - הרי זו בחזקת טהורה.
רשי-לא הפרישה - לא בדקה עצמה להפריש בטהרה. הרי זו בחזקת טהורה - בימים שבינתיים וטהרותיה שנגעה בהן לאחר שטבלה בליל שמיני טהורות דהשתא הוא דחזאי.
ומטמאה מעת לעת - ארישא קאי דקתני אחר ימים בדקה ומצאה טמאה מטמאה מעת לעת של ראייה זו.
אפילו בשנים לנדתה בדקה - שחרית ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה ולסוף ז' טבלה ואחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי זו עד עכשיו בחזקת טהורה ושלש מחלוקות בדבר לתנא קמא שביעי הוא דמטהרתה בדיקת שחרית אבל שני לא ולר' יהודה אפילו בדיקת שביעי שחרית לא מטהרה עד שתפריש בין השמשות ולרבנן בתראי אפילו בשני.
וזה לשון הטור-וכתב הרשב"א בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה אע"פ שלא בדקה בין השמשות הרי זו בחזקת טהורה ראתה יום אחד בלבד ופסקה ובדקה עצמה ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טהורה ויש שמחמירין בזה מספק הואיל ומעיינה פתוח ומלשון א"א הרא"ש ז"ל יראה שצריכה שתפסוק בטהרה בין השמשות שכתב וזה לשונו ואחר שיפסוק הדם תבדוק עצמה יפה יפה ובדיקה זו תהיה בין השמשות ביום שתפסוק בו מלראות ותלבוש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים
ב"י- מהטור עולה כי הראש סובר שיכולה לעשות הפסט בכל יום אולם זמן הבדיקה חייב להיות בביה"ש וזה מעכב אף דיעבד וזאת לאפוקי מהרשבא.
ומקשה ב"י- מדוע פסק כר' יהודה שהוא יחידאה.
מתרץ הב"י- הראש לא סובר כר' יהודה, דזה דבר שא"א להעלותו על הדעת בשום פנים, אלא כוונתו לומר שאפילו לחכמים שסוברים שמועיל הפסט ביום הראשון בבוקר, היינו דיעבד אבל לכתחילה מודים דעדיף לפסוק בביה"ש דמרחקה נפשה מידי נדנוד ספק. וכ"ש לסוברים שהפסט ביום ראשון חייב להיות ביה"ש, ובשאר ימים אין חייבת בביה"ש, מכ"מ יש להורות שגם בשאר ימים תפסוק ביה"ש כדי שלא יטעו ויעשו הקולא של שאר הימים גם ביום הראשון.  לברר-מי הסוברים כן.
האם בדיקת הפסט שחרית מועילה לראש בדיעבד-ב"י- יתכן שהראש סובר כחכמים- שמועיל. ויתכן שסובר כת"ק שדוקא ביום השביעי תועיל הפסט בשחרית דיעבד, אבל בשאר ימים בדיקת ביה"ש מעכבת. ומסקנת ב"י שמסתבר שסובר כת"ק ומה שסתם לעשות הפסט ביה"ש ללא חילוק בימים, משום שהראש חושש שמא יטעו ויעשו הקולא של יום שביעי בשאר הימים.
ברור הזמן הראוי לבדיקה-ב"י- מדוע נקט הראש בזמן ביהש הרי ברור שאין הפסט יכול להיות ביה"ש :1.ביהש הוא ספק יום ספק לילה, ואם עושה בדיקה יתכן שזה לילה ולא יתכן שיום עשיית הפסט יעלה למנין ז"נ. 2. ר' יהודה שהוא מקור הדין נקט בלשון מן המנחה ולמעלה ומשמע ממנחה קטנה שהיא 2.5 שעות טרם הלילה.
ומתרץ שכוונת הראש בלשון ביהש: 1.מדובר בביהש ראשון של ר"ת שהוא יום גמור (שבת לה. תוס').  2מדובר בזמן הסמוך לביהש השני .
הזמן המובחר-לכתחילה תבדוק בסמוך יותר ללילה כדי לצאת מידי ספק, כיון שא"א שיהיו ידיה בין עיניה כל ביהש.
פתרון הרשבא-לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא האשה בודקת יום הפס"ט במוך דחוק ושיהא שם כל ביה"ש שזו בדיקה מוציאה מידי כל ספק. (ששה ט-עפי טענת חכמים לר' יהודה שמא תראה לאחר בדיקת ביה"ש והמוך מברר אם סוף היום ושנכנסה לימי הספירה בטהרה.)
ב"י-ולי מה יקרו דברי הרשבא.
האם עונת יום תלויה בתפילת ערבית- תהד-אם החלו הקהל ערבית מבע"י י"א שיכולה לבדוק באותה שעה- (מהריל ואפילו בער"ש משום שתוספת שבת) לא שייכא לענין נדה. ואילו דעת תהד עצמו שכיון שהחלו ערבית, כבר עשו אותה שעה לילה וחשבינן כיום המחרת.
פסק שוע
שבעה ימים שהזבה סופרת מתחילין ממחרת יום שפסקה בו. וכך משפטה, אם תראה ב' ימים או ג' ופסקה מלראות, בודקת ביום שפסקה  כדי שתפסוק בטהרה; ובדיקה זו תהיה סמוך לבין השמשות. (וכן נוהגין לכתחלה; ובדיעבד, אפילו לא בדקה עצמה  רק שחרית ומצאה עצמה טהורה, סגי בכך). (טור בשם הרשב"א וב"י אף לפי דברי הרא"ש). ולעולם ילמד אדם (להחמיר לכתחלה) בתוך ביתו שתהא בודקת ביום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות, שזו בדיקה מוציאה מידי ספק (רשב"א בתה"ק). הגה: וי"א אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול, אינה יכולה לבדוק או ללבוש לבנים ולהתחיל ולמנות מיום המחרת,  מאחר דהקהל כבר עשו אותו לילה (ת"ה), י"א דמותר  אפילו עשו הקהל  שבת (אגור בשם ר"י מולין); ונוהגין לכתחלה ליזהר, ובדיעבד אין לחוש.  ומקצת נשים נוהגות שאם פסקה קודם ברכו וחזרה לראות כתם או דם תוך ימי ספירתה, אז מפסיקין אפילו לאחר ברכו אם נתקלקלה סמוך לערב, וחושבים דבר זה לדיעבד; ואין למחות בידם, כי כן קבלו מאיזה חכם שהורה להן, והוא מנהג ותיקין.

עשית הפסט ביום ראשון לראייתה בשחרית-השך ב סובר שאיהנ יכולה ביום ראשון אלא רק בשאר ימים , כיון שמעינה פתוח.
דין תפילת ערבית המכניסה את יום המחר- בתהד מובאת מח' ודעת המחמירים (תהד) שאם הקדימו צבור להתפלל ערבית חשבינן כיום המחרת אף שהיא עדיין לא התפללה ערבית ובדעת המקילים מובא בשך ד שאע"פ שגם היא התפללה ערבית עם הצבור ועשתה שבת עם הצבור, מותר לעשות עדיין הפסט כי תוספת שבת לא שייכא לנדה. [ומסביר ששה ט שהתוספת היינו רק קבלה לאיסור מלאכות שבת אך אינו מהות של שבת ואינו מקבל דין שבת כדמוכח בתוס' כתובות מז. שמותר להתחתן בתוספת י"ט.] ומוכיח מספירת העומר שא"א לברך בער"שכל עוד לא הגיע הלילה וכן מאכילת מצה בפסח וסוכה, אולם אבי השך מדקדק ברמא שיש להקל דוקא כשהציבור התפללו ערבית אבל אם גם היא התפללה ערבית אין להקל אפילו דיעבד ( כדאיתא יו,ד שע"ה סי"א לגבי מי שהתפלל ערבית מבע"י ונודע לו שצריך לשבת שבעה אין אותו היום עולה למנין שבעה) ומסכם השך שאף המקילים אינם יכולים לעשות הפסט בע"ש כאשר התפללה עם הצבור ונסתימו 12 שעות ביום, דחשבינן יום ולילה שוים, ורק טרם שעברו 12 שעות ביום יכולה להפסיק . ובפת א מובא בשם דגו"מ שחולק על השך ומתיר אף לכתחילה אף שנסתימו 12 שעות ביום, כיון שעדיין מקרי יום ואפילו בע"ש ניתן לעשות מלאכה עד השקיעה. ואף שהקהל והיא התפללו אפשר להקל דיעבד.
והטז א כתב בשם רש"ל שאפשר להפסיק אף לאחר ערבית מכיון שהנשים שלנו מתחילות למנות מיום שיש (סע' י"א), אולם הדגו"מ  חולק גם על הטז כיון שמה שהקל הרשל היה לענין לבישת לבנים, כאשר ראתה דם לאחר תפלת ערבית בעוד שהיה יום, ואמנם פסק רשל שיש להקל בדין זה לנשים שלנו שמחמירות להמתין 5 ימים עד לספירת ז"נ (להבדיל מנשים המחכות 4 ימים) שיוכלו למנות אותו יום למנין שבעה אף לאחר ערבית, אולם לענין הפסט אין הפרש בין נשים שלנו לשאר נשים כיון שזה תלוי אם משהתפללו ערבית הוי יום המחרת.
האם ז"נ צריכים להיות צמודים להפסט-ששה ג-למרות משמעות שוע דעת האחרונים שספירת ז"נ יכולה להיות בהפלגת כמה ימים מהפסט.
האם כתם מחייב הפסט- ששה ה-משמע בשוע שמדובר בראיה ממש, אולם בק"צ א מפורש להדיא שגם בכתם צריך הפס"ט, ומוסיף ששה שלדינא צריך גם מוך דחוק, למרות שיש חולקים בזה.
האם הפסט הוא מדאו'-ששה ז- חווד ד- נקט דהבדיקה מדאו', כיון שהמקור פתוח וצריך לברר אם נסתם ומה שאינה מרגשת ביציאת הדם אין הוכחה שנסתם. אולם בבדיקות ז"נ סגי בשימת לב שאינה מרגשת וא"צ בדיקה ממש, כיון שמטרתן לודא שהמקור לא נפתח שוב ולזה סגי בהרגשה.
דרגות בבדיקת הפסט-ששה ח-מוך דחוק כל ביהש- מצוה מן המובחר. בדיקה סמוך לביהש- לכתחילה. בדיקת שחרית- דיעבד. והשוע מדבר בבדיקה ולא במוך דחוק.
הזמן המובחר לעשית הפסט- ששה י-ב,י- לאחר מנחה קטנה עד ביהש, וכל שסמוך לביהש עדיף טפי.
יש מפרשים סמוך למנחה- חצי שעה קודם מנחה.
ששה- דיעבד אף לפני מועיל.
זמן ביהש- לא מועיל שהוי ספק לילה. ואם בדקו בארגע השקיעה או לאחריו יש לעשות שאלת חכם. וע"כ רצוי לבדוק מעט קודם ביהש בשעור שתוכל לרחוץ ולעשות בדיקה נוספת.
באיזה ביה"ש מדובר-ששה י-בא"י קיבלו כגאונים לחומרא מהשקיעה הנראית. ויש מחמירים כר"ת ומצריכים לבדוק עוד בדיקה לפני השקיעה השניה. ובמ"א (רסא) מביא שנהגו כרא"מ שביהש הוא קודם שקיעת גוף השמש שהוא½ 13 דק' לפני השקיעה. והרוצה להחמיר כרא"מ מותר, אע"פ שהטבילה נדחית ומכ"מ למעשה יש להתיר עד השקיעה ממש.
האם מוך דחוק הוא מדינא או למצוה מן המובחר- ששה יב-מלשון שוע משמע דהוי מצוה מן המובחר, מכ"מ בסע' ב' משמע דהוא מדינא, כיון דבראתה יום אחד מעינה פתוח. והחוד ה סובר שאם הפסיקה בטהרה ביום שעדיין רואה צריכה מוך דחוק מדינא אף שאינו היום הראשון דמעינה פתוח ורק ביום שלא ראתה יכולה לעשות הפסט בבדיקה, ומכיון שאין אנו בקיאים במראות ותכן שיום אחרון לראית הדם הוא יום ראשון לראית דם טמא. והסדט ט מחמיר דיש לעשות הפסט במוך דחוק לעולם, ונפקמ ברואה ביום חמישי דם בבוקר ואח"כ הפסיק, דלמחבר מוך דחוק הוא מצוה לכתחילה, ולחוד ולסדט מדינא.
האם מוך דחוק מחליפה בדיקת חו"ס-ששה יג- משמע בשוע דסגי במוך דחוק, אולם חוד (קצא,ח) כתב שצריך בנוסף גם בדיקת חו"ס ואח"כ מוך דחוק. וכן נוהגים. ומוסיף ששה שכיום שבדיקת מוך דחוק היא לא ע"י שתוחבים החורים בבד או בצמר גפן, אלא ע"י ששמים עד, כ"ש שאין עושה בדיקת חו"ס ולכו"ע צריך להקדים לזה בדיקת חו"ס, ואף דיעבד לא מועיל.
יציאה בשבת במוך דחוק- ששה רעח-אין לצאת לרהר עם מוך דחוק ומותר לחצר שאניה מעורבת ואם מניחה להנצל מצער מותר אף לרהר.
הגררות אחר הקהל כיום- ששה יד-עפי מא רסג-כיום שיש כמה בתי כנסת כ"א נגרר רק אחר בי"כ שלו ומכ"מ למעשה ניתן לעשות הפסט כל שהוא יום אף שהתפללה ערבית.
הפסט בשעת הדלה"נ-ששה טז-עדיף להדליק נרות בלא תנאי ואחר להפסיק (דהתניה שלא לקבל שבת היא רק בשה"ד)




סעיף ב
תנוקת משנה סח. משנה-נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה - הרי היא בחזקת טהורה. בדקה עצמה ביום שביעי שחרית ומצאה טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טהורה - הרי זו בחזקת טמאה, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ואם יש לה וסת - דיה שעתה. ור' יהודה אומר: כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה - הרי זו בחזקת טמאה. וחכמים אומרים: אפילו בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה - הרי זו בחזקת טהורה.
בגמ' סח: רבי יהודה אומר. תניא, אמרו לו לר' יהודה: אלמלי ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות - יפה אתה אומר, עכשיו - אימר עם סלוק ידיה ראתה, מה לי הפרישה בטהרה בז' מן המנחה ולמעלה - מה לי הפרישה בטהרה בראשון. בראשון - מי איכא למאן דאמר? אין, והתניא אמר רבי: שאלתי את רבי יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכים בדרך נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר הימים בדקה ומצאה טמאה, מהו? אמרו לו הרי זו בחזקת טהרה. ששי, חמישי, רביעי, שלישי, שני, מאי? א"ל לא שנא. בראשון לא שאלתי, וטעיתי שלא שאלתי. אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי? וכיון דפסק - פסק, ראשון נמי, כיון דפסק - פסק. ומעיקרא מאי סבר? הואיל והוחזק מעין פתוח.
רשי-מי איכא למאן דאמר כו' - והא אפילו רבנן בתראי בשני שלה הוא דקאמרי אבל בראשון דהוי פתיחת מעיינה ליכא למאן דאמר דאם בדקה בצהרים ומצאה טהור דתהוי הפרשה. וטעיתי שלא שאלתי - שאילו שאלתי היו מטהרין. מעיקרא מאי סבר - שלא רצה לשאול.
דין הפסט ביום ראשון- רשבא-אע"ג שרבי לא שאל לגבי הפסט ביום הראשון מסתבר שמועיל הפסט גם ביום הראשון כבשאר ימים וכל שהפרישה טהורה ביום ראשון הרי זו בחזקת טהורה. א.כך משמע משאלת הגמ' שמשוה בין הפסט בשביעי לבין הראשון.  ב.מסברת רבי עצמו שמא יום ראשון כשאר ימים.
שיטת המחמירים-ב"י-אף המחמירים שסוברים שהפסט ביום הראשון לא מועיל, מכ"מ זה דוקא, אם נעשתה קודם ביהש וכגון שעשתה שחרית יום ראשון, כמו שמוזכר בדעת חכמים אבל אם הפסיקה ביום ראשון ביה"ש טהורה לדברי הכל ובזה לא דברה המשנה. [ששה א-כשהמעין נפתח חוששין שמא תראה שוב לאחר שעשתה הפסט בשחרית משא"כ כשכבר ראתה כמה ימים שאין חוששין]
אבל לשון הרמבם (ו,כ)- נדה שבדקה עצמה בתוך ימי נדתה ומצאה שפסק הדם ואפילו פסק בשני לנדתה ושגגה או הזידה ולא בדקה עד לאחר נדתה ימים רבים וכשבדקה מצאה טומאה, אין אומרים שמא כל אותן הימים היתה טמאה ותהיה זבה אלא כל אותן הימים שלא בדקה בחזקת טהרה, בדקה עצמה ומצאה טמאה, אפילו בדקה בשביעי לנדתה ובין השמשות לא בדקה עצמה כדי לפרוש מטומאת נדה אלא המתינה ימים ואח"כ בדקה ומצאת טהורה הרי זו ספק זבה, ואם מצאה טמאה הרי זו זבה ודאית שכיון שבתחלה מצאה טמאה ולבסוף טומאה הרי זו בחזקת שלא פסק ויום ראשון של נדה אע"פ שמצאה בו טהורה ה"ז כמי שמצאה טמאה שיום ראשון כולו הוחזק המעין פתוח.

ומשמע שרמבם פוסק כחכמים במשנה שבדיקת יום ראשון לאו בדיקה היא ומשמע אפילו נעשתה ביה"ש.
אולם מסקנת ב"י עפ"י דיוק מה"ה-הרמבם לא אסר בדיקה ביום הראשון אלא כשלא בודקת בביה"ש, אבל אם בדקה ביהש ומצאה טהורה מועיל לרמבם שתהיה טהורה. (ומה שהרמבם לא כתב כך בפרוש כיון שדרכו ברוב המקומות לצטט המשנה)[הוכחת הב"י-ה"ה מביא הרמבן שמסביר 2 דעות  לגבי הפסט ביום ראשון. יש מחמירים שהפסט ביום ראשון אינו מועיל אא"כ נעשה בביהש וכן ע"י מוך דחוק. ויש מקילין שאפילו הפסט שחרית מועיל כיון שבדקה ופסק הדם, ומפשט הרמבם עולה כי הוא חולק על 2 השיטות הנ"ל ומכ"מ ה"ה לא מעיר על זה ומשמע שהרמבם פוסק כדעה ראשונה.]
פסק שוע שהפסט ביום הראשון מועיל רק במוך דחוק וביהש ורמא חולק ומקל דסגי אף בבדיקה של חו"ס בביהש
ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום, צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות. הגה: ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה, אע"פ שלא היתה המוך אצלה כל בין השמשות, סגי (טור בשם הרשב"א וה"ה בשם רמב"ן וב"י להרמב"ם וכ"מ בש"ס). אבל בדיקת  שחרית לא מהני, הואיל ולא ראתה  רק יום אחד (רשב"א ורמב"ן בשם י"א וכ"ד רמב"ם פ"ו מהא"ב ובפי' משנה סוף פ"ד וברטנורה שם).

מתי דין הוא נפקמ –כיון שממילא מחכה 5 ימים ואפילו במוצאת כתם לכאורה אין נפקמ אולם בשך ו מובא בשם מעדני מלך כי יש נפקמ :1.היכן שחזרה וראתה בתוך ימי ספירת ז"נ, ואז הפסט שחרית לא מועיל, אולם אם מצאה כתם אפשר להקל בין בימי ספירת ז"נ בין בתחילה שמועילה הפסט בשחרית.
גדר זמן שחרית-פת ב-דגומ-כל שהוא לפני מנחה קטנה לא מועיל ביום הראשון.
מתי מוך דחוק הוי מדינא- ששה א-בסותרת ז"נ, וכן ברוצה לעשות הפסט ביום ראשון ולחכות 5 ימים עד לתחילת ז"נ.
חומרא במראות בהפסט- ששה ב-פתחא זוטא- אף שבסימן קפח מחמירים בהפסט בצבע צהוב הנוטה לזהב (געל), מכ"מ זה דוקא בבדיקת חו"ס אבל במוך דחוק אין להחמיר כיון שיצאה מחזקת טומאה בבדיקה ראשונה, וכן שבאופן טבעי מתלכלך מחמת הליחות, ומכ"מ בצבע חום מחמירים.
הגדרת כל ביה"ש- ששה ג-מהשקיעה עד תחילת הלילה. ותלוי במח' מהו שיעור ביהש. לרוה"פ הוא ½13 דק'. ונוהגים כרמבם 18 דק' מהשקיעה. לחזו"א 40-45 דק'  ולנוהגים כר"ת עד 72 דק' אחר השקיעה.
להלכה המח' שוע ורמא לגבי בדיקת הפסט ביום ראשון לראייתה-סדט ט פסקו כמחבר דמוך דחוק מעכב. לחוש ד כתב דהמקיל דיעבד כרמא אין מזחחין אותו. וכן מקל הגרא שמועילה בדיקה בביהש מזה שמח' התנאים היתה רק לגבי בדיקת שחרית וא"צ מוך דחוק.
ומובא בסיכום הלכות- שאם הפסיקה ביום ראשון לראייה צריכה הפסט סמוך לערב ומעבכ דיעבד. וכן צריכה מוך דחוק מן הדין אף דיעבד. אולם לצורך גדול כגון של"ט יהיה בעונת וסת תעשה שאלת חכם אם המוך מעכב. ואם הפסיקה בשני ואילך, יכולה לעשות הפסט ביום שעגיין ראתהבלא מוך ויש מחמירים להצריך מוך.
כתם ולאחר כמה ימים ראייה, מה נחשב ליום ראשון-ששה א- חשבינן הראיה הרגילה כיום ראשון כיון שמעינה פתוח.
לברר- מה הכוונה ראייה, האם הרגשה ואגם ראיה בלי הרגשה.




סעיף ג
לבוש לאחר הפסט-מרדכי בשם רוקח-יום שפוסקת, תבדוק לערב ואח"כ תלבש חלוק לבן, כדי שאם תראה יהא ניכר ובלילה תשים סדינים לבנים או נקיים מכתמים. ומנהג כשר שהאשה מפסקת בטהרה, לרחוץ וללבוש לבנים ומכ"מ מספיק לרחוץ פנים של מטה.
אגור- ההולכת בדרך ואין לה בגדים נקיים ללבוש, תספור ז"נ רק שהחלוק יהיה נקי מדם ויש חולקים.
פסק שוע שבגדים לאחר הפסק צריכים להיות בדוקים מכתם ורמא מביא המנהג ללבוש לבנים
ביום שפסקה מלראות ובודקת עצמה כאמור, תלבש חלוק  הבדוק לה שאין בו כתם, ובלילה תשים סדינים הבדוקים מכתמים, ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים. הגה:  ומנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה שתרחץ ולובשת לבנים; אמנם אם לא רחצה רק פניה של מטה, די בכך (מרדכי בשם רוקח), וכן נוהגין ואין לשנות; אבל בשעת הדחק, כגון אשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים, תוכל לספור ז' נקיים רק שהחלוק יהיה נקי ובדוק מדם (אגור והגהות ש"ד ס"ס י"ט).

רחיצה ולבישת לבנים במעגל השנה- סימן קצט שך סקי"ב- רחיצה בחמין בשבת- כשהוחמו מבע"י מותר לרחוץ פי"ו או שאר איברים כל שאינה רוחצת כל גופה. (שכו) וצריכה להזהר מאיסור סחיטה.
רחיצה בחמין בי"ט-ששה ז- מותר בין הוחמו בי"ט או בערי"ט, וכן להזהר מסחיטה. והמשאת בנימין בשך קצז מחמיר בהוחמו בי"ט.
אבלות, ט' באב-מותר רק בין ירכותיה ואפילו בחמין.
יו"כ- (תרי"ג מב,סקל"א)-מותרת לרחוץ בין ירכותיה דאין זה רחיצת תענוג.
ומסכם ששה- דלמעשה בכל יום בשנה יכולה להתחיל ז"נ, אלא שאם היתה יכולה להתחיל לפני ודחתה, אסור בע"ש.
צבע החלוק- ששה א-צריכה לכתחילה ללבוש בגד לבן ממש. ובדיעבד אף בבגדים בהירים. ואילו בבגד צבעוני אין להשמש כיון שאין הכתם ניכר בו ואין הטהרה מבוררת. ואם לבשב בשוגג מותרת דיעבד ואפילו נמצא כתם כגו"ע שהיה מטמא בבגד לבן, ואשה שאינה יכולה להיטהר מקילין לה ללבוש בגדים צבעוניים בימים מסוימים עפי שאלת חכם. ובששה ו מובא שאם לובשת בגד עם כתם עליו לסמנו ויש מחמירים כי חוששים שמא יפול שם הדם ויש להקל בשה"ד.
האם בעינן בגד מכובס-ששה ב-מלשון שוע עולה כי אין צריך מכובס אלא רק בדוק.
סדינים לבנים כיום-ששה ג-כיום שישנים עם בגד לבן צמוד גוף יוצאות י"ח סדינים לבנים, ומ"מ מצד מנהג ישראל יש להציע לבנים.
האם רחיצת או"מ מעכבת- ששה ד-תוהש ו-הרחיצה היא לטובת האשה, שמא נשארלכלוך מימי נידותה, ע"מ שלא תתקלקל שהרי בג' ימים ראשונים אין תולין ודיעבד כשלא רחצה מותרת.
לא רחצה ולא לבשה לבנים- ששה ה-אין לשנות מהמנהג ורק בשוגג או באונס שפיר דיעבד.
האם הסחת דעת בימי ז"נ עולים לז"נ-פת ג'-אם החזיקה עצמה טמאה בימים אלו, אין לספור אותם, אף שנוכחה שטעתה.
האם תולין בכתמים   בג' ימים כשיודעת שמקורן בכתמי נידתה-פת ג-אם יודעת בטביעת עין אלו כתמים נותרו מימי נידתה, אפשר לתלות אף בג' ימים ראשונים.



סעיף ד
תכיפות הבדיקות בתוך ז"נ- תוס' ז:, רמבן, ראש-בכל יום צריכה לבדוק פעם אחת.[ששה ד-שהרי א"צ לבדוק במשך כל היום ואינו אלא ענין של ספירה ודי בפ"א ]
סמג, תרומה, מרדכי בשם רוקח- בודקת פעמיים ביום. פ"א שחרית כשעומדת ממיטתה ופ"א כשהולכת לערבית (ב"י- ומקורו מהמשנה פעמיים צריכה להיות בודקת שחרית וביהש כו')
בדקה ביום 1 וביום 7-התנוקת סח: משנה -הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר ימים שבינתיים לא בדקו: רבי אליעזר אומר: הרי הן בחזקת טהרה, ר' יהושע אומר: אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד (וצריך להשלים עוד 5 דמהני לסרוגין-ששה ג), ר' עקיבא אומר: אין להם אלא יום ז' בלבד.(וכל בדיקות ז"נ מעכבים כיון דבעינן ספורים וספירה הינו בדיקה)
ובגמ'-תני, ר' יוסי ור' שמעון אמרי: נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע, ודברי רבי עקיבא מדברי כולן, אבל הלכה כרבי אליעזר. (וכן נפסק בגמ' ז:)

בדקה ביום 1 וביום 8- תנוקת סח: איבעיא להו: הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור, ושאר הימים לא בדקו, לרבי אליעזר מהו? תחלתן וסופן בעינן, והכא - תחלתן איכא סופן ליכא. או דילמא - תחלתן אף על גב שאין סופן? אמר רב: היא היא, תחלתן אע"פ שאין סופן. ורבי חנינא אמר: תחלתן וסופן בעינן, הכא - תחלתן איכא סופן ליכא.
מהו - דלרבי יהושע ודאי אין להם אלא שמיני בלבד דאף ע"ג דתליא מילתיה בבדיקה ומונה ימים הבדוקין אפילו בסירוגין הני מילי בראשון ושביעי דחזו לאיצטרופי לחד מנינא אבל שמיני לאו מסדר ספירת הראשון הוא ולא מצטרף ולר' עקיבא נמי אין לו אלא שמיני בלבד שמא ראה בינתים ומכאן ואילך צריך לספור ששה אלא לרבי אליעזר מי מחזקינן כל ז' בטהרה משום בדיקת ראשון דהוו תחלתן בטהרה או לא. היא היא - טהורין.
ובהמשך הגמ'- לסברת רב- אם לא בדקה ביום הראשון ולא בשאר הימים אלא ביום השביעי בלבד ומצאה טהור, הרי היא בחזקת טהורה, דכי היכי דתחילתן בלא סופן, ה"נ בסופן אע"פ שאין תחילתן, והוא שהפסיקה בטהרה כלומר שבדקה קודם השבעה ומצאה טהורה (הפס"ט)
המקילין- ראבד, ראש- פסקו כרב דאמר תחילתן אע"פ שאין סופן וסופן אע"פ שאין תחילתן. ולכם אם דיעבד לא בדקה אלא ביום הראשון או ביום השביעי קרינן בהו נקיים. ומכ"מ אם לא בדקה כלל עד יום השמיני לא מקרי ספורין דבדיקה תוך שבעה בעינן.
ואם בדקה באמצע ז"נ בלבד- ראבד- מסתברא לקולא.
רזה- אדרבה עדיף בדיקה באמצע מבדיקה בסוף ז"נ דאיתחזקו בהיתירא הימים שלאחר הבדיקה, ומכ"מ יש לכתחילה לבדוק תחילה וסוף.
צורת הבדיקה בז"נ- סמג- אשה שפסקה, תלבש בגדים לבנים נקיים קודם הלילה, ותתחיל לספור למחרת ז"נ. וצריכה בגד פשתן נקי ולבן או מוך ולהכניס באו"מ בעומק ולחו"ס ולהוציא ולראות אם ניכר בו שום אדמומית, וצריכה לעשות כן בבדיקת שחרית (-כשעומדת ממיטתה) ובערבית (-כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהיה לילה). ואם עשתה הפסט ו2 בדיקות ביום ראשון של ז"נ, מותר לטבול ליל שמיני עפ"י המשנה סח:  .
עשתה הפסט אולם לא בדקה ביום 1 וגם לא ביום 7- סמג- גם רב מודה שאינו מועיל לכלום שהרי אין כאן תחילתן ולא סופן.

המחמירים -בדקה יום 1 ויום 8- סמג- הואיל ולא נתברר הלכה כדברי מי, ראוי להחמיר כדברי ר' חנינא, שלא יהא יותר מ-5 ימים בין בדיקה לבדיקה, מלבד הפסט שצריכה לבדוק לערב כדי להפריש בטהרה. ואף שבספר חפץ פוסק במח' רב ור' חנינא- כרב, מסכם הסמג שמכיון שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר.
אולם סמק-מגמגם על מסקנת הסמג ומקל כל שעשתה בדיקה אחת במשך שבעה. אבל התרומה- וכן הגמ (ו,ו) בשם רמבן ור' שמחה סוברים כסמג.
ד"מ א-וכמו הסמג סובר התרומה בשם סה"ת ומצריך שלא יהא בין בדיקה לבדיקה אלא 5 ימים מלבד הפסט.
וכן האגור- בשם תוס' ז:- אם מצאה טהורה חשיב ספירה ובלבד שעשתה הפסט. ובלבד שבדיקת יום 7 היתה ביום 7 אבל לא בליל 7.

ב"י-כיון  דכל הני רבוותא מספקא להו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת.
מתי בוחנת את העד- רשבא-או היום יפה לבדיקה. ומוכיח מבית מונבז שהיו בודקים ביום והזכירו חכמים בשבחם.
ב"י-ומכ"מ אין מעכב אם לא בודק לאור היום כיון שהרמבם והטור לא הזכירו דין זה.
פסק שוע שלכתחילה צריכה לבדוק פעמיים ביום. ובעשתה בדיקה אחת כל שבעה מביא המח' בראשונים ופוסק להחמיר, אע"פ שזה נגד רמבם וראש המקילין.
בכל יום מז'  ימי הספירה צריכה להיות בודקת לכתחלה פעמים בכל יום, ואחת שחרית ואחת סמוך לבין השמשות (טור בשם סה"ת וע"פ); ואם לא בדקה בכל השבעה  אלא פעם אחת, לא שנא בדקה ביום ראשון של השבעה או ביום השביעי או באחד מהאמצעים, מאחר שבדקה ביום שקודם השביעי ומצאה טהורה, עלו לה.  אבל אם לא בדקה בכל הז', וביום השמיני בדקה ומצאה טהורה, אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו. וי"א שצריך שתבדוק ביום  ראשון מהשבעה  וביום השביעי, ואין להקל. והבדיקה תהיה לאור היום ולא לאור הנר (תא"ו נכ"ו והרשב"א בת"ה), ובדיעבד מהני אפילו לאור הנר (כן משמע בב"י).
האם צריכה לספור בפיה- פת ד-השל"ה הצריך שתמנה כל יום בימי הספירה את מס' הימים הנקיים אולם נובי חולק דלא דמי לספירת העומר.
האם השגחה שאין הרגשה של יציאת דם מועילה לז"נ כבדיקה (או האם בדיקת ז"נ מעכבת)-פת ה- חוד ג כתב שאם לא בודקת בז"נ חזקתה טמאה מדאו', כיון שמהתורה צריך שתספור ז"נ והבדיקה זו הספירה (רשי סט:ספרתי- בדקתי כו')ואע"פ שלא הרגישה ביציאת הדם.
אולם חתס סובר שדוקא בבדיקת  הפסט, שמוציאתה מחזקת טומאה דאו, צריך ראיה שנסתם המעין כיון שכאשר נפתח מקורה לא מועיל שתא מרגשת ביציאת הדם יותר כיון שמקורה פתוח ועומד וע"כ צריך שתדע שהוא נסתם וזה א"א אלא ע"י בדיקת חו"ס. אך לענין ספירת נקיים אין צריך ראיה שלא יצא דם, אם אמנם משגיחה שאין הרגשה ג"כ מקרי ספורים, ומכיון שבפועל קשה להשגיח כנ"ל, תקנו בדיקות.
מתי אפשר לתלות בדם מכה בבדיקת הפסט-פת ה-החווד ג כתב שאשה שהוחזקה נדה ואח"כ נולד לה מכה המוציאה דם, אינה יוצאת מטומאתה עד שבדיקת הפסט טבדיקת יום אחד מהז"נ יהיו נקיים לגמרי ובלי ראיית דם כלל. ואפילו אשה טהורה שנולד לה מכה ואחר הגיעה עת וסתה ג"כ אין יוצאת מטומאתה עד שבדיקת הפסט ובדיקת יום אחד מהז"נ יהיו נקיים מכל דם.
אולם חתס חולק במקרה השני, ואף שחוששים לשיטת התוס (טז.)ומטמאים אותה ולא תולים במכתה, מכ"מ זה דוקא עד שיעברו ימי ראייתה כפי שרגילה לראות, אבל לאחר שעברן ימי הראייה הרגילה יכולה להפסיק בטהרה, אם תעמוד  כל ביהש ותשגיח על עצמה, שאין הרגשת פתיחת פי מקור כו', ואז תפסוק. ונפקמ בין חתס לחווד היא האם בדיקה מעכבת בז"נ.
בדקה אמצעי וביום השביעי-פת ו-בדגו"מ כתב שאם עשתה הפסט מועיל, אבל הנובי סתר עצמו וכתב דבעינן 1 ו-7 בדוקא. אבל אם בדקה 1 ו-3 –אינה יכולה לטבול ב-7.
1 ,3, 10 –מתחלת ז"נ מ-10.
1, 3, 9 –טובלת ב-9 כיון שי לה בדיקת 3 ו-9 והיינו ראשון ושביעי.
1, 3, 8 –טובלת ב-8 ומצטרף 8 עם 1 ואף שיש ביניהם יותר מ-5 ימים, מכ"מ ה-3 מצרפם. ומכאן מוכח שאם לא בדקה ב-1 אלא רק באמצעיים וב-7 אינה יכולה לטבול, והיפך מה שכתב בדגו"מ.
בדקה פ"א בז"נ וטבלה ושמשה- פת ז- חתס כתב שדיעבד יש להקל, ובתנאי שבדקה ביום א או ביום ז אך אם לא בדקה כלל אלא באמצע יש לחוש אפילו דיעבד.[ ובבדקה רק באמצע אין להקל גם כשלנה עמו-ששה ט]

האם צריכה לבדוק גם את הבגדים- ששה א-ברע"א כתב שצריכה לבדוק עצמה וחלוקה, עפ"י לשון הראש אולם דיעבד אין מעכב אלא בדיקת עצמה. והמנהג לבדוק גם הבגד הצמוד לגוף.
ספרה וטרם טבלה- ששה א-כעצה טובה כדאי שתבדוק כל יום עד הטבילה.
זמני הבדיקות ביום- ששה ג-שתי הבדיקות צריכות להיות ביום כיון שספירת לילה לא שמה ספירה. (למה?.??)
ב"י בשם סמג—שחרית- בקומה ממיטתה. לכתחילה מהנה"ח (מגילה כ:) ודיעבד מעלה"ש. סדט יד.
בדיקת בין הערביים-ראשונים-מנחה ולמעלה. הידור-סמוך לשקיעה.
והבדיקה העקרית היא של הבוקר שהיא תחילת ספירה (סדט קצז,סק"ו)
מדוע בדיקת 8 לא מועילה- ששה ד-סדט יח מביא בשם מעיל צדקה שהקשה מדוע בדיקת 8 איהנ מועילה שהרי לרב מועיל לכתחילה בדיקה ביום 1 ו-7, ואם בדקה ב-8, נומר שהז"נ החלו ביום 2, ואז יום 8 הוא היום השביעי. ומתרץ המעיל צדקה שהבדיקה ב-8 לא מועילה כיון שהיא נתנה דעתה למנות לאחר הפסט עד היום ה-7 ולא חשבה שיום 8 יהיה במנין ז"נ, ולכן אינו מצטרף, אבל אם היתה מחשיבתו בכלל הז"נ היה מועיל וכן אם תחשוב לכתחילה להתחיל הז"נ כמה ימים לאחר הפסט צועיל, וכמו שראינו שבדיקת  יום 7 מועיל אע"פ שרחוק מהפסט.
והסדט הוכיח מכאן לשיטתו שהובאה בפת ג לגבי אשה שהסיחה דעתה בז"נ כיון שחשבה שראיית כתם מחייב 5+7 ומשנודע לה שאין צורך אלא ז"נ, עברו 2 ימים וכעת רוצה להתחיל ז"נ מאותם 2 ימים שהרי אין בדיקה בימים אמצעיים מעכבת, והמסקנה שם היתה שאין עולין לה כיון שהחזיקה עצמה בטומאה ויש בזה 2 סברות:
א. אמנם מה שא"צ לבדוק בימים אמצעיים מ"כ צריך שיהיו ספורים והינו ע"י לבישת לבנים ונתינה דעת והמחשבה שהימים האלו הם לשם נקיים וזב מעבכ אף דיעבד ומשהסיחה דעתה איהנ נותנת דע שהימים נספרים לשם ז"נ.
ב. כאשר מונה לז"נ יש שימת לב להרגשות, ואם לא הרגישה, אע"פ שלא בדקה סמכינן דלא ראתה, אבל בהסחת דעת גמורה חיישינן שהרגישה ולאו אדעתיה וליכא ז"נ כלל דהוי מילתא דלא רמיה עליה ולאו אדעתיה.
אולם מובא שיש חולקים על עיקר דינו של המעיל צדקה (לחוש יג) ממשנה יג: וכמו שנפסק בסע' ח' לגבי חרשת ושוטה שנבדקות ע"י נשים, והרי הן לא בנות הרגשה ותמיד נחשב שיש הסח דעת ומכ"מ הפת הביאו להלכה.( ויש שתירצו הקושיא הנל) ודעת ששה למעשה- שכל עוד לא הסירה הבגדים הלבנים, אין הסחת הדעת, כיון שממילא יסתכלו בבגדים גם אם מסיחות דעת. וכן שאין הסחת דעת אלא בעונה מלאה ולא מקצתה (ויש חולקים) דאל"כ אפילו רגע אחד יחשב הסח דעת.
האם צריך ז"נ באשה שניטל רחמה- ששה רפד-כן, ואע"פ שלא שיך חשש ראייה.
גדר בדיקות ז"נ- ששה ה- מח' ראשונים. רא"ה-מדין ספירה דבעינן ספורים לפנינו.
רשבא-רק בירור חזקת טהרה.
ספירת ז"נ במופלג מהפסט-ששה ו-סדט יח מוכיח מלשון שוע שמותר לדחות ספירת הז"נ אף לאחר כמה ימים מהפסט שהרי כאן בודקת בשמיני ועולה לה לתחילת ז"נ מכח הפסט שעשתה תחילה ומסביר ששה שהפסט מברר שאינה בחזקת טומאה ומעמידה בחזקת טהרה, וכל זמן שלא אבדה חזקתה יכולה לספור. והלחו"ש ז סובר דרק עד ז' ימים מותר להפסיק ביניהם. ולכן מי ששכחה לבדוק ביום הראשון, צריכה לבדוק ביום השני וזה יהיה ראשון לז"נ.
מדוע מקפידים הי"א על בדיקת 1 ו-7- ששה ז- לדעת רא"ה כיון דבעינן ספורים וזה רק ע"י 1 ו7 יחד. ולדעת רשבא מדובר בחזקה הבנויה מימים 1 ו-7.
בדקה 1-6 וב-7 שכחה- ששה ח צריכה להוסיף עוד יום ולבדוק ביום 8 ויום 8 נחשב שבוע. ומובא בששה שמוכח להדיא בראשונים שבדיקת 7 מעכבת דיעבד מצד עצמו.
בדיקות במקום עגון-ששה ט-אע"פ שצריך 1 ו-7 מכ"מ כתב חכ"א שבמקום עגון אפשר להקל כדעה ראשונה דסגי בבדיקה אחת מז"נ מלבד הפסט וצריך בזה שאלת חכם.
בדיקה ביום 1 וביום 7 ביהש- ששה ט –יש להקל דיש ס"ס להקל, שמא עדיין יום, ושמא סגי בבדיקה אחת. אמנם אם בדקה ביום שני עדיף לדחות הטבילה ביום אחד.
באיזו תאורה לבדוק- ששה יא-בין הצל לשמש. ביום –בשמש או בצל, מנורה, אור נר. ומובא בששה שמועיל דיעבד אור הנר אף לבדיקות המעכבות דיעבד. ודעת ששה שהשאלות הרגילות אפשר לראות לאור הנר ובספק לאור היום.
ששה יב- לא סוכם.




סעיף ה
משנה
רשבא- לא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ובדקה לאחר ג' או ד' ימים ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה שלעולם אינה סופרת עד שתבדוק אם פסקה ואז מונה למחרתו
פסק שוע שרק בדיקת הפסט מוציאתה מחזקת טמאה, ומעכבת לז"נ
בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ומצאה טמאה, ובדקה לאחר שלשה או ד' ימים ומצאה טהורה, הרי זו בחזקת טמאה עד שתפסוק בטהרה, שלעולם אינה סופרת עד שתבדוק אם פסקה, ואז מונה למחרתו.

האם יש חזקת טומאה גם כאשר לא בדקה אלא רק ראתה דם-שך ט-בשוע נאמר שכאשר בדקה עצמה ומצאה טמאה, הרי היא צריכה הפסט להוצאי עצמה מחזקת טומאה ומחדש השך שאף אם לא בדקה ולא החזיקה עצמה בטומאה, אלא רק ראתה, הרי שצריכה ג"כ הפסט להוציאה מחזקת טומאה (עפ"י ששה א)
הפסט שאינו מטמא אך אינו טהור-ששה א-חוד ג-הפסט צאיך שיהיה טהור לגמרי ולא סגי שאינו טמא ולכן כשיש מכה ויש דם, אין תולין במכה, כיון שאין מתבררת הטהרה, ולכן במראות שהינם כשרים בשאר ימים, כגון צהוב כזהב,או חום, אולם בהפסט מחמירים שיהיה טהור לגמרי.

סעיף ו
במה עושה בדיקות-כל היד יז. תא שמע: ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח; היו משמשין מטותיהם ביום, ובודקין מטותיהם במילא פרהבא
רשי-מילא פרהבא - קוטו"ן מתוך שהוא לבן נראית בו טיפה כחרדל לישנא אחרינא צמר נקי ורך. פקולין - קוטו"ן. שחקי דכיתנא - בגדים בלויין של פשתן. ולא בפשתן - שאינו לבן ואין דם ניכר יפה אלא בעד לבן. שחקים - לבנים יותר מן החדשים.
ובהמשך- ובודקין מטותיהן במילא פרהבא מסייע ליה לשמואל, דאמר שמואל: אין בודקין את המטה אלא בפקולין, או בצמר נקי ורך. אמר רב: היינו דכי הואי התם בערבי שבתות הוו אמרי מאן בעי פקולי בנהמא ולא ידענא מאי קאמרי. אמר רבא: הני שחקי דכיתנא מעלי לבדיקה. איני, והא תנא דבי מנשה: אין בודקין את המטה לא בעד אדום, ולא בעד שחור, ולא בפשתן, אלא בפקולין או בצמר נקי ורך! לא קשיא, הא - בכיתנא, הא - במאני דכיתנא. ואיבעית אימא: הא והא במאני דכיתנא, הא - בחדתי, הא - בשחקי.
טור-פסק כלישנא בתרא ומתיר רק בבגדי פשתן ישנים .
אבל רמבם-(ד,טו)- בגדים אלו שמקנחין בהן צריכין שיהיו של פשתן שחקים ולבנים והם הנקראים עדים בענין זה, והבגד שמקנח בו הוא נקרא עד שלו, והבגד שמקנחת היא בו נקרא עד שלה.
ב"י- ומשמע מהרמבם שצריך דוקא בבגד פשתן ולא בדבר שאינו בגד, ודוקא פשתן ולא מין אחר, ובבגד פשתן שחוק ולא חדש ובשחוק לבן ולא צבוע.
מקשה ב"י-מדוע משמיט הרמבם פקולין וצמר שהרי משמע בגמ' שהיו לדעתם של חכמים. ומתרץ שיתכן שהרמבם סובר כרבא כיון שהוא אחרון, ואילו בית מונבז סוברים כשמואל או שיתכן שרמבם מתיר כל הנ"ל אלא שאם משתמש בפשתן עליו לעמוד בתנאים הנ"ל וממילא נלמד שכל מה שדומה לזה ניתן לבדוק בו.
האם צריך להקדים פעולת כיבוס-הגמ' (ד,י) מה שנקט הרמבם שחקים היינו לאפוקי מבגדים שטרם נתכבסו, אולם אם לא דקדקה בכך לא הפסידה.
שאר בגדים שאינם לבנים-ב"י-רמבם מיעט שחור ואדום וה"ה לכל צבעים שאיו מראה אדמומית ניכר כמו בלבן. וגם הראש כתב במפורש לבן.
הבדיקה צריכה להיות בחו"ס-שמאי יב. בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה: אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה? אמר ליה: לא תבדוק. ותבדוק, ומה בכך? אם כן - לבו נוקפו ופורש. בעא מיניה רבי אבא מרב הונא: אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת, כדי לחייב בעלה חטאת? א"ל: מי משכחת לה לבדיקה כשיעור וסת? והתניא: איזהו שיעור וסת - משל לשמש ועד שעומדים בצד המשקוף, ביציאות השמש - נכנס עד, הוי: וסת שאמרו - לקנוח ולא לבדיקה.
ראש, רשבא-אלמא בדיקה בלא חו"ס אינה נקראת בדיקה אלא קנוח.
וכן ראבד- יש ג' בדיקות: 1. בדיקת קנוח-בדיקה למציאת כתם לשלש נשים שהיו ישנות במטה, ואם קנחה בשעור וסת למציאת הכתם ומצאה טמאה, חברותיה טהורות.
2. בדיקה בבית החיצון-עד מקום שהשמש דש, והיא בדיקה לנדה ולזבה ולהפסט ולבדיקות בז"נ.
3. בדיקת חו"ס בבית החיצון-בדיקת טהרות לפני תשמיש (שמאי ה. עד שלפני תשמיש אינו ממעט בפקידה מפני שמהומה לביתה ואינה מכניסה לחו"ס. כלומר בדיקה פנימית שמועילה לתשמיש אבל לא לבדוק לטהרות
האם הפסט חמורה מבדיקות השבעה- דעה ראשונה- יש מי שאומר שכל שלבעלה אינה צריכה בדיקת חו"ס, ומוכיח מלשון "מתוך שמהומה לביתה ואינה מכנסת לחו"ס ומשמע שלא צריך בדיקת חו"ס.
רמבן- בדיקת הפסט צריכה חו"ס כיון שנועדה להעלותה מטומאה לטהרה אבל בדיקות שבעה סגי בבדיקה כלשהי כיון שמוחזקת כבר בטהרה ומכ"מ מסיים דבע"נ יחמיר.
אולם רשבא-בין הפסט בין בדיקת שבעה צריכות בדיקת  חו"ס וכן פסק ראש וסמק.
עד היכן מכניסה את העד-ראש- לא תכניסהו מעט דזה קנוח, ולא בדיקה, אלא תכניס עד מקום שהשמש דש, ומוכיח מהגמ' יב. הנ"ל.
וכן הג"מ- להכניסן בעומק כל בין השיניים דהיינו מקום דישת השמש ושם מקנחת בחו"ס.
ר' ירוחם-עד מקום שהשמש דש, ואם לא מכניסה עד שם אין זו בדיקה אלא קנוח.
מקשה ב"י- א"א להכניס עד מקום שהשמש דש, ואם תשתמש בתחבולות , יכולה לפצוע עצמה, וכן מעיד על זקנים שפקפקו בבדיקה זו שהיא בלתי אפשרית.
וכן תהד- אמנם  ראש והגמ עד מקום שהשמש דש, אך בשאר חיבורים, (סמק רמבן), כתבו שצריך רק בדיקה יפה בחו"ס וכיון שא"א לנשים כ"כ הנח להם לישראל.
וכן רשבא- לא נתן גבול עד איזה מקום להכניס.
מסקנת ב"י- גם הראש מתכוון בעומק שיכולה, ואין הבדיקה עד מקום שהשמש דש, מעכבת.
אלא מקשה ב"י- דתה"ד נקט בלשון "הנח להם לישראל" ולשון זו מתפרשת ל-2 פנים ויש לזה נפקמ.
א. פסחים סו.-הנח להם לישראל , אם אינם נביאים הן, בני נביאים הם, וא"כ גם בע"נ יכול לסמוך על המקילים שלא מצריכים בדיקה עד מקום שהשמש דש.
ב. שבת קמח:- הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין-ומשמע שבע"נ צריך להחמיר. וכן משמע מר' ירוחם הנל שאם לא בדקה עד מקום שהשמש דש לא עלתה לה טבילתה.
המקור לדברי המחמירים-ב"י-אין ללמוד מדין שפור' של רמ"ת כיון ששם חוששים שפגיעת השמש בצואר הרחם גורם לדם לצאת מן המקור, אלא מסתבר עפ"י מ. נשים מיטמאות ביציאת הדם לבית החיצון אע"פ שלא יצא עדיין לחוץ ולכן מצריכים לבדוק כל הבית החיצון, שהוא מקום שהשמש דש.
מסקנת ב"י- בע"נ צריך לחוש לראש ולר' ירוחם שבדיקת הפסט ובדיקה אחת מבדיקות השבעה יהיו עד מקום שהשמש דש. ושאר בדיקות לית לן בה כיון שרוה"פ סוברים כרב דסגי בבדיקה אחת תוך שבעה (בתחילה אמצע או סוף, והב"י מעדיף בתחילה) ואע"פ שלכתחילה הצריכו לבדוק כל יום מכ"מ גם פוסקים אלו לא מצריכים אלא בדיקת חו"ס רגילה ולא עד מקום שהשמש דש, וכך יוצאים אליבא דכו"ע.
פסק שוע שצריכה להכניס העד עד מקום ששמש דש. ואם קשה לה מאוד, אז לפחות הפסט ובדיקה של יום ראשון מהז"נ. ורמא מביא שדיעבד גם בלא הגיע למקום ששמש דש.
כל בדיקות אלו, בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקת כל השבעה, צריכות להיות בבגד פשתן לבן ישן, או בצמר גפן, או בצמר לבן נקי ורך, ותכניסנו באותו מקום בעומק לחורים ולסדקים עד מקום שהשמש דש ותראה אם יש בו שום מראה אדמומית, ולא שתכניסהו מעט לקנח עצמה. ואם יקשה בעיניה מאוד להכניסו כל כך בעומק,  לפחות בדיקה של יום הפסק טהרה ובדיקה של יום ראשון מהשבעה  תהיינה עד מקום שהשמש דש. הגה: ואם לא עשתה כן בבדיקת יום ראשון, תעשה פעם אחת כן מבדיקות שאר הימים (ב"י); מיהו בדיעבד אם לא עשתה כן כלל רק שבדקה עצמה יפה בחורין ובסדקין בעומק היטב כפי כחה, אע"פ שלא הגיע למקום שהשמש דש, סגי לה (ב"י שכ"ד רוב הפוסקים וכן מהרא"י בפסקיו סימן ע"ז /ע"ח/ וב"ח).

אשה המתענה בבדיקות- פת ח'-נובי מתיר לאשה שכואב לה הרבה שא"צ בדיקה בשאר ימים אלא ביום א ו-ז' . ואם לא כואב טוב להצריכה קנוח כלשהוא בחוץ.
ובפת ט מקל הנובי אף ביחס לשוע שאמנם בדיקת הפסט צריכה להיות עד מקום שהשמש דש, כרמבן, אבל בבדיקת יום א' לנקיים סגי.
האם מוך דחוק יכול לעלות לבדיקת יום ראשון-פת ט-הב"י כתב שספירת לילה לאו שמיה ספירה מכ"מ הנובי כתב שאפשר לצרף דעת רשי (פסחים כא.) שסובר שספירת לילה מקרי ספירה לענין שאף שצריכה בדיקה ביום ראשון, די לה בבדיקה קלה אם השאירה במוך אצלה עד הלילה. [ששה ט-הנובי מקל דבדיקצת חו"ס מעכב רק בהפסט אבל שאר בדיקות אפילו של יום ראשון די בבדיקה קלה דס"ל דמעיקר הדין יש לפסוק דחו"ס לא מעכב, ומצרף דעת רשי דספירת לילה שמיה ספירה ובמוך דחוק נכלל בדיקה של תחילת ז"נ. והחוד ד וכל הפוסקים דחו וס"ל דבדיקת חו"ס של יום א מעכבת ובמקום עגון יש לשאול חכם.]
גודל הבגד-ששה א-לא קטן מדי ולא גדול מדי שמפריע לאחוז ולסובב, ושיעור 7-8 אצבעות טו לאשה בינונית שכורכת על אצבע.
בדיקה באצבע עצמה-ששה א-מי נדה מקל דיעבד כשיושבת על כתם שהוא מדרבנן, אבל האחרונים כתבו שאף דעבד לא מהני כיון שצבע אצבע דומה לאדום.
נייר דק ולבן-ששה ב-מהני בשעה"ד. ותלוי אם הדם נקלט בו וכן האם הדם נקלט בבגד.
מעלת בגד ישן-ששה ג-דאחרי הכביסה הוא פחות חלק ומקבל יותר הכתם.
צמר גפן-ששה ד-אף שצמר גפן לבן, יש בו ריעותות כי מעורבים בו צבעים אחרים ואמנם כשר לכתחילה אך רצוי שלא לעשות בו, ומכ"מ למוך דחוק אפשר והמובחר הוא בעד לבן פשוט.
בדיקה עד צואר הרחם- ששה ו-היו שסברו שיש להגיע עד צואר הרחם שיש שם כמין שקע, וע"י גרמו ליציאת דם. ומואר הרחם רחוק ממקום ששמש דש בכ 1-2 ס"מ והחת"ס כתב שבשעת בדיקה בדיקה תעמוד ורגלה אחת על כסא. ויש להכניס העד בפנים בעומק ככל האפשר ולסובב בחו"ס אך לא לפגוע בצואר הרחם ויש לסובב גם ביציאה.
צורת הקנוח-ששה ז-יש קנוח מבחוץ ויש קנוח מבפנים שהוא בבית החיצון אך לא כולל חו"ס וכאן מדובר באפשרות השניה.
עד היכן להכניס-ששה ח-שעור הבדיקה בעומק שהשמש דש לא הוזכר ברוב הראשונים ולכן אין מחמירים דיעבד וכן מכיון שגם הגמ' לא הוזכר שיעור הזה. ואף למקום שהשמש מגיע קשה להגיע להגיע באצבע, אלא בקושי עד הפרוזדור, ולכן הרמא נוקט שחכמים סוברים שיש להגיע רק היכן שאפשר, ולא נתנה תורה למלאכי שרת. וכן הוכיח סדט יג מבדיקת בתולה שהרי פתחה נעול וא"א להכנס כ"כ בעומק, והיו מקרים שהעד נפל בפנים ולא יכלו להוציאו אלא ע"י מכשיר. וכ"ש מעוברת שיכול הגרם נזק . וכן מובא בפת ח להקל וכן מובא בחכ"א להקל כאשר לא היתה הרגשה בתוך ז"נ, דאילו היתה הרגשה, הבדיקה מעכבת גם בדיעבד וכן אפשר להקל ע"י שמלחלח העד במים או שמורחת ואזלין באותו מקום, שעה או שעתים טרם הבדיקה כדי שיספג.

חומרת בדיקת יום ראשון לז"נ-ששה י-משמע כאן ששוע נקט דסגי בבדיקת יום א או יום ז' למרות שבסע' ד' כתב שאין להקל, ומכ"מ השוע כאן מסתמך על דעה זו כיון שכל יום תבדוק בדיקה קלה וזה מועיל לפוסקים שמצריכים בדיקה בכל יום וכן כתב הסדט כה שמו התורה מספיק בבדקה לז"נ ביום הראשון בלבד.

לדינא-ששה יא-צריך שיהיו כל הבדיקות של הפסט וז"נ בחו"ס ובעומק עד מקום שהשמש דש, ועכ"פ בדיקת הפסט ויום א ו-. ואם קשה תעשה הפסט ויום א. ואם לא עשתה בדיקת חו"ס ביום א ו-ז לא מהני גם דיעבד ובמקום עגון שאלת חכם. ובדיקה בעומק צריכה להיות עד מקום שהיד מגעת.

סעיף ז
בדיקת הסומא- כל היד יג: משנה החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה, אם יש להם פקחות - מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה.

ובגמ'. חרשת, איהי תבדוק לנפשה! דתניא, אמר רבי: חרשת היתה בשכונתינו, לא דיה שבודקת לעצמה - אלא שחברותיה רואות ומראות לה! התם - במדברת ואינה שומעת, הכא - בשאינה מדברת ואינה שומעת; כדתנן חרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר. הסומא. איהי תבדוק לנפשה ותיחזי לחבירתה! א"ר יוסי ברבי חנינא: סומא אינה משנה. ושנטרפה דעתה. היינו שוטה! שנטרפה דעתה מחמת חולי.
ב"י- משמע דה"ה שומעת ואינה מדברת דהויא כפקחת.
טור-הסומא בודקת עצמה ומראה לחבירתה השוטה והחרשת שאינה לא שומעת ולא מדברת ושנטרפה דעתה מחמת חולי צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות ולאח"כ יהיו מותרות לבעליהן הוקבע להן וסת הרי הן כשאר כל הנשים לא הוקבע להן חוששות מל' יום לל' יום ובודקות ע"י פקחות שזו הוא עונת ראייה לרוב הנשים:
פסק שוע
הסומא בודקת עצמה ומראה לחבירתה.

יסוד הנאמנות של החברה- ששה א-כמו שאשה נאמנת על עצמה כך היא נאמנת לגבי חברתה כדין ע"א באיסורין וכן בעל תשובה יכול לסמוך על אשתו אם בטוח שאינה משקרת.

סעיף ח
פסק שוע

החרשת ששומעת ואינה מדברת או שמדברת ואינה שומעת, הרי הן כפקחות; אבל אם אינה שומעת ואינה מדברת, וכן השוטה או שנטרפה דעתה מחמת חולי, צריכות פקחות לבדוק אותן  ולקבוע להן וסתות כדי שתהיינה מותרות לבעליהן. הקובע להן וסת, הרי הן כשאר כל הנשים; לא הוקבע להן, חוששות משלשים יום לשלשים יום ובודקות על ידי פקחות.

חולת דכאון ר"ל- ששה ב-יש לשער גודל המחלה אם ראויה לעשות הבדיקות.
כיצד יכולה השוטה למנות ז"נ הרי יש הסחת הדעת-ששה ג-וכן הקשו על המעיל צדקה ותירץ הבית שלמה שכמו שנאמנת חברתה על הבדיקה כך מהני לענין ספורים כשעומדת על גבה. ויש שכתבו שאמנם יש להצריך בדיקה בכל אחד מהימים ובמקצת היום אין חסרון של הסח דעת. ומכ"מ נשאר בצ"ע בדעת מעיל צדקה, כיון שאם העיקר הוא שימת לב להרגשות, הרי שבשוטה אין כלל שימת לב להרגשות, וממה שמובא שמועיל בדיקות בשוטה מוכח דאין שימת לב מעכבת וכן שאין אף אשה שיכולה לשים לב כל הז"נ.









סעיף ט
שבח המרבה לבדוק אף שהיא בו"ק-משנה -כל היד המרבה לבדוק, בנשים - משובחת, ובאנשים - תקצץ.
פסק שוע
האשה שמרבה לבדוק, בין בימי ספירתה בין בימים שלא ראתה בהם, הרי זו משובחת אף על פי שיש לה וסת קבוע.

אין להסתכל בקנוח לאחר הטלת מ"ר- ששה ב-1.אינו בכלל המרבה לבדוק ה"ז משובחת כיון שאינה בדיקה, שהרי היא מבחוץ.
2.במ"ר שכיחות ליחות. 3.קנוח דנו ככתם דאינו מטמא בבגד צבוע או בדבר שאינו מקבל טומאה והניר שמקנחים בו אינו מקבל טומאה ולפעמים צבוע.  4.ומכ"מ אם קנחו ומצאו דם צריך לשאול.

סעיף י
ראית דם בז"נ- בנות כותים לז.- הגמ' לומדת מהפס' "ואחר תטהר" (טו,כח) אחר אחר לכולם כלומר שלא תהיה טומאה מפסקת ביניהם.
ראיית דם ביה"ש-ב"י- אמנם בזמן התלמוד לפני חומרת ר"ז, אם רואה דם יש נפקמ אם היא בימי זיבות או בימי נדה ולכן בראית ביה"ש חוששים מספק שמא היא בימי נדה ולכן סתרה. אבל לדידן לאחר חומרת ר"ז אין נפקמ אם זה יום או לילה וצריכה לישב עוד ז"נ.
[מובא בששה א בשם סדט שיש נפקמ לראית דם בז"נ, והוא שמטמא מדאו' גם בלא הרגשה בעוד שראית דם רגילה בלא הרגשה מטמאת מדרבנן]
חומרת ג' ימים ראשונים של ז"נ- תהד, תרומה הגמ (ט,ז)-ג' ימים הראשונים של ז"נ צריכים להיות טהורים לגמרי, ואם מצאה בהם כתם, אע"פ שיכולה לתלות במכה או בחבורה אינה תולה, ומכ"מ דוקא בכתם כגו"ע אבל כתם פחות מכגו"ע אין צורך לתלותו אלא בא מכינה, כי אחרת אף אשה לא תוכל להיטהר, דאין לך מטה כו'.
דין תלית במכה המוציאה דם בגי"ר-דמ א-מביא דין המרדכי שאין לתלות  במכה ,חבורה או בצפור בגי"ר. ודעת הד"מ שמה שלא תולין במכה בגי"ר, היינו דוקא במכה שאין ידוע שמוציאה דם, (שבה עכ"פ אפשר לתלות כתם , קפז) ועל זה מדבר המרדכי (הג"מ) אבל במכה שידוע שמוציאה דם אפשר לתלו אף בגי"ר, שהרי אפילו רואות דם ממש תולין במכה שידוע שמוציאה דם, וכ"ש בכתם דרבנן. ואין לומר שכאן יותר חמור כיון שרואה ממעין פתוח בעוד שבקפז רואה ממעין סגור, שהרי יש סוברים בקפז שיכולה לתלות דםבמכה ואפילו בשעת וסתה הואיל ווסד"ר, וא"כ בכתמים נמי שהן דרבנן אפשר לתלות. ואפילו למי שמחמיר בשעת וסתה, כיון שיש מ"ד וסד"א, מכ"מ כאן יודה שכתמים מדרבנן ותלין לכו"ע במכה שמוציאה דם.
ומסכם הרמא-וכן נראה להקל מדלא חילקו הפוסקים בין כתם בימי ספירה לשאר כתם וא"כ משמע שאפילו בתוך גי"ר תולים כתם בכל מקור שאפשר לתלות. ומה שהתרומה ומרדכי החמירו היינו משום שאפשר להזהר, אבל היכן שאין יכולה להזהר כגון פחות מכגריס, לא החמיר ולכן גם במכה שידוע שמוציאה דם אין להחמיר. ומכ"מ למעשה טוב להחמיר במכה עוברת בימים מועטים דאפשר להיזהר מקרי.
אולם השך יג חולק וסובר שאין לתלות כתם במכה אפילו שידוע שמוציאה דם כיון שכאן מעינה פתוח וצריך לודא שפסק דם המקור. וטענותיו: 1.במרדכי משמע שמדובר בכל מכה ואף במוציאה דם.  2.אם א"א לתלות בדם צפור אע"פ שיש דם לפנינו כ"ש שא"א לתלות במכה שמוציאה דם.  3.בטעמי הדין צריך שנדע שפסק דם המקור וזאת א"א לדעת אא"כ נקי לגמרי ולכן אין תולין במכה.  4.משמע בר' פרץ שאפילו אשה מוכת שחין אינה תולה בדם בגי"ר.  5.הא קי"ל דאין תולה במכתה בשעת וסתה ואפילו יודעת שמוציאה דם משום  "וכי לעולם לא תטמא"  6.ואף שהבח הקל בגי"ר בכתמי אשה שיש לה פצעים המוציאים דם, מכ"מ זה כיון שהפצעים הוציאו דם תדיר וע"כ הם כמו מאכולת שבה תולין אף בגי"ר. ומכ"מ הכל לפי סוג הפצעים.[ יש להעיר כי בקצ מעיר השך שא"א לתלות כתם בבגד נידותה בגי"ר ובזה חולק על הרמא]
ואילו הטז ד נוקט בדרך פשרה בין השך לרמא. ואף שדוחה ראית הרמא מרואה דם ממש שאפשר לתלות, שהרי זה דוקא שהיתה לאשה חזקת טהרה, אבל כאן יש לאשה חזקת טומאה ומסקנת הטז דכל דאפשר להיזהר שהדם לא בא מהמכה אין לתלות בגי"ר ורק  כאשר א"א להיזהר,וכגון בכתם פחות מכגריס, או באשה מוכת שחין שא"א להיזהר, אז יכולה לתלות והכל לפי סוג המכה.

פסק שוע
השבעה נקיים צריך שיהיו רצופים שלא תראה דם בהם, שאם ראתה דם  אפילו בסוף יום השביעי סתרה כל הימים וצריכה לפסוק בטהרה ולחזור ולמנות שבעה נקיים. הגה:  יש אומרים  דבשלשה ימים ראשונים של ימי הספירה  אם מצאה כתם  אין תולין אותו להקל כמו שתולין שאר כתמים, דג' ימים ראשונים צריכים להיות נקיים לגמרי (מרדכי הלכות נדה ובהגהות מיימוני פ"ט דא"ב ות"ה סימן רמ"ט ואגור פ' תינוקת וא"ח ור"ף); אבל אח"כ דינו כשאר כתם, וכן נוהגין. ודוקא כתם שהוא יותר מכגריס ועוד, אבל  פחות מכגריס ועוד תולה בכינה אפילו בג' ימים ראשונים (ת"ה סימן רמ"ט). וה"ה אם היה לה מכה בגופה  ויודעת שמוציאה דם, תולה בה אפילו ביתר מכגריס ועוד (סברת הרב וכן משמע לשון המרדכי), אלא שאין מקילין בשלשה ימים הראשונים לתלות במכה שאין ידוע שמוציאה דם או בשאר דברים שתלינן בהם כתם, כמבואר לעיל סימן ק"צ.

כתם בגי"ר של ז"נ על כתם קודם- פת י – דגומ – יש להקל, וקל וחומר מתבעוה להינשא ונתפיסה, שאם מצאה כתם בגי"ר, דהוי דם חימוד .[ ששה  ה- כיון שהמשותף להן הוא שאינן בחזקת מעין פתוח]
מהיכן מתחיל מנין ג' ימים-פת י -אשה שבדקה עצמה שנפסק הדם, כדי שתכנס לבית הכנסת, וביום אחר עשתה הפסט והחלה למנות ז"נ, ומצאה כתם תוך גי"ר , האם יכולה להחשיב ג' ימים מבדיקה ראשונה שעשתה ע"מ להכנס לבית הכנסת וטרם ההפסט. עבה"ג מקל וצמח צדק מחמיר והדט מקל אם אומרת שדקדקה היטב בבדיקה ראשונה.
מצאה כתם לאחר ג' ימים שיתכן שנוצר תוך ג' ימים- פת יא-תפארת צבי מקל ויש מחמירים. [ששה ו – רוה"פ מקילין כיון שכל ענין גי"ר הוא חומרא, וכשיש לתלות בעת מציאה, תולין, שבא לאחר ג' ימים, ומכ"מ אם התליה היא שהכתם מדם וסתה נראה להחמיר ]
כתם על דבר שאינו מקבל טומאה-פת  יב-חמדת שלמה מקל בכתם תוך גי"ר אם נמצא על דבר שאינו מק"ט, כיון דלא הוי בכלל גזרת חכמים, ומוכיח מהגמ' (ט,ז) שמה שאין תולין היינו בדבר שצריך לתלותו כדי לטהרו אבל בדבר שאין צריך לתלותו, טהורה.
ישנה במקום שיש פשפשין טמצאה כתם כגו"ע-פת יג- אם יכולה לישון היכן שאין פשפשין ובכ"ז ישנה היכן שיש פשפשין אינה יכולה לתלות בפשפשין בגי"ר.
התר נוסף לתלות כתם בגי"ר-פת יד-אשה שיש לה מכה המוציאה דם במקור ומרגישה שבא דם מהמקור ואיהנ יודעת אם מהרחם או מהמכה שבמקור, הרמא בקפז ס"ה הכשיר מס"ס, אלא שבשעת וסתה או עו"ב טמאה משום "וכי לעולם לא תראה" ואם כזאת מוצאת כתם יכולה ללות גם בגי"ר.
לתלות כתם שבחלוק שבא מימי נידתה- פת יד- אם תולה בימי נידתה, ע"כ שהיה בגי"ר ומכ"מ מקל דעדיף לתלות בזה מאשר לתלות במכה שבגופה, וכ"ש שמקל אם יודעת שהיו שם כתמים. ואף מסתבר להקל במכה המוציאה דם.
אפשר לתלות בעורק הזהב- פת יד- חתס-אמנם אם בימים מועטים יעבור, כדאי לחכות ולא לתלות בו בגי"ר וע"כ תפסוק לאחר יומיים, אבל לאחר יומיים אם תראה שוב אפשר לתלות בו כתמים.
מתי נתחדשה גזרת ג' ימים-ששה ד-החתס מקשה בעיקר דין ג' ימים, שהרי הטענה היא שבג' ימים ראשונים עדיין אינה מוחזקת כ"כ שמעינה סתום. ואם איתא להכי מדוע סגי בבדיקת יום א' וז, הרי היה צריך גם בדיקות מעיקר הדין בגי"ר, אלא מוכח שבהפסט כבר אין לה חזקת רואה. וששה מעיר כי זו חומרא שנתחדשה במקור בספר התרומה ובהסברה ניתן לומר שאין הפסט כ"כ מעיד על שנסתם המעין כיון שיתכן שתראה אח"כ, אלא כאשר לא רואה בגי"ר מוכח שנסתם מעינה.

פתרון כתמים מטחורים ב-ג' ימים ראשונים-ששה ז –תוהש יג- אם דמה פסק אחר ג' ימים, תעשה הפסט וכך תצא מחזקת רואה, וביום חמישי תעשה לכתחילה הפסט נוסף, כדי להוכיח שהז"נ צמודים להפסט. ואת הג' ימים ראשונים מונה מהפסט ראשון, וטעם ההיתר שהגי"ר שצריך להחמיר אינם תוליים בז"נ אלא מגמר הראייה ולודא שאין יותר ראיה.
בדיקה שלא לשם הפסט-ששה ד-אם רק מסתכלת לבדוק אם נמשכת ראייתה או שהיא נקיה ולא לשם טהרה יש מח' אם עולה לשם הפסט. הצ"צ מחמיר שלא מועיל וע"כ א"א למנות מהפסט את הגי"ר אולם עבה"ג מקל כיון שעשתה בדיקת חו"ס וראתה שמעינה סתום, ואפשר למנות משם את הגי"ר כיון שזה חומרת האחרונים וששה מקל.
האם תלית הכתם לאחר גי"ר תלויה בבדיקות בגי"ר-ששה רצג, רצד-לחוש יח-דוקא אם בדקה בגי"ר הוחזקה בטהרה אבל אם לא הדקה לא הוחזקה. ומובא בששה כי מסתימת הפוסקים עולה כי אין צריך בדיקה בפועל כיון שאין הבדיקה גורמת אלא הימים וכל שבדקה פ"א מועיל, וכן לא מצינו שצריך לשאול על כתם שלאחר גי"ר אם בדקה בגי"ר.
סכום דברי האחרונים-מכה המוציאה דם-ששה רצה-האחרונים הסכימו להקל כרמא.
טחורים-נוטים להחמיר שלא לתלות אאכ" יש לה תמיד טחורים ואז מקילים.
בגד מימי נידותה- שך מחמיר ורמא מקל.
בדיקה בעד לא בדוק- דגומ מחיר כי אמנם בכתם פחות מכגריס טהור כי א"א להיזהר אבל בזה ניתן להזהר.
נטלה חלוק מחברתה-קצ, מא-רמא אין תולין בגי"ר. והאחרונים נחלקו בדעתו, דמ"ש מבגד בימי נדותה שמקל.




סעיף יא

פולטת ש"ז בימי ספירה- מקור 1- בנות כותים לג. בעי רמי בר חמא: פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה? רואה היתה וסותרת, או דילמא, נוגעת היתה - ולא סתרה? אמר רבא: לפום חורפא שבשתא, נהי נמי דסתרה, כמה תסתור? תסתור שבעה - דיה כבועלה, תסתור יום אחד – (ויקרא טו) ואחר תטהר אמר רחמנא אחר - אחר לכולן, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם. [כלומר שדינא בפשטות כנוגעת שהרי ודאי לא סותרת כל ה-7 משום דיה כבועלה ואם תגיד שסותרת יום אחד אז יוצא ששוב אתה מחמיר עליה לשבת עוד ז"נ כיון שאסור שטומאה תפסיק בז"נ שהרי אין טומאה לסרוגין] וליטעמיך, זב גופיה היכי סתר? לטהרתו אמר רחמנא, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן! אלא מאי אית לך למימר - שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן, הכא נמי - שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן.[כלומר כמו שבזב, טומאת קרי סותרת יום ועדיין לא פוגע ברצף הימים, שמא גם לגבי זבה, יש לסתור יום אחד אע"פ שלא פוגע ברצף הז"נ]
רשי-פולטת - כגון ששמשה בזוב ופסקה והתחילה למנות ופלטה מהו שתסתור מניינה הא דקי"ל דפולטת טמאה משום רואה היא וסתרה. או משום נוגעת - ונוגע לא סותר. דיה כבועלה - זב המונה וראה קרי אינו סותר אלא יום אחד. תסתור יום אחד - אם כן לא הוו רצופין ורחמנא אמר ואחר תטהר אחר אחר לכולן כלומר זמן אחד לכולן שיהו רצופין טהרתן. לטהרתו אמר רחמנא - שבעת ימים לטהרתו משמע טהרה אחת שלא תהא הפסקה ביניהם והיכי סתר קרי יום א' ולא הוו רצופין. אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן - שאם רואה זוב סותר את כל מה שמנה אבל קרי לא הוה הפסקה.
מסקנה הגמ' – אין תשובה לשאלה האם פולטת ש"ז סותרת יום אחד או שאינה סותרת כלל.
ראש-כיון דלא איפשיטא יש להחמיר בפולטת דסותרת יום אחד.
מקור 2-יוצא דופן מב. עא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי: פולטת שכבת זרע, רואה הויא או נוגעת הויא? נפקא מינה: לסתור, ולטמא במשהו, ולטמא בפנים כבחוץ
רשי-רואה הויא - משום ראייה טמייה קרא ומשום נוגעת בשכבת זרע דעד השתא הויא נגיעת בית הסתרים ולא הויא טמאה אלא ביום תשמיש ומגזרת הכתוב וכי פלטה נגעה לבראי ומטמיא. לסתור - בזיבה בימי ספירה אי רואה הויא סותרת אבל נוגעת לא שאם נגעה בשום טומאה אינה סותרת דהא וספרה לה כתיב והאיכא. ולטמא במשהו - לראייה לא בעינן שיעורא כדאמרי' במתני' לדם נדה ולזיבה ולקרי מטמאין בכל שהוא אבל נוגע בעי שיעורא כדאמר בפירקין (לקמן /ויקרא/ דף מג:) איכא למ"ד בכעדשה ואיכא למ"ד כחתימת פי האמה.

ובהמשך הגמ'-א"ל: רואה הויא. אתא שייליה לרבא, א"ל: רואה הויא. אתא לקמיה דרב יוסף, א"ל: רואה הויא.
וכאן מסקנת הגמ'- שדין פוש"ז כדין רואה.
לדינא- האם פוש"ז נוגע לטהרות או גם לבעלה- ראש- הילכך כל אשה צריכה שלא תתחיל לספור ז' נקיים עד יום חמישי לשימושה כגון אם שימשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור אלא ביום חמישי דקיי"ל כרבנן דאמרי בפרק ר"ע (שבת פו:) דשש עונות שלימות בעינן לפליטה שאין שכבת זרע מסרחת אלא לאחר ו' עונות שלימות הילכך כששימשה במוצאי שבת אם תפלוט בליל ד' קודם עת שימושה במוצאי שבת עדיין היא עומדת בתוך ו' עונות לשימושה ואם פלטה סותרת הילכך יום ה' יהיה ראשון לספירתה
אולם ראבד - לא אמרו פוש"ז אלא לטהרות אבל לבעלה אינה סותרת, ומוכיח מגמ' סז: ר' שמעון אומר ואחר תטהר, אחר מעשה תטהר והיינו לאחר טבילה, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבוא לידי ספק, אם תראה דם ומכאן שחכמים לא חששו לפליטת ש"ז .
רשבא-אמנם נוטה לדעת הראבד, שהרי הריף לא כתבו בהלכות וגם הגאונים לא הזכירו, מכ"מ בעל נפש יחוש כתוס' (לג.) שצריכה להמתין 6 עונות אחר שימושה.
ומסכם הרשבא- דין זה לא שכיח כ"כ שכן רוב נשים רואות 5 או 6 ימים.
ומוכיח שהרמב"ם סובר דפולטת שכבת זרע סותרת אף לבעלה שהרי כתב בפרק ו' מהלכות איסורי ביאה (הט"ז) פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהיא כזב שראה קרי שסותר יום אחד ומיהו סובר הרמבם  שאין פליטת שכבת זרע סותרת אלא כשנפלט תוך ג' עונות אבל כשנפלט אחר ג' עונות אינה סותרת שכתב בפרק ה' מהלכות שאר אבות הטומאה (הל' יא - יג) האשה שפלטה שכבת זרע אם פלטה אותה בתוך ג' עונות הרי היא טמאה כרואה קרי לפיכך סותרת יום א' אם היתה זבה ואם פלטה אחר ג' עונות הרי האשה טהורה.
מסכם ב"י- מאחר דכל הני רבוותא כתבו בהדיא דאף לבעלה סותרת, וגם מאחר שכולם זולתי הרמבם ואו"ז פוסקים כרבנן דעד 6 עונות לא מסריח ש"ז הכי נקטינן.
תוספת יום של תהד-יש להוסיף עוד יום אחד ולא תתחיל לספור עד יום ששי לשימושה כגון ממוצאי שבת עד יום ששי שאם תתיר לה שתתחיל ימי הספירה מיום חמישי שכבר כלו ו' עונות שלימות איכא למיחש דזימנין תשמש בין השמשות במוצאי שבת ותסבור דעדיין יום הוא ונמצאת שיכולה להתחיל ליום רביעי שהוא חמישי לשימושה ואינו כן אלא לילה היה כששימשה.  
חומרת לא שימשה אטו שימשה- תהד בשם או"ז-החמירו להמתין בין שימשה ובין לא שימשה דלא פלוג רבנן.
ב"י- וכל דברים אלו חומרות יתירות הן ואין להם סמך בגמרא לגבי הדין ולפיכך לא נהגו העולם בכל מקומותינו אלא להמתין ארבעה ימים ולהתחיל לספור מיום חמישי ואילך ודוקא אם שימשה אבל אם לא שימשה אינה ממתנת כלל ואם שימשה יום או יומיים קודם ראייתה משלמת עליהם ארבעה ימים מיום שימושה ובחמישי לשימושה מתחלת לספור.
גזרה על חשש פליטת זרע-עצמי-הראש כתב שכל אשה צריכה להזהר כו' כיון שחוששים "שמא תפלוט" ש"ז וכן הלשון בטוש"ע שאין להתחיל ז"נ עדש יצא חשש פוש"ז. ולכאורה בגמ' וברמבם לא חוששים לזה, אלא הדין הוא שאם אמנם פלטה אז סתרה, אבל אין דין שחייבת לחכות . וכן הדין בשומרת יום כנגד יום שא"צ להמתין מחשש שמא תפלוט אלא טובלת ומותרת מדאו' ובפרישה יד מתרץ שלאחר שנהגו חומרת ר"ז חששו לחומרת פוש"ז. אולם אשה דעלמא אף אם תפלוט ש"ז מותרת לבעלה שלא גרע מאילו נגעה במת, אלא שבימי ספירה אסור שתפלוט כיון שאז הימים לא יהיו נקיים.
פסק שוע
הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה, אם הוא תוך  ו' עונות לשמושה סותרת אותו יום. לפיכך המשמשת מטתה וראתה אחר כך ופסקה, אינה מתחלת לספור שבעה נקיים עד שיעברו עליה ו' עונות שלימות  שמא תפלוט; לפיכך אינה מתחלת לספור  עד יום ה' לשמושה, כגון אם שמשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור עד יום ה', דקיי"ל אין שכבת זרע מסריח עד שיעברו עליו ששה עונות שלימות  מעת לעת; ואם שמשה במוצאי שבת ופלטה ליל ד', קודם עת שימושה במוצאי שבת, עדיין היא עומדת בתוך עונה ששית לשמושה  וסותרת, הילכך יום ה' יהיה ראשון לספירתה. הגה: ותפסוק יום ד' לעת ערב, ויום ה' עולה למניין. ויש שכתבו שיש להמתין עוד יום אחד, דהיינו שלא תתחיל למנות  עד יום הששי והוא יהיה יום ראשון לספירתה, דחיישינן שמא תשמש ביום הראשון בין השמשות ותסבור שהוא יום, ואפשר שהוא לילה, ואם תתחיל למנות מיום חמישי יהיה תוך ששה עונות לשמושה, על כן יש להוסיף עוד יום אחד דמעתה אי אפשר לבא לידי טעות (ת"ה סימן רמ"ה והאגור בשם ר"י מולין וש"ד וכ"כ מהרא"י ומהרי"ק שורש ל"ה), וכן נוהגין בכל מדינות אלו, ואין לשנות. ויש נשים שנהגו להחמיר עוד להמתין עד שבעה ימים (שם בת"ה), ואין טעם בדבר והמחמיר יחמיר והמיקל נשכר להקדים עצמו למצוה. ויש שכתבו  שעכשיו אין לחלק בין שמשה עם בעלה  ללא שמשה,  וכל אשה שרואה,  אפילו כתם,  צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ותפסוק לעת ערב ותספור ז' נקיים (שם בת"ה בשם א"ז ומהרי"ק) וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות (סה"ת וסמ"ג).

זמן עונה-שך יד- 12 שעות
פולטת ש"ז בליל רביעי סותרת כל יום רביעי- טז ה-כל יום נקי צריך שיהיה כולו נקי הן בלילה והן ביום , וכן שך יח.
הקלה בכלה לאחר בעילת מצוה-טז ה-יכולה למנות מיום 5 לשימושה, דלא גזרו בה שמא תשמש בביהש, כיון שמקילין בה שהרי אין מדובר בדם נדה אלא בדם בתולים ובזה לא החמירו משום תשמיש ביה"ש.
טעם למנהג 7+7-טז ו-הבח הביא בשם מהר"ש אוסטרייך דהסבה לנוהגות כן, היא משום שנדה דאו' טובלת לאחר שבעה, אף שאינם נקיים, ורק אח"כ חוששת לזיבות וסופרת עוד ז"נ. וכן נהגו בימי קדם לטבול 2 טבילות, אחת לאחר 7 ימי נדה דאו' והשניה לאחר ז"נ ומזכר לדין דאו' נהגו 14 יום. ומסכם הטז שאין בטעמים אלא כדי להרחיק טבילת מצוה.

שך יט –לא סוכם

חומרת לא שמשה אטו שמשה –טז ז-ב"י לא חש לחומרא זו.
רמא-מקיים המנהג להחמיר בזה.
ב"ח-יש להקל כשאין בעלה בעיר.
טז-אף שבעלה אינו בעיר אין להקל עפי תשובת המהריק. ומכ"מ אפשר להקל בכלה שפירסה נידה דלא צריכה להמתין 5 ימים כלל, כיון שלא באה לכלל תשמיש ולמה נגזור בה.
אולם השך  כ כתב שהמנהג שאף כלה נוהגת 5+7  מדין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור מכ"מ בשעת הדחק יש להתיר לכלה שתפסיק מיד בטהרה ותספור ז"נ דעדיף מאשר תנשא נדה כיון דאפשר בטהרה עדיף טפי כדי לחוש לאיסור חופת נדה של הרמבם.
האם גוזרים בכתם לא שמשה אטו שמשה- רמא כתב שצריכה שצריכה 5+7 והטז ח  מצדד דכן הדין באשה טהורה אולם מקל באשה שהיתה בתוך ז"נ ואפילו רואה ממש, שאינה צריכה להמתין 6 עונות אלא מונה ז"נ מיום שתוכל. וכן כתב השך כב. אולם דעת השך כא להקל אף באשה טהורה שראתה כתם וידוע לה שלא שימשה, שא"צ להמתין 5 כיון שלא גזרו לא שימשה אטו שמשה בכתמים, דאזלינן בהו לקולא ומכ"מ מביא השך את הלבוש שכתב שגם בכתם גזרו לא שמשה אטו שמשה וקיימת מח' באחרונים האם דעת השך להחמיר כלבוש (תוהש יט) או לחלוק עליו ולהקל (בה"ט יד, פת טז)ונפקמ במח' היא הסיומת " וכן נוהגים" האם של השך המחמיר כלבוש או דברי סיום דברי הלבוש ואילו השך חולק ומקל.

הקלות בהמתנת 5 ימים-פת טו-של"ה הקל לספור 4+7 לאשה שלא שמשה בלילה שקדם לראייתה כדי שהחפיפה תהיה סמוכה לטבילה, ומחשיב המתנת 5 ימים כחומרא הבאה לידי קולא (ששה) ובסדט מב כתב שהקולא אף ששימשה. ואם שמשה בליל ראייתה כתב ששה ו ששנוי במח'. ובר"פ (ח"ד ס"כ) אוסר להקל כהשלה ודעת ששה שהרבה גדולים סמכו על השלה בשעת הצורך.
ובפת טז-מתיר החתס בדיעבד כשספרה ז"נ מיד לאחר ראיית כתםו וטבלה, אולם אם היה כתם בבדיקה אין להקל ואפילו דיעבד.
כלה-הדגומ פירש השך שמדובר בכלה שלא היתה נידה קודם לראיה זו, ןאתה ראתה, אבל אם היתה נדה לא שייך להחמיר לגביה במוחרא זו. וע"כ יולדת שלא טבלה תוך 40 יום לזכר וככלות ימי הטוהר ראתה א"צ להמתין 5 ימים עד ז"נ, אלא מיד פוסקת שהרי היתה טמאה עד ראיה זו. וכ"ש בתקופת דם טוהר.
טבלה וטרם תשמיש ראתה, האם צריכה 5 –פת טז-הנובי סובר שצריכה 5+7 ומוכיח מהטז סק"ז שהקל בכלה שפירסה נדה כיון שלא עדיין לכלל תשמיש אולם כאן באה לידי היתר תשמיש, אולם הפני יהושוע מקל וכן מעיל צדקה שבדבר שלא שכי לא גזרו (ערובין סג:) וכן סדט לט.
ובששה רחצ מובא שהחזוא הקל. ובאשר לשעור הזמן לאחר הטבילה יש מח' אחרונים, יש אומרים אפילו כמה שעות כל עוד לא שמשה ויש אומרים עד שהגיעה הביתה וצריך לשאול.
נוסעת ממקום למקום ואין 72 שעות-ששה ב-לרמא שמצריך 5 ימי המתנה יש 72 שעות בלה"כ, אבל לשוע שממתינים 4 ימים צריכה להשלים השעות.
נפקמ בין רמא לשוע-ששה ג-השוע חושש ליום תשמיש והרמא חושש לזמן הראיה ולכן הנקפמ:- 1.ימי המתנה לז"נ-לשוע דוקא אם שמשה מחכה 4ימים, ולרמא אפילו לא שמשה מחכה 5 ימים. 2.ראית כתם-הרמא מחמיר שיש להמתין 5 גם בראית כתם.
ראתה מראה מסופק ופרשו ואח"כ פירסה נדה- ששה ג-כיון שפרשו מתשמיש ונהגו איסור יכולה למנות ה-5 נין הכתם ואף שלבסוף התיר המו"צ.
האם אפשר למנות 5 ימים מעו"ב או מאו"ז-ששה ג-משאיר בצ"ע.
ראתה דם ביה"ש-ששה ד-יש להחמיר כאילו ראתה בלילה.
התרה לנוהגין להמתין 7 ימים לפני ז"נ-אם מחמת שא"א לאשה להתעבר מותר מדינא ואפילו לא התרה דאנן סהדיה דאדעתא דהכי לא קיבלו, אם יהיה בטול פו"ר. ולמעשה עושים התרה. אבל אם רוצים להתיר מחמת סיבות אחרות אין להקל משום "אל תטוש". ובר"פ (ד,יח) מקל כשעדיין לא נהגו כמנהג אבותיהם דבנים  חייבים בהנהגת חומרות כאביהם רק אם התחילו לנהוג בהנהגה זו, ולפי"ז כשמתחתנים ועדין לא נהגו בחומרא זו אפשר להתיר.
דעת ששה למעשה-ששה ח,ט-אין להקל גם בלא שמשה ואפילו דהוי ס"ס או גזרה לגזרה, מכ"מ מצאנו שהראשונים החמירו הרבה גם שלא מן הדין ועדיף שלא לחלק ואז כל בת ישראל יודעת שתמיד יש לההמתין 5+7. ואפילו בכתם גוזרים לא שמשה אטו שמשה ואף שאין בעלה בעיר ולהקל רק בשאלת חכם.
האם אפשר להקל בבעילה שניה של בתולה שלא להמתין 5- ששה ט- האחרונים יש מח' והמקילין סוברים שאם הוא ודאי דם בתולים וכגון שיש כאבים, מקילים כל עוד לא ראתה דם נדות בינתיים אבל כשיש דם נדות צריכה להמתין 5+7 והדם טוהר אין קולא של 4+7 כיון שהוא דם הבא מן המקור וכבר כתב הרמא שהוא כדם לכל דבריו קצד ס"א.
פתרון לביוץ מוקדם- ששה רחצ- תמתין מלטבול חודש וכשפוסקת מלראות תפסיק ותמנה ז"נ.


סעיף יב
טבלה טרם שהשלימה ז"נ- סמק-אם טעתה במנין יום אחד וטבלה ושימשה צריכה להמתין שש עונות שלימות וזהו ד' ימים ואחר תמנה יום אחד נקי ותטבול אך סתירה שלאחר שבעה כגון שלא טבלה כראוי ושימשה הרי זו טובלת בכל עת.
הסבר מציאות סתירה לאחר שבעה- ב"י- פרוש 1-כיון שכבר ספרה ז"נ שלמים לא שייך בה סתירה לאחר שבעה. פרוש 2-מדובר שטבלה ביום השביעי- עפי הראש, שסובר שפוש"ז אינה סותרת יום אחרון, דאמנם דם בזבה או זיבה בזב סותרים, אבל פוש"ז שאינה סותרת אלא יום אחד במהלך ז"נ, מכ"מ ביום השביעי אמרינן מקצת היום ככולו וכיון שספרה מקצת היום טהורה כיון ששלמו ז"נ ואין ש"ז סותרת. ואם כן יתכן שכוונת הסמק שאם סתרה לאחר שבעה, מדובר שראתה ביום השביעי, ומכ"מ כיון שמקצת היום ככולו אמרינן דהוא לאחר שבעה.
דין ב' בסמק –אם טעתה במנין יום אחד וטבלה ושמשה צריכה להמתין 4 ימים ואחר תמנה יום אחד.

ומסביר הב"י את דין ב'- לפי אפשרות 2 אם טבלה בשישי ושמשה בליל שביעי, אז לא עלתה לה טבילה כיון שלא ספרה יום שביעי כלל, וכעת שאינה יכולה לספור משום שהיא פוש"ז כל 4 ימים הבאים.
אבל אם טבלה בליל שביעי, לפי אפשרות 2 אינה צריכה להמתין 4 ימים שהרי כיון שנכנס היום השביעי הו"ל פוש"ז ביום האחרון ואינה סותרתו.
אולם ב"י- מעיר שיותר נראה לומר שמה שאומרים מקצת היום ככולו היינו דוקא משהאיר היום וא"כ מדובר ששמשה ביום ז', ופליטת הזרע היתה לאחר שהאיר היום ואז מקרי פוש"ז ביום האחרון. אבל אם שמשה בליל שביעי אין אומרים מקצת היום, והיינו  כדין זבה שטובלת ביום ז' מדאו', אבל בליל ז' לא עלתה לה טבילה.
והשך כד משאיר פרוש הב"י סמק בצ"ע שהרי בפשט דברי הסמק מדובר שסיימה הז"נ.
האם יכולה למנות ז"נ שאינם רצופים בנקיותם-ב"י מקשה דאם שמשה בליל שביעי , כיצד יצטרף היום שתמנה לאחר 4 ימים ל-6 הימים שכבר מנתה שהרי בעינן כל השבעה נקיים רצופים מדכתיב "אחר תטהר" אחר אחר לכולם. ומתרץ שדוקא טומאת זיבה גורמת לסתירה בז"נ, אע"פ שאינה שומרת אלא שלא תראה דם, אבל בהפסק פליטת ש"ז לא אכפת לן (גמ' לג:)
פסק שוע
אם טעתה במנין יום אחד וטבלה ושמשה,  צריכה להמתין ששה עונות שלימות ואחר כך תמנה יום אחד נקי ותטבול; אך סתירה  שלאחר שבעה, כגון שלא טבלה כראוי ושמשה, הרי זו  טובלת בכל עת.

טבלה ביום 5 לז"נ-טז ט-אם טעתה ב2 ימים עליה למנות ג"כ 6 עונות לאחריהן.
מדוע אין חוששין שש"ז חפתה דם-טז י- אמנם בקצג חוששים לזה כיון שדם מצוי שם מחמת בעילה אבל כאן כאן דמים אינם שכיחים.
אם ראתה דם ביום שביעי-דוקא בפוש"ז אין סותרים למפרע אלא שאותם ימים אינם נחשבים לנקיים (טז י) אבל בראית דם או כתם עליה לפסוק באותו יום בטהרה ומונה למחרתו (שך כב).
שחוששים שפליטת זרע יכולה להיות בכל אחד מג' הימים-שך כג-חוששים שמא תפלוט גם ביום הראשון ששייך לז"נ וא"כ לא יהיו ז"נ רצופים.
האם יש להמתין 5 ימים בהקדימה טבילתה ושמשה-שך כג-כאן אין מחמירים להמתין 5 ימים משום שלא שכיח שתטעה במנין ובדבר שלא שכיח לא גזרו (ערובין סג:).
האם כשנבעלה באיסור יש להפרידם כדי להבחין אם נתעברה באיסור- הטז יא רוצה ללמוד שיש לעשות אבחנה גם בזרע הבעל וראייתו מאה"ע (יג,ה) לגבי גר ואשתו שנתגירו שצריכים לעשות אבחנה בין זרע שנזרע בקדושה לבין זרע שנזרע שלא בקדושה ולכן מפרישים אותם 90 יום, ומסיק הטז דהסיבה שאין צריך אבחנה כאן היא משום שבעלה היה אתה ב90 יום שקדמו לטבילה וע"כ אין שייך בזה אבחנה, וכמו אשה שנאנסה תחת בעלה שא"אצ להמתין 90 יום אם נבעלה לבעלה תחילה (ס"ו) אבל בנד"ד אם בעלה לא היה עמה קודם לטבילה 90 יום צריך להפריש ומסיים שצ"ע למעשה.
אולם בנקה"כ דוחה ההשואה לגרים, כיון שאם נזרע שלא בקדושה, לאו ישראל גמור הוא בכמה ענינים (רסט ,ד) אבל נולד מן הנדה קי"ל דכשר (אה"ע ד,יג).
ואילו בפת יח נוקט בדעת הטז אלא שמקשה בשם חתס אין צורך ב90, ואף בזמן מועט בין תשמיש לראיה שייכת אבחנה. ומכ"מ כותב החתס שא"צ אבחנה בכתם דהוא איסור דרבנן ולא דאו'.
הקלה בספירת ז"נ על כתם שנמצא בז"נ-פת יז- תשובה מאהבה- להקל כיון דהוי ספק דרבנן, כיון שמהתורה הכתם שמצאה בז"נ טהור כי לא היתה הרגשה, ומהתורה גם הוא מצטרף לז"נ וכן שיש חשש לפגם הולד, וא"צ כפרה ועליה לומר בפרוש לחברתה ועליה לומר בפרוש לבחברתה שאינה מאמינה לה. אולםאם היא עצמה מסתפקת עליה לחוש, "כיון שבעל דין שותק שתיקה כהודאה" (יבמות פז:) ואם מכחישה פשוט דנאמנת מדין "וספרה לה" ואין עד אחד נאמן באיסורים היכן שבעל הדין מכחישו.
בעל הכופה עצמו על אשה בז"נ- ששה ב-אם תמתין ד' ימים ודאי יבוא עליה שוב, ופשוט שא”א להקל מז"נ ולכן יש להקל בהמתנה נוספת עד ז"נ והינו ג' ימים בצרוף דעת הראבד ואיןלהתיר לסמוך על קנוח במוך והדחה במים חמים, ובצורך גדול לשאול.
האם צריכה בדיקות בהמתנה נוספת- ששה ג- לדעת מעיל צדקה שהסח דעת מבטל ימים נקיים שכבר נספרו יש לומר שצריכה לעשות בדיקות ואף חכ"א כתב שצריכה ומכ"מ דיעבד אינו מעכב.
מהו הפגם שבבן נדה- ששה ד- באה"ע (יג, ד) מובא שבן הנדה אינו ממזר אבל פגום הוי. במהרשל יש מח' וי"א שהוא פגם יחוס, כעכו"מ וכמו שהעבד שבא על בת ישראל אע"ג שהולד כשר,ואף שאין איסור להתרחק ממנו לשידוך. ואעפ"כ הולד כשר. וי"א שהוא פגם במידות. ודעת המהרשל שהוא פגום יחוס ומשמע בטז יא שמדובר בפגם יחוס. ולדינא פסקו שאין כאן דין אבחנה משום בן הנדה. ואם שואלים בשדוכין יש לומר (רכילות ט) אך אסור לפרסם. ומותר לומר שלא יחושו ויזכו ויתקיים בהם שיצאו מהם טהורים. (שה"ל ח"ד, סקס"ב). אבל בממזר חייבים להודיעו דזה נפקמ למילת בניו. (יוד,רסה,ד).
להלכה בשמשה ביום השביעי- ששה ש-דוקא לאחר ז"נ אינה סותרת אבל ביום ז' צריכה להמתין עוד 4 ימים.




סעיף יג
קיצור דרך לספירת ז"נ-מקוואות (ח,ד)- עובדת כוכבים שפלטה שכבת זרע מישראל טמאה בת ישראל שפלטה שכבת זרע מעובד כוכבים טהורה האשה ששמשה ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים כשיטיל את המים טמא רבי יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא טהור:
ראש-ומשמע שאם כבדה הבית קודם הטבילה לא חיישינן תו לפליטה וע"כ אם תרצה להתחיל ספירתה מיום מחרת ראייתה תקנח היטב במוך או בבגד דקל להפליט כל הזרע או תרחץ במים חמים ויפליטו המים החמים את כל הזרע.
האם הליכה מועילה להפליט ש"ז-עפי הגמ יוצא דופן מא: "אי דאזלא בכרעה בהדי אזלא שדיתיה"
רמבן-יש מפרשים שכבוד הבית מדובר שעסקה בעבודות נקיון, וכשהיא שוחה ומרחבת ירכותיה פולטת הכל.
והראש חולק-אין לסמוך על הליכה כיון שלא ברור שתפלוט הכל.
רשבא-מביא הרמבן לגבי הליכה אולם דעתו שיש לעשות שניהם דהיינו בנוסף יש לשטוף יפה יפה כדי שלא תבוא לספקות.
אבל סמק-אין לסמוך על רחיצת חמין היטב. וכן אין לסמוך על בדיקת מוך שתכניס, כיון שאין אנו בקיאים ולעולם צריכה להמתין 6 עונות. ומשמע שאפילו שנוקטת ב-2 השיטות לא מועיל כיון שאין אנו יודעים עד איזה מקום יש להגיע עם המים החמים או עם הבגד כדי לודא שכל הש"ז נפלטה.
ב"י-כיון שאף אחד מן הפוסקים לא חשש לחוסר בקיאות שפיר דמי להתיר ע"י קנוח או רחיצת חמין.
פסק שוע
האשה ששמשה מטתה וראתה אחר כך ופסקה, ורוצה לספור מיום מחרת ראייתה, תקנח יפה יפה אותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע. הגה: ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה ואין לסמוך על זה (הגהות מיימוני פ"ו וסמ"ק),  והכי נהוג דהרי כבר נתבאר שאנו נוהגין להמתין אפילו לא שמשה כלל, כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה, כ"ש בכהאי גוונא; וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר, ישכנו נחש.

אם טעתה טבלה לפני הזמן יכולה לקנח ולמנות ז"נ-שך כב- שמקום לחכות 6 עונות מועיל שתרחץ ותקנח ותשלים היום ששכחה. אבל לדינא פוסק שך כיון שאין אנו בקיאין אין להקל לכתחילה. [ומשמע דדיעבד מהני קנוח בטעתה-ששה ד]
להתחיל ז"נ למחרת יום הרחיצה-ששה א-לשוע שסובר בסע' י"א דבלא שמשה א"צ להמתין שפיר דמי בקנוח הוי כלא שמשה אבל לדידן שצריך להמתין גם בלא שמשה ליכא נפקמ.
אם רחיצת הזרע בחמין אסורה משום השחתת זרע- ששה  -פלתי ח כתב שלא שייך השחתת זרע הראוי להתעבר, דעפ"י רוב נקלט מיד ומה שנקלט א"א להגיע אליו. ויש חולקים כיון דבגמ' משמע שכל ג' ימים הזרע יכול להקלט. ובתוהש כג מביא מהדרישה שאשה לא תרחוץ ג' ימים אחר הטבילה כי תפלוט זרע הראוי להתעבר ומה"ט שלא תלך הרבה בג' ימים, ולא נהגו כן שכן לא אוסרים אמבטיה בג' ימים אחר טבילה, אולם בתחילת הריון יש להמנע מחשש הפלה.